באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת שוקן שוקן ספרים בהוצאת

שירים לילדים בנושא ידידוּת: יְדִידוֹת / פניה ברגשטיין, שְתֵּי חֲבֵרוֹת מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים / ע' הלל, יְדִידוּת / תרצה אתר חזרה יְדִידוּת / תרצה אתר לֹא תָּמִיד מוֹצְאִים מִיָּד חָבֵר אוֹ חֲבֵרָה, לֶחָצֵר יוֹרְדִים לְבַד, יוֹשְׁבִים מִחוּץ לַחֲבוּרָה... הַבָּנוֹת קוֹפְצוֹת עַל חֶבֶל, מְשַׂחֲקוֹת בְּ"גוּמִי", הַבָּנִים רָצִים בְּלִי הֶרֶף וְכָכָה, דֵּי עָגוּם לִי... - זֶה יִקַּח כַּמָּה יָמִים, אִמָּא לִי אוֹמֶרֶת, לֹא מִיָּד מִתְיַדְּדִים. חֲבֵרָה - אֵינָהּ מַחְבֶּרֶת. זוֹ - מֻנַּחַת בַּיַּלְקוּט, כָּתוּב בָּה שְׁמִי וְהִיא שֶׁלִּי. - שׁוֹנָה מְאֹד הַיְּדִידוּת, מְבָאֶרֶת אִמָּא לִי. זֶה קוֹרֶה לְאַט, בְּלִי לְהַרְגִּישׁ כִּמְעַט. מוֹצְאִים חֵן, אוֹמְרִים דָּבָר, מוֹשִׁיטִים הַיָּד... מְטַיְּלִים זְמַן-מָה בְּיַחַד, בֶּחָצֵר, בַּהַפְסָקָה. אַחֲרֵי הַלִּמוּדִים מַמְשִׁיכִים אֶת הַשִּׂיחָה... וּלְפֶתַע - מַזְמִינִים הַבַּיְתָה הָאַחַת אֶת חֲבֶרְתָהּ - מִכָּאן הַכֹּל קוֹרֶה מַהֵר - - - נוֹרָא קָשֶׁה פִּתְאֹם לְהִפָּרֵד וְ...אִמָא! יֵשׁ לִי חֲבֵרָה, אַבָּא! יֵשׁ לִי חָבֵר! שְתֵּי חֲבֵרוֹת מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים / ע' הלל - יֵשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ נֹעָה. - וְלִי יֵשׁ חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ טַל. - מָחָר אֲנִי הוֹלֶכֶת עִם אִמָּא לַקּוֹלְנוֹעַ! - וְלִי בָּעֲרוּגָה כְּבָר נוֹבֵט בָּצָל! - לֹא צָרִיךְ לָצֵאת בְּלִי מְעִיל בַּגֶּשֶׁם! - סֻכָּרִיּוֹת עוֹשׂוֹת חֹרִים בַּשֵּׁן. - אוֹטוֹ אַמְבּוּלַנְס טָס כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת! - אִישׁ סַהֲרוּרִי הוֹלֵךְ כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן. - עוֹד מְעַט אָז הַכַּלְבָּה שֶׁלָּנוּ - הִיא תַּמְלִיט גּוּרִים. שֵׁשׁ! - שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ בִּכְלָל לֹא חֹם. - לַפָּקִיד בְּדֹאר שַׁרְווּלִים שְׁחֹרִים יֵשׁ! - צַ'רְלִי צַ'פְּלִין הוּא מַצְחִיק, נָכוֹן?! - בְּפוּרִים, בָּטוּחַ, אֶתְחַפֵּשׂ לִגְבֶרֶת. - יוֹגוּרְט זֶה בָּרִיא. גַּם שַׁמֶּנֶת גַּם. - לְבַדִּי תַ'כְּבִישׁ אַף-פַּעַם אַנְ'לֹא עוֹבֶרֶת; - לְשַׂחֵק בְּגַפְרוּרִים זֶה מְסֻכָּן! - מִבְּרָקִים אֲנִי נוֹרָא-מְפַחֶדֶת. גַּם מֵרַעַם. - כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי, אָז אֶתֵּן לָךְ שׁוֹקוֹלָד! - אֲנִי לֹא אֶתְחַתֵּן, אוּלַי, אַף פַּעַם. - אֵיךְ שֶׁשְּׁתֵּינוּ מְדַבְּרוֹת נֶחְמָד! - אָז טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ נֹעָה. - וְנִפְלָא שֶׁחֲבֶרְתִּי שְׁמָהּ טַל! - חֲבֵרָה שֶׁלִּי, אֵין טוֹבָה כָּמוֹהָ! - וַחֲמוּדָתִי – בִּכְלָל! יְדִידוֹת / פניה ברגשטיין אֲנִי וְאַתְּ – אָנוּ שְׁתֵּי יְדִידוֹת בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל. אֲנַחְנוּ הַשְּׁתַּיִם. כְּמוֹ זוּג עֵינַיִם, כְּמוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, כְּמוֹ קוֹל וּבַת-קוֹל. סוֹדֵךְ – סוֹדִי, שִׂמְחָתִי – שִׂמְחָתֵךְ, כִּי מִי לִי עוֹד בָּעוֹלָם זוּלָתֵךְ? בתוך אמא הולכת לכיתה א כתבה תרצה אתר איירה מיכל אפרת הקיבוץ המאוחד 1976 בתוך אותי לראות אף אחד לא יכול כתב ע' הלל ציירה רות צרפתי וגם חגית מסדה 1967 בתוך שיר ידעתי כתבה פניה ברגשטיין ציירה צילה בינדר הקיבוץ המאוחד 1953 ידידוּת קשר קרוב עם אדם אחר, קשר שהוא רצוף וממושך, מספק, מהנה ומעניק ביטחון (ואינו תועלתי מחוץ לעצמו), מונח בבסיסה של כל חברוּת. גם ילדים צעירים זקוקים לקשרים כאלה; רובם יודעים בחוש איך ליצור אותם ועם מי, ומקיימים קשרי חברוּת המאופיינים בהתמסרות ובנאמנות. שלושת השירים כאן הנוגעים בהיבטים שונים של חברוּת, משקפים מוסכמות פואטיות וחברתיות. פניה ברגשטיין (1908–1950) מציבה את היחיד מול הצֶמֶד שמניבה החברוּת –"אֲנִי וְאַתְּ", ביחד "אָנוּ". הופעתו החוזרת בשיר של המספר שְׁתַּיִם (ארבע פעמים, והמילה "זוג" בכלל זה) – מחזקת את הצֶמֶד. הצבת ה"שְׁתַּיִם" מול "בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל" מבליטה את ההעצמה שמעניקה החברוּת ומוסיפה נופך דרמטי לשיר. כך גם שלושת הדימויים המאייכים את החברוּת - "כְּמוֹ זוּג עֵינַיִם, / כְּמוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, / כְּמוֹ קוֹל וּבַת קוֹל", המדגישים את הקִרבה עד כדי הזדהוּת ואת הכוח המיטיב של חברוּת אמיצה. השוּתפוּת והסולידריות - היבטים נוספים של חברוּת, זוכות לייצוג מאוזן בשיר: "סוֹדֵךְ – סוֹדִי, / שִׂמְחָתִי – שִׂמְחָתֵךְ, / כִּי מִי לִי עוֹד / בָּעוֹלָם זוּלָתֵךְ?" בשירו של ע' הלל (1926–1990) מובא שיח של שתי חברות כמייצג היבט חשוב של חברוּת. השיח התמים שחולקות שתי המשוחחות קולח בשטף, מאוזן והרמוני. המשוחחות משוחררות ממתח התכנון, פטורות מהתחשבות בתכנים שהן שומעות ואינן מתאמצות להתאים את עצמן לגלגולי הַהֶקשר. כל אחת מהן בטוחה בקשב ובאורך הרוח של חברתה, שתיהן נהנות מהיכולת להשמיע ולשמוע מתוך ביטחון שדבריהן הספונטניים יתקבלו בחיבה וללא ביקורת. התבוננות באירועים ובמחשבות שמעסיקים את הילדות, אלה שהן חולקות זו עם זו כמו התרחשויות בבית ובסביבה, גילויים מפתיעים, כללים וסכנות, פחדים והנאות – מעלה תמונת ילדוּת שבמידה רבה הולמת ילדוֹת וילדים בכל מקום. תרצה אתר (1936–1977) פותחת את שירה בשורות "לֹא תָּמִיד מוֹצְאִים מִיָּד / חָבֵר אוֹ חֲבֵרָה,". כל השירים בקובץ "אמא הולכת לכיתה א" עוסקים בימי ההסתגלות למסגרת החדשה, המציבה את הילדים בקבוצה לא מוכרת. השיר מתאר את התהליך המאתגר שמתחיל "מִחוּץ לַחֲבוּרָה"; השיר רומז על הקושי לעשות את הצעד הראשון ולהיכנס בלי הזמנה למשחק של חבורה, ומציג את תפקידם החשוב של הורים בתיווך ההבחנה בין בַּעֲלוּת על חפץ להתיידדות ובהכנה לצעדים הראשונים ולסְפֵקות שבצדם. הרגע הגדול של הידיעה הפנימית מיוצג כאן בשורה "נוֹרָא קָשֶׁה פִּתְאֹם לְהִפָּרֵד", ובעקבותיו הקריאה הצוהלת: "אִמָא! יֵשׁ לִי חֲבֵרָה, / אַבָּא! יֵשׁ לִי חָבֵר!" נירה לוין

שירים לילדים בנושא הזמנה: דְבוֹרִים, הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ, הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף חזרה הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף עַל עֵץ הַתּוּת מִמּוּל, שָׁלְחוּ הֵן הַזְמָנוֹת, אַחַת נָפְלָה בִּידֵי חָתוּל. הוֹ, צִפֳּרִים קְטַנּוֹת – שְׁלַחְתֶּן הַזְמָנוֹת? אֵיזֶה בִּלְבּוּל – אַחַת בִּידֵי חָתוּל. וּבָאוּ הֲדוּרוֹת לַנֶּשֶׁף מֶשִׁי קֶסֶם תּוּל, וְעָפוּ פִּטְפּוּטִים וְצִפְצוּפִים... פִּתְאֹם חָתוּל! הוֹ, אֵיךְ הַגְּבִירוֹנוֹת הֶחֱוִירוּ, מִסְכֵּנוֹת... מֶשִׁי קֶסֶם תּוּל - מִמּוּל חָתוּל. וְאַמִּיצָה אַחַת קָמָה וּבְקוֹל דָּרְשָׁה: "אָדוֹן, צֵא מִיָּד מִכָּאן, אֵינְךָ מֻזְמָן!" יָד הוּא הִכְנִיס לַכִּיס מִלָּה הוּא לֹא עָנָה, וּלְאִטּוֹ שָׁלַף הַזְמָנָה. נִתְּזוּ הַצִּפֳּרִים לְכָל הָעֲבָרִים, וְהֶחָתוּל אַחֲרֵיהֶן... כָּכָה קוֹרֶה כְּשֶׁאֵין סְדָרִים. הוֹ, צִפֳּרִים קְטַנּוֹת, מֶשִׁי קֶסֶם תּוּל, לְכָל הָעֲבָרִים – אַחַת בִּידֵי חָתוּל. הוֹ, צִפֳּרִים קְטַנּוֹת, עַל עֵץ הַתּוּת מִמּוּל, אֵיךְ נֶשֶׁף מַפִּילִים בִּידֵי חָתוּל? הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ לְאָן חָמַק הַלַּיְלָה כְּשֶׁהַבֹּקֶר בָּא? נֶחְבָּא בְּתוֹךְ חוֹרֵי הַנְּמָלִים, לָן בִּמְעָרוֹת דֻּבִּים, בָּעַרְסָלִים וּבְקִנֵּי הַגּוֹזָלִים, עַד שֶׁבָּעֶרֶב תַּן סִמָּן נָתַן, קָרְאָה צִפּוֹר לֵילִית: "עַכְשָׁו הַזְּמַן לְהִתְעוֹרֵר, כִּי בֶּחָצֵר גַּחְלִילִית עִם פָּנָסִים וּבַסְּדָקִים כְּבָר צִרְצָרִים שָׂשִׂים." אָז מִבּוֹרוֹת הַמַּיִם הַצְּלוּלִים עַל הַשָּׂדוֹת וְהַשְּׁבִילִים, זָרַם הַלַּיְלָה כְּמוֹ מִטְפַּחַת מִשְׁבְּצוֹת עִם טַבָּעוֹת מִתְנוֹצְצוֹת... הֵיכָן יִשַׁן מָחָר? הוֹ, אַל תַּחְשֹׁשׁ, – הַמְּאוֹרוֹת, הַנְּקִיקִים, הַבִּנְיָנִים הָעַתִּיקִים, נָתְנוּ לוֹ הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ. דְבוֹרִים - לַגִּנָּה, לַגִּנָּה! - אֵין הַזְמָנָה! - יֵשׁ חֲתוּנָה! - נִשְׁפִּיָּה מוּכָנָה! - אֲנִי צוֹלֵל! - אֲנִי טוֹבֵל! - אֲנִי שִׁכּוֹר, אָבָק וָאוֹר! - אֲנִי טִפָּה שֶׁל דְּבַש נוֹטֵף, - אֲנִי נָמוֹג כְּמוֹ טַל עָיֵף, - הַאִם פֹּה יֵשׁ מְקוֹם לִינָה? אוּלַי פִּנָה? - וַדַּאי כָּךְ מַרְגִישִׁים בִּשְׁעַת זִקְנָה! פִּהוּק אֶחָד זִמְזוּם אַחֲרוֹן, שֵׁנָה. מתוך פס על כל העיר כתבה נורית זרחי ציירה אודרי ברגנר דביר 1985 מתוך אני אוהב לשרוק ברחוב כתבה נורית זרחי צייר שמואל כץ מסדה 1969 מתוך אני אוהב לשרוק ברחוב כתבה נורית זרחי צייר שמואל כץ מסדה 1969 הזמנה הזמנה בשלושת השירים בקובץ זה – כולם של נורית זרחי – מופיעה המילה "הזמנה". השיר דְּבוֹרִים עוסק באירוע משמח – חתונה; השורה "אֵין הַזְמָנָה" רומזת שהַכֹּל מוזמנים, ולפיכך אין צורך בהזמנה בכתב או בעל פה. רצף מבעים אקראיים של המשתתפים בחגיגה מעיד על שמחה גדולה, על תנועת יחידים הפורצת את גבולות הקהילה הממושמעת ("- אֲנִי צוֹלֵל! / - אֲנִי טוֹבֵל!") עד כדי שכרון חושים. הלשון הפיגורטיבית טבעית לקהילת האורחים; אחרי מטפורה (" - אֲנִי טִפָּה שֶׁל דְּבַש / נוֹטֵף,") ודימוי ("- אֲנִי נָמוֹג כְּמוֹ טַל / עָיֵף,") מופיעים מבנים קצרים וענייניים של מי שרגילים לחיי עבודה יעילים: "פִּהוּק אֶחָד / זִמְזוּם אַחֲרוֹן, / שֵׁנָה". השיר הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ מתאר את הלילה כיֵשׁוּת הִיוּלִית החומקת מאור היום ומוצאת מקלט במקומות זעירים ("נֶחְבָּא / בְּתוֹךְ חוֹרֵי הַנְּמָלִים,") כמו גם רחבים ("לָן בִּמְעָרוֹת דֻּבִּים"), במקומות המזוהים עם בני אדם ואף תינוקות ("בָּעַרְסָלִים / וּבְקִנֵּי הַגּוֹזָלִים"). תחושת אי-נוחות מתלווה לתיאור, ואף מתגברת כשמאוזכרים אלה שמאותתים ללילה לצאת ממקומות המסתור אל העולם: "תַּן" ו"צִפּוֹר לֵילִית" המסומנים ככוחות אפלים, וכן "גַּחְלִילִית עִם פָּנָסִים" ו"בַּסְּדָקִים כְּבָר צִרְצָרִים שָׂשִׂים" המוסיפים לזירה מעין שפת סתרים של הבהובים ורחשושים. המילים "זָרַם הַלַּיְלָה" רומזות על כוחו המתגבר של הלילה שקשה לעצרו, והדימוי "כְּמוֹ מִטְפַּחַת מִשְׁבְּצוֹת / עִם טַבָּעוֹת מִתְנוֹצְצוֹת..." אפשר שרומז על גורמים שהיו מסומנים כשליליים (צוענים?) כשהשיר נכתב בשנות השישים של המאה ה-20. המילה "הזמנה" מופיעה רק בשורה האחרונה של השיר, בצירוף "הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ", כחלק מתובנה מאיימת, מייאשת; הלילה יופיע כאן תמיד, שוב ושוב. השיר הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף עוסק לכאורה באירוע משמח, אלא שהאסון מתברר כבר בבית הראשון; הציפורים תכננו להתכנס ולחגוג במקום אחד – על עץ התות, אולם הזמנה לחגיגה "נָפְלָה בִּידֵי חָתוּל". דומה שהדובר/ת-מספר/ת (בהיות השיר סיפור מחורז) נוטה לשמחה לאֵיד; שלוש פעמים מופיעה השורה "צִפֳּרִים קְטַנּוֹת", אחר כך מופיעים התואר המקטין "גְּבִירוֹנוֹת" והתואר המחליש "מִסְכֵּנוֹת". תגובות הבהלה של הציפורים מתוארות כ"פִּטְפּוּטִים וְצִפְצוּפִים" והאשמה מיוחסת רק להן ("כָּכָה קוֹרֶה כְּשֶׁאֵין סְדָרִים"). במשפט "וּלְאִטּוֹ שָׁלַף הַזְמָנָה" ההזמנה נשלפת ככלי נשק, ואחרי השליפה "נִתְּזוּ הַצִּפֳּרִים / לְכָל הָעֲבָרִים, / וְהֶחָתוּל אַחֲרֵיהֶן...". השיר מסתיים בתוכחה המכוונת לציפורים, ואת סוף המעשה – מַר יותר או פחות – אפשר רק לשער. ד"ר נירה לוין

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת ספרי עליית הגג ידיעות אחרונות ספרי חמד ספרי עליית הגג ידיעות אחרונות ספרי חמד ספרים בהוצאת

שירים לילדים בנושא העברית: אַרְנוֹנִית / מיכאל דשא, מִלִּים שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא / לאה נאור, הַשָּׂפָה הָעִבְרִית / מרים חרותי חזרה הַשָּׂפָה הָעִבְרִית / מרים חרותי בְּבֵיתִי דִּבְּרוּ עִבְרִית שֶׁכַּיּוֹם קְצָת "מְיֻשֶּׁנֶת": לַסַּבּוֹן קָרְאוּ בּוֹרִית, וְזִבְדָּה הָיְתָה שַׁמֶּנֶת. וְהָיְתָה יִרְאַת-כָּבוֹד לַשָּׂפָה, שְׂפַת-הַתַּנַךְ, וְהִקְפַּדְנוּ לֹא לִטְעוֹת בֵּין שְׁוָא נָע לְבֵין שְׁוָא נָח. לֹא הָיָה לָנוּ אָז כֵּיף, אֶלָּא סְתָם הָיָה שָׂמֵחַ. שַׁרְנוּ אָז עַל עִיר-דָּוִד בְּעִבְרִית, לְאוֹר יָרֵחַ. הִתְקוֹטַטְנוּ בְּעִבְרִית, בָּהּ הִשְׁלַמְנוּ אַחֲרֵי-כֵן. בֵּין שָׂפוֹת שֶׁל אֲחֵרִים הָיְתָה לָנוּ אֶבֶן-חֵן. מִנִּי אָז וּלְתָמִיד, כְּמוֹ טַל עַל נְאוֹת דֶּשֶׁא, מְפַכָּה הִיא, הָעִבְרִית, צְלוּלָה וּמִתְחַדֶּשֶׁת. מִלִּים שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא / לאה נאור הַוִּכּוּחַ שֶׁלִּי עִם הַגְּדוֹלִים זֶה בְּעִקָּר עַל מִלִּים. הֵם אוֹהֲבִים מִלִּים שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא כְּמוֹ "סְלִיחָה" וּכְמוֹ "תַּבְטִיחַ", וּכְמוֹ "יֶלֶד נָבוֹן" אוֹ "תִּלְבַּשׁ כְּבָר פִּיגָ'מָה", וְשׂוֹנְאִים מִלִּים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב כְּמוֹ "דַּוְקָא" וּכְמוֹ "לֹא רוֹצֶה" אוֹ "יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי" וְעוֹד מִלִּים שֶׁמַּרְגִּיזוֹת אוֹתָם, לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה. אֲנִי לֹא יָכוֹל בְּלִי הַמִּלִּים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, וְהֵם מַמְשִׁיכִים בַּמִּלִּים שֶׁהֵם אוֹהֲבִים. אָז בֵּינְתַיִם אֵין לָנוּ סִכּוּי לִיחָסִים טוֹבִים. אַרְנוֹנִית / מיכאל דשא יֵשׁ הַרְבֵּה שָׂפוֹת, נָכוֹן? עִבְרִית, אַנְגְּלִית וְעוֹד. הָמוֹן... אַךְ מִכֻּלָּן הַחִנָּנִית, זוֹ שְׂפַת אָחִי – הָאַרְנוֹנִית, בִּמְקוֹם עָשִׂיתִי – רַק עָשַׂתִּי, בִּמְקוֹם בָּכִיתִי – רַק בָּכַתִּי, "חֶלֶם" בַּמָּקוֹם לֶחֶם, "שַׁחְמַל" בִּמְקוֹם חַשְׁמַל, "בַּתְיָה" זוֹ אַמְבַּטְיָה, "מָל" זֶהוּ גָּמָל... נוּ, אִמְרוּ, יֵשׁ עוֹד שָׂפָה כֹּה חֲבִיבָה וְכֹה יָפָה?... בתוך חיוך ראשון כתבה מרים חירותי אייר נחום גוטמן הוצאת חורב 2003 בתוך אבא, בן כמה היית כשהיית ילד כתבה לאה נאור ציירה יפה טלרק הוצאת עידנים 1981 בתוך מי מדליק את הברק כתב מיכאל דשא ציירה תרצה טנאי יבנה תל אביב 1959 העברית השפה העברית, ככלי שנמסרים בו תכנים – בין אם יומן אישי הנסתר מעין זרה ובין אם רשימת תפוצה בלתי מוגבלת של פרטי מידע שוּלִיִים – היא הנושא כאן. שלושה כותבים עסקו בה מנקודת מבט פרטית, אישית מאוד, והעמידו טקסטים טעונים ברגשות. מיכאל דשא (1915–1998), סופר ומשורר, כתב שירים וסיפורים לילדים וכן שירה וספרי עיון למבוגרים. בין ספריו לילדים – אורית מספרת (1954), ו-לדוכיפת לא אכפת (1959). השיר "אַרְנוֹנִית" רומז בהומור על בנו של המשורר ונכתב כמונולוג של בתו על אחיה הפעוט ארנון, המדגים בדיבורו שלבים אופייניים בהתפתחות שפה אצל דוברים מתחילים; ארנון מבלבל בניינים בנטיית שורשים, ואומר "עָשַׂתִּי" ו"בָּכַתִּי" תחת "עָשִׂיתִי" ו"בָּכִיתִי". הוא משַׂכֵּל אותיות בְּמילים ואומר "חֶלֶם" ו"שַׁחְמַל" בִּמְקוֹם "לֶחֶם" ו"חַשְׁמַל". הוא משמיט חצאי מילים ואומר "בַּתְיָה" במקום "אַמְבַּטְיָה" ו"מָל" במקום גָּמָל וכו'. השיר מסתיים בשאלה רטורית מבודחת, כשברור שתחדישיו-מעידותיו של הפעוט הם מקור של נחת לכל שומעיו. לאה נאור (1935-) היא סופרת, משוררת, פזמונאית ומתרגמת, מחזאית ותסריטאית פורה ומנוסה, הנמנית עם יוצרי תוכניות הילדים הראשונות והמשובחות בטלוויזיה הישראלית. הדובר הצעיר של לאה נאור כבר אינו פעוט. בעברית דיבורית-ילדית הוא מבחין בין מילים אהובות למילים שְׂנואות, וממיין מילים לפי ההקשר שהן נאמרות בו; השנואות קשורות להטפות מוסר, לנימוסים רצויים, לציות להורים – "כְּמוֹ 'סְלִיחָה' וּכְמוֹ 'תַּבְטִיחַ', / וּכְמוֹ 'יֶלֶד נָבוֹן' / אוֹ 'תִּלְבַּשׁ כְּבָר פִּיגָ'מָה'" – מילים המבקשות למַשְׁטֵר אותו בעודו מבטא ניצנים ראשונים של חשיבה עצמאית. את דבריו הוא חותם בקריצה לסגנון דיבור האופייני למבוגרים: "אָז בֵּינְתַיִם אֵין לָנוּ סִכּוּי / לִיחָסִים טוֹבִים." מרים חרותי (1919–2012) שנולדה ברוסיה הלבנה למשפחת מורים התחנכה ברוח השפה והתרבות העברית. תחילה פרסמה את שיריה בשבועונים לילדים, ואחר כך בספריה ענן קטן (1968), דני, רני ואייל (1974), הג'ירפה והצב (1999) ואחרים. התבוננותה של מרים חרותי בשפה העברית מעוררת בה חיבה וגעגועים לעָבָר, כאילו פגשה מַכָּרָה ותיקה. היא ממקמת את עצמה על רצף השינויים שחלו בעברית, ומדגימה את חשיבות העברית בביתה בהקפדה על ההבדל "בֵּין שְׁוָא נָע לְבֵין שְׁוָא נָח". היא מציינת את המילה "כֵּיף" השאולה מערבית מדוברת כדוגמה לאחת מדרכי הרחבת השפה, ומסיימת את דבריה בנימה חגיגית; גם היום השפה העברית המשתנה היא בעיניה "כְּמוֹ טַל עַל נְאוֹת דֶּשֶׁא", אולי בהשראת הפסוק "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כג) כדי להאיר את העברית החיה, ה"צְלוּלָה וּמִתְחַדֶּשֶׁת", כחלק מהבטחת קיומו של עם ישראל. נירה לוין

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר כנרת זמורה-ביתן דביר ספרים בהוצאת

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת דביר ו-למה ספרי דעת לקוראים צעירים דביר ו-למה ספרי דעת לקוראים צעירים ספרים בהוצאת

שירים לילדים בנושא מִתְקַשְׁקְשִׁים: הַבֹּץ / רפאל סַפּוֹרטה , דְּבָרִים מְדַבְּרִים / יהודה עמיחי, שְׁטוּת / חיה שנהב חזרה שְׁטוּת / חיה שנהב צְרָצָר צִרְצֵר צִרְצוּר, פַּרְפָּר פִּרְפֵּר פִּרְפּוּר, גַּמָּד גִּמְדֵּד גִּמְדּוּד קָפַץ שָׁלֹשׁ קְפִיצוֹת. שְׁטוּת! צַחְקָן צִחְקֵק צִחְקוּק, צַפְצָף צִפְצֵף צִפְצוּף, קַשְׁקָשׁ קִשְׁקֵשׁ קִשְׁקוּש צָבַע בִּשְׁלֹשָׁה צְבָעִים. שְׁטוּת! דַּבּוּר דִּבֵּר דִּבּוּר, צִפּוֹר צִפְּרָה צִפּוּר, דָּג דִּגְדֵּג דָּגִיג חִיֵּךְ שְׁלֹשָׁה חִיּוּכִים. שְׁטוּת! בַּקְבּוּק בִּקְבֵּק בִּקְבּוּק, תִּינוֹק תִּנְקֵק תִּנְקוּק, פַּטְפָּט פִּטְפֵּט פִּטְפּוּט פִּטְפּוּט, פִּטְפּוּט, פִּטְפּוּט, שְׁטוּת! דְּבָרִים מְדַבְּרִים / יהודה עמיחי כָּל מִינֵי דְּבָרִים מְדַבְּרִים וּמְדַבְּרִים. הַצִּנּוֹר אוֹמֵר בְּלוּבְּלוּבְּלוּבְּלוּם וּמִלְּבַד זֶה לֹא אוֹמֵר כְּלוּם. חוֹר הַיְּצִיאָה בָּאַמְבָּט מְגַרְגֵּר וּמְגַרְגֵּר וְאַחַר-כָּךְ מְחַרְחֵר וְנוֹחֵר. וְהָרוּחַ בָּאֲרֻבָּה: הוּ, הוּ, הוּ הָה. וְהַחַלּוֹן: טְרַח טְרַח. סְגֹר אוֹ פְּתַח. וַאֲרוֹן הַבְּגָדִים נֶאֱנָח. וְהַמְּקָרֵר מְקַרְקֵר וּמְטַרְטֵר וְלִפְעָמִים הוּא מְגַהֵק וְשׁוֹתֵק. וְהַדֶּלֶת מְצַלְצֶלֶת וּבְעַצְמָהּ נִבְהֶלֶת. וּמָה אוֹמֵר הַיָּרֵחַ? לֹא כְלוּם, הוּא שׁוֹכֵחַ. וְהַכּוֹכָבִים: בּוּם, בָּם, בִּים. וּבַבֹּקֶר מֻקְדָּם הַקֻּמְקוּם עַל הָאֵשׁ לוֹחֵשׁ וְאַחַר-כָּך רוֹחֵשׁ וּמִתְרַגֵּשׁ וְאַחַר-כָּךְ - שְׁרִיקָה אֲרֻכָּה שֶׁלֹּא נִפְסְקָה, וְקוֹרֵא: קוּם! קוּם! לָכֵן הוּא נִקְרָא קֻמְקוּם. הַבֹּץ / רפאל סַפּוֹרטה טִיט בַּמַּיִם - גּוּשׁ! גּוּשׁ! חוּשׁוּ, לוּשׁוּ - לוּשׁ! לוּשׁ! שְׁלָק! פְּלָק! טִיט חָלָק - טוֹב הוּא לְמִשְׂחָק. מִתְלַשְׁלֵשׁ הַבֹּץ, שׁוֹלֵחַ לְשׁוֹנוֹת שֶׁל טִיט בּוֹרֵחַ, בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת נִמְעָךְ - מִי רוֹצֶה כַּעַךְ? צִפְצוּפִים הוּא מְצַפְצֵף לִי, פַּרְצוּפִים הוּא מְפַרְצֵף לִי חֹמֶר=חֹמֶד שֶׁכָּזֶה - "קוּקוּ" הוּא עוֹשֶׂה! מתוך על ההר יושב ענק כתבה חיה שנהב ציירה אורה איתן עם עובד 1982 מתוך הזנב השמן של הנומה כתב יהודה עמיחי צייר יונתן גרשטיין שוקן 1978 מתוך ארמון החול כתב רפאל ספורטה איירה איזה הרשקוביץ הוצאת המשפחה 2012 מִתְקַשְׁקְשִׁים תינוקות ופעוטות, המצויים בתהליך המתמשך של התפתחות השפה, הם קהל היעד הטבעי של שירים, שהמכנה המשותף שלהם הוא מטען צלילי עשיר; הצליליות העשירה נוצרת בין היתר באמצעות מילים והברות אונומטופאיות (=שצליליהן מחקים את צליל העצם שהן מייצגות או את קול הפעולה שהן מתארות), באמצעות תחדישים (חידושי לשון) ותוך שימוש לא שגרתי במילים תקניות. רפאל ספורטה (1913–1983), משורר שכתב בעיקר לילדים, פרסם מאות שירים וסיפורים מחורזים שרבים מהם נחשבים קלאסיקה של ספרות הילדים העברית. ההקשר הסיפורי של השיר בֹּץ - מִשְׂחָק בחוף הים או בחצר - נרמז במילים ספורות: בוץ, טיט, מים, משחק, אצבעות; ההומור בשיר נוצר באמצעות מילים קצרות כמו גּוּשׁ ו-לוּשׁ, פעלים כמו מִתְלַשְׁלֵשׁ, והברות כמו שְׁלָק ו-פְּלָק, שאין להן משמעות מילונית אך צליליהן קושרים אותן להקשר הסיפורי שבשיר. יהודה עמיחי (1924–2000), שכתב כמעט רק למבוגרים פרסם גם שני ספרי שירים לילדים: מה שקרה לרוני בניו יורק (1968) ו-הזנב השמן של הנומה (1978). אחרי שתי השורות הראשונות בשיר - "כָּל מִינֵי דְּבָרִים / מְדַבְּרִים וּמְדַבְּרִים" - מופיעים אובייקטים דוממים ופעלים שמשמעותם קשורה להפקת קול: אוֹמֵר, מְגַרְגֵּר, מְחַרְחֵר וְנוֹחֵר, נֶאֱנָח, מְקַרְקֵר וּמְטַרְטֵר, מְגַהֵק וְשׁוֹתֵק, מְצַלְצֶלֶת, לוֹחֵשׁ, רוֹחֵשׁ. עלילה של ממש אין כאן, והעושר הצלילי וההומור הם גיבורי השיר. חיה שנהב (נ' 1936) היא סופרת ומשוררת הכותבת לילדים ולמבוגרים. ספרה הראשון לילדים - מיץ פטל - ראה אור ב- 1970. ארבעת בתי השיר האיגיוני (=נונסנסי) דומים זה לזה במבנה ומתארים סדרות של התרחשויות אבסורדיות במילים שחלקן חסרות משמעות. ההומור הוא תוצאה ישירה של חזרה על תבניות פוֹנֶטִיוֹת שאין בהן היגיון והצליליוּת היא משמעותן היחידה. נירה לוין

שירים לילדים בנושא אוצרות: מֵאָה כִּיסִים / נורית זרחי, אֲנִי אוֹהֵב גְּרוּטָאוֹת / מירה מאיר, הַמַּחְבּוֹא שֶׁלִּי / יהונתן גפן חזרה הַמַּחְבּוֹא שֶׁלִּי / יהונתן גפן אִם יֵשׁ לִי מַשֶׁהוּ שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת יָקָר, אֲנִי תֶּכֶף מַחְבִּיא אוֹתוֹ מִתַּחַת לַכַּר. גֻּלָּה נוֹצֶצֶת, צְדָפִים אוֹ נוֹצָה, מִתַּחַת לַכַּר שֶׁאִישׁ לֹא יִמְצָא! (רַק אֶתְמוֹל, כְּשֶׁלֹּא רָאוּ, שַׂמְתִּי שָׁם מַסְטִיק שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ.) עִפָּרוֹן וּמַסְרֵק, תְּמוּנָה שֶׁל טָלֶה, בַּקְבּוּק חֲצִי רֵיק וַחֲצִי מָלֵא. תַּפּוּחַ אֲדָמָה, מָה שֶׁיֵּשׁ בַּכִּיסִים, לֹא חָשׁוּב מָה, הָעִקָּר לָשִׂים. וְיוֹם אֶחָד, אֶת הַכַּר אָסִיר, אֶקַח אֶת הַכֹּל וְאֶהְיֶה אִישׁ עָשִׁיר! אֲנִי אוֹהֵב גְּרוּטָאוֹת / מירה מאיר אֲנִי אוֹהֵב מְאֹד לֶאֱסֹף גְּרוּטָאוֹת. יֵשׁ לִי כִּיס וְלַכִּיס אֶת הַכֹּל אֲנִי מַכְנִיס. בּוֹא תִּרְאֶה - לֹא תַּאֲמִין כַּפְתּוֹרִים שָׁם מִכָּל מִין: מִנְּחֹשֶׁת וּמִכֶּסֶף וּמִפְּלַסְטִיק וּמֵעֶצֶם, וְגַם גֻּלּוֹת יֵשׁ תְּרֵיסָר וְגַם מַסְמְרִים מִסְפָּר וְחוּט תַּיִל מְיֻחָד שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵעֲנָת. וְגַם סֻכָּרִיּוֹת שֶׁל דְּבַש - קְצָת דְּבִיקוֹת, אַךְ לֹא מַמָּשׁ - אִם אֶתֵּן אוֹתָן לְגַיְא הוּא יִתֵּן לִי בְּוַדַּאי גִּיר לָבָן וְגַם פִּנְקָס אוֹ נוֹצָה שֶׁל הַטַּוָּס. בּוֹא תִּרְאֶה - יֵשׁ לִי כִּיס וְלַכִּיס הַכֹּל אַכְנִיס. וְעוֹד יֵשׁ לִי מַשְׁרוֹקִית אַרְנָב עִם אֹזֶן עֲנָקִית וְשָׁעוֹן שֶׁפַּעַם הָלַךְ וּצְדָפִים יָפִים כָּל כָּךְ. יֵשׁ לִי עוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר רַק נִמְאַס לִי לְסַפֵּר. אִם תָּבוֹא לְךָ אַרְאֶה אֶת הַכִּיס שֶׁאֵלָיו אֶת הַכֹּל אֲנִי מַכְנִיס. מֵאָה כִּיסִים / נורית זרחי רָאִיתִי בַּחֲנוּת חֻלְצָה עִם כִּיסִים מִשְּׂמֹאל וּמִיָּמִין. אָמַרְתִּי לְאִמָּא: - כָּזֹאת אֲנִי רוֹצָה! אַתְּ לֹא רוֹאָה - הִיא אָמְרָה - שֶׁזּוֹ חֻלְצַת בָּנִים? אֲבָל אֲנִי רוֹצָה אוֹתָהּ, - אָמַרְתִּי. יֵשׁ לָהּ שְׁנֵים-עָשָׂר כִּיסִים, סָפַרְתִּי. פִּתְקָאוֹת וְנוֹצוֹת וּבוּלִים בְּלִי סוֹף בַּכִּיסִים הָאֵלֶּה אוּכַל לֶאֱסֹף. שְׁטֻיּוֹת, בִּתִּי, - צָחֲקָה לִי אִמָּא - אֵין פֹּה מַה לְּהִתְעַצְבֵּן, בַּת זוֹ בַּת וּבֵן זֶה בֵּן. אְבָל שֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה גְדוֹלָה חֻלְצָה אֶתְפֹּר לִי וּמִכְנָסִים. וּמִן הָרֹאשׁ וְעַד כַּף רֶגֶל יִהְיוּ לִי אָז מֵאָה כִּיסִים. וּמָה לֹא יִהְיֶה לִי שָׁם? כָּל אוֹצְרוֹתַי הֲכִי כְּמוּסִים יֵלְכוּ אִתִּי עָמֹק עָמֹק שְׁמוּרִים בְּתוֹךְ מֵאָה כִּיסִים. מתוך הכוכבים הם הילדים של הירח כתב יהונתן גפן איירה נורית גפן-בצר דביר 1974 (מהדורה מחודשת - כנרת 2015) מתוך אני אוהב לצייר כתבה מירה מאיר צייר נחום גוטמן ספרית פועלים 1972 מתוך חרצן בפה כתבה נורית זרחי צייר גלי הוס מסדה 1971 אוצרות נקודת המבט המשותפת לשלושת השירים היא של זו של דובר-ילד, המתאר בגוף ראשון את נהייתו-השתוקקותו לחפצים קטנים, לזוטות, שאף שהן חסרות ערך בעיני מבוגרים, יש להן תפקידי מפתח בעלילותיהם - מציאותיות או דמיוניות - של ילדים. במסגרת הסמנטית שהשירים ממוקמים בה מופיעים "כִּיס", "לֶאֱסֹף", "אוֹצְרוֹתַי", "מַחְבִּיא", "מִתַּחַת לַכַּר", "יָקָר", "שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ" ו"עָשִׁיר"; בין האוצרות היורדים אל "מִתַּחַת לַכַּר" או "עָמֹק עָמֹק" בתוך "מֵאָה כִּיסִים" אפשר למצוא נוצות (בשלושת השירים), צדפים וגולות (בשניים מהם); הנוצה כמייצגת המעוף והתפאורה השבטית-פראית, הצדפים כמייצגי הים וההרפתקאות שמעבר לו, והגולות כמייצגות הילדוּת והמשחק התחרותי. שירה של נורית זרחי (1941-) מבליט, מלבד הצורך "...בְּלִי סוֹף /...לֶאֱסֹף", את הזכות לשוויון מגדרי. בעוד האֵם מבחינה בטון פסקני בין המינים - "בַּת זוֹ בַּת / וּבֵן זֶה בֵּן" - הדוברת-ילדה יודעת שגם אם תפסיד בקרב הזה סופה לנצח במערכה. היא מבטיחה לעצמה לא רק לאסוף "פִּתְקָאוֹת וְנוֹצוֹת וּבוּלִים בְּלִי סוֹף" - פריטים שבזמן פרסום השיר היו מזוהים יותר עם בנים - אלא גם ללבוש את הבגד הנכון להּ, שיאפשר לה להגשים את תכניתה. גם הדובר-ילד של מירה מאיר (1932–2016) מתפאר במגוון מרתק של אוצרות, אבל אינו נדרש למאבק על אוטונומיה. הוא מספר על עצמו בטון מפויס ומונה בפירוט ארכני את מה שכבר אגר ואת תכניתו לסחר חליפין. פנייתו הנינוחה לנמען מעידה על הנאתו מן האוסף ועל הסיפוק שלו מהישגיו. הדובר-ילד בשירו של יהונתן גפן (1947-) מתפאר גם הוא במגוון מרתק של פריטים, אבל אינו מוותר על ההזדמנות להיראות כבעל תחבולות מסתורי - "...מַשֶׁהוּ / שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת יָקָר, / אֲנִי תֶּכֶף מַחְבִּיא אוֹתוֹ / מִתַּחַת לַכַּר / [...] "רַק אֶתְמוֹל, / כְּשֶׁלֹּא רָאוּ, / [...] / שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ" - ומתכנן להפוך את המטמון - להון. נירה לוין

שירים לילדים בנושא שינה: שְׁבִי נָא, אִמָּא, עַל יָדִי / פניה ברגשטיין, יָמִין אֲנִי וּשְׂמֹאל / נורית זרחי, מַדּוּעַ בָּעֶרֶב / ע' הלל חזרה מַדּוּעַ בָּעֶרֶב / ע' הלל מַדּוּעַ בָּעֶרֶב, כְּשֶׁנָּעִים כָּל-כָּךְ, אֲנִי דַּוְקָא לִישֹׁן מֻכְרָח? וּבַבֹּקֶר, בַּבֹּקֶר, בְּאֶמְצַע הַחֲלוֹם - פִּתְאֹם: לָקוּם! טְרַח! אֱלֹהִים! אוּלַי תְּסַדֵּר אֶת זֶה כָּךְ: תִּשְׁקַע לָהּ הַשֶּׁמֶשׁ בַּבֹּקֶר, וַאֲנִי לִישֹׁן אֶשְׂמַח, וּבָעֶרֶב, כְּשֶׁאָקוּם - תִּזְרַח! יָמִין אֲנִי וּשְׂמֹאל / נורית זרחי כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹכֶבֶת לִישׁוֹן לְצִדִּי בַּמִּטָּה יְשֵׁנִים שְׁנֵי הַיְּלָדִים שֶׁלִּי: שְׂמֹאל וְיָמִין. יָמִין שׁוֹכֵב וּמְהַרְהֵר כַּמָּה הוּא הִצְטַיֵּן: כָּתַב, זָרַק כַּדּוּר, הִרְבִּיץ - עוֹד רֶגַע הוּא יָשֵׁן. רַק שְׂמֹאל שׁוֹכֵב וְלֹא יָכוֹל לְהֵרָגַע זוֹכֵר הוּא אֵיך קִלְקֵל כָּל דָּבָר שֶׁבּוֹ נָגַע. הִפִּיל כּוֹסִית, גָּזַר שַׁרְווּל מִבַּד, שָׁפַךְ חָלָב - כָּל זֶה בְּיוֹם אֶחָד. אֲנִי אַט בַּשְׂמִיכָה אוֹתוֹ מְנַעֲנַעַת - כְּמוֹ תִּינוֹק גָּדוֹל! סוֹף סוֹף נִרְדָּמִים הַכֹּל - יָמִין אֲנִי וּשְׂמֹאל. שְׁבִי נָא, אִמָּא, עַל יָדִי / פניה ברגשטיין שְׁבִי נָא, אִמָּא, עַל יָדִי שִׁירִי לִי שִׁיר-עֶרֶשׂ - לֹא אוּכַל לְהֵרָדֵם, גַּם כִּי רַד הָעֶרֶב. שִׁירִי לִי עַל כּוֹכָבִים שֶׁיָצְאוּ לָשׂוּחַ, עַל בַּדֵּי הָאִילָנוֹת אַט נָעִים בָּרוּחַ. וְעַל פֶּרַח קָט בַּגָּן שֶׁסָּגַר גָּבִיעַ, וְעַל נַחַל הִתְנַמְנֵם, לַיִל כִּי הִגִּיעַ. אָז אֶרְאֶה בְּמוֹ-עֵינַי אוֹר כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם, וּפְרָחִים בְּצֵל הַגָּן, וְגַם נַחַל-מַיִם. אָז לֶחְיִי עַל כַּף יָדֵךְ מְנַמְנֵם אָשִׂימָה. לַיְלָה טוֹב לַכּוֹכָבִים, לַיְלָה טוֹב לָךְ, אִמָּא! מתוך יוסי, ילד שלי מוצלח כתב ע' הלל צייר שמואל כץ מסדה 1978 מתוך פס על כל העיר כתבה נורית זרחי ציירה רות צרפתי מסדה 1975 מתוך שיר ידעתי כתבה פניה ברגשטיין ציירה צילה בינדר הקיבוץ המאוחד 1953 שינה שירי הערש נועדו להרגיע את הילדים לקראת שנת הלילה. הלחנים השקטים, הנוגים לעתים, פועלים כמנגנונים מעמעמים; הם מכבים בזה אחר זה את האורות בתודעתם הפעלתנית של הקטנים, ומְכַנְסִים את תשומת לבם לנוכחות המשרה ביטחון של ההורים, לטקסט האישי ולסיטואציה האינטימית - עד להירדמות. רבים משירי הערש נפתחים בפנייה אל הילדה או אל הילד. החוקרת מירי ברוך מחלקת את שירי הערש לשתי חטיבות; "חטיבה אחת מעמידה במרכזה יסודות הרגעה, והשנייה - תיאורי מצוקה" (סוגיות וסוגים בשירת ילדים מאת מירי ברוך, משרד הביטחון ההוצאה לאור 1985, עמ' 16). שירה של פניה ברגשטיין (1908–1950) נענה למוסכמה בולטת של הסוגה; הטקסט מתאר את השלווה היורדת על העולם שמחוץ לחדר הילדים - הכוכבים הנדלקים, ענפי העצים הנעים לאטם ברוח, הפרח הסוגר את עלי הכותרת שלו לקראת ליל והנחל המתנמנם. התיאור השקט משרה רגיעה על המאזינים הקטנים. הפנייה "שבי נא, אמא, על ידי" מסגירה היפוך תפקידים בשיר; הדובר הוא הילד עצמו המתקשה להירדם, והנמענת היא האם שממנה הוא מבקש "שירי לי שיר ערש". גם בשירה של נורית זרחי (נ' 1941), שאינו שיר ערש קלאסי, הדוברת איננה אֵם אלא ילדה; בשיר היא מהרהרת במה שחוותה במשך היום, תוך שהיא שואלת נקודת מבט הורית ומתבוננת במעשיהם של "ילדיה", ימין ושמאל. "ימין" הוא כצפוי הילד הטוב, ואף שהמילה "הרביץ" משתרבבת לתיאור מעשיו הנאים - הוא נרדם חיש קל. "שמאל" לא הצטיין כלל ונתפס כמי שחווה כישלונות. אף על פי כן (ואולי דווקא בזכות זאת) הוא זוכה בהבנה ובחיבה מצד הילדה ההורית, ואלה מאפשרות לכל השלושה לשקוע בשינה. שירו של ע' הלל (1926–1990) עוסק גם הוא בשנת הלילה, אך השיר החתרני מציג דובר-ילד יצירתי ודעתן, שאינו שבע רצון מהסדר הקיים. מילים לא מעטות בשיר תורמות את חלקן כדי לחבל ברגיעה המצופה: "דווקא", "מוכרח", "בוקר", "פתאום", "לקום!" "טרח!" הילד משמיע בשיר תלונה מנומקת היטב ומציע סדר חדש שיבטל את חובת השינה בלילה. ההומור הקונדסי בשיר מצטרף לקולניות ולפריעת הסדרים, ויחד הם מנפצים את מוסכמות הסוגה. חלומות פז! נירה לוין

שירים לילדים בנושא כנפיים: מָתַי צָמְחוּ לָהֶם כְּנָפַיִם / זאב, מַשֶׁהוּ עַל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל וְכַנְפֵי הַדִּמְיוֹן / אברהם שלונסקי, גַּם לִי יֵשׁ כְּנָפַיִם / מרים ילן-שטקליס חזרה גַּם לִי יֵשׁ כְּנָפַיִם / מרים ילן-שטקליס יוֹנִים בְּהִירוֹת, עֲנָנוֹת-עֲנָנוֹת, לְאָן וּמֵאַיִן עָפוֹת הַלְּבָנוֹת? שָׂאִינִי עִמָּךְ, יוֹנָתִי מְהִירָה, שָׂאִינִי עִמָּךְ אֶל אַרְצִי-בְּחִירָה. וְאִם לֹא תִּשָּׂאִינִי, יוֹנָה יְהִירָה, אָעוּף בְּעַצְמִי אֶל אַרְצִי-מְכוֹרָה, אָעוּף בְּעַצְמִי אֱלֵי אֶרֶץ-הַצְּבִי, - גַּם לִי יֵשׁ כְּנָפַיִם, כַּנְפֵי לְבָבִי. מַשֶׁהוּ עַל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל וְכַנְפֵי הַדִּמְיוֹן / אברהם שלונסקי הַרְבֵּה אֲרָצוֹת בָּעוֹלָם שֶׁגָדוֹל הוּא, - הָעוֹלָם הַגָדוֹל שֶׁל הַטַף הַקָּטָן. אֶל כָּל מֶרְחַקָיו לְהַגִיעַ יָכֹלְנוּ רַק שְׁנַיִם מֵאֶלֶף: תִּינוֹק וּפַיְטָן. רַק שְׁנַיִם מֵאֶלֶף: כָּמוֹנִי וְטַלִי וְכָל חֲבֵרֶיהָ בְּגַן וְגָנוֹן. שָׁאַלְתִי: "אֵיךְ עַפְנוּ לְשָׁם?" – וְעָנְתָה לִי: "הִמְרֵאנוּ לְשָׁם עַל כַּנְפֵי-הַדִמְיוֹן." כֵּן, יֵשׁ לָאָדָם מִין כְּנָפַיִם כָּאֵלֶה, צָרִיךְ רַק לָדַעַת אֵיפֹה לְחַפֵּשׂ: הַתְחִילוּ לָשִׁיר – וְתִרְאוּ אֶת הַפֶּלֶא! הַצְהִילוּ מִשְׂחָק – וְיוֹפִיעַ הַנֵס! כִּי לָנוּ כָּל זֶמֶר הוּא בַּעַל-כְּנָפַיִם, עַל כֵּן הוּא יָכוֹל לְגַמֵא מֶרְחָבִים. כַּנְפֵי-הַדִמְיוֹן עֲשׂוּיוֹת מִקַרְנַיִם שֶׁל שֶׁמֶשׁ אָבִיב וְהַרְבֵּה כּוֹכָבִים. וְהַרְבֵּה חֲלוֹמוֹת שֶׁחוֹלֵם אֵיזֶה יֶלֶד, וּמִשְׂחָק שֶׁל "נַגִיד שֶׁ...", וַאֲפִלוּ שְׁטֻיוֹת, - וְכָל הַמוּזָר שֶׁאֵינֶנוּ בַּחֶלֶד בִּזְכוּת הַכְּנָפַיִם מַתְחִיל אָז לִהְיוֹת. אֶל אֶרֶץ-הַלָמָה כְּנָפֵינוּ הוֹבִילוּ, וְאֶרֶץ-הַתֵיקוּ... וְשָׁמָה, רָחוֹק, עוֹד לָנוּ נָכוֹנוּ גַם אֶרֶץ-כְּאִלוּ, גַם אֶרֶץ-הַדַוְקָא, גַם אֶרֶץ-בִּצְחוֹק. וְאָנוּ נָעוּף עוֹד גָבוֹהַּ, גָבוֹהַּ, נָשִׁיר עוֹד עַל אֶלֶף-אַלְפֵי מַסָעוֹת. עַכְשָׁו נְסַפֵּר, אֵיךְ זָכִינוּ לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ-הַהֶפֶךְ, הִיא אֶרֶץ פְּלָאוֹת. וְזֶהוּ הַכְּרוּז לְכָל גַן וְגַנוֹן: "נֵצֵא וְנָטוּס עַל כַּנְפֵי-הַדִמְיוֹן!" מָתַי צָמְחוּ לָהֶם כְּנָפַיִם / זאב מָתַי צָמְחוּ לָהֶם כְּנָפַיִם וּמָתַי לָמְדוּ לְהַמְרִיא בַּמָּרוֹם? עֵירֻמִּים וְרַכִּים, הַגּוֹזָלִים הַשְּׁנַיִם, הָיוּ עוֹד אֶתְמוֹל אוֹ שִׁלְשׁוֹם. בְּחֻרְשָׁה עָרַב יוֹם וּכְנַף הַלַּיְלָה רַכָּה רִפְרְפָה עַל צַמָּרוֹת, מִלְּמַעְלָה. וְהֵן, נוּגוֹת, נָעוּ וְלָחֲשׁוּ שָׁלוֹם לְדִמְדּוּמִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל יוֹם הַנְּמוֹגִים וְכָבִים בְּשׁוּלֵי הֶעָבִים. וַאֲנִי מַבִּיט מֵאִילָן לְאִילָן – מִי יַקְדִּים וְיִדֹּם? וּפִתְאֹם, בִּזְרוֹעַ הֶעָנָף שֶׁל הָעֵץ אֶפְרוֹחַ צִיֵּץ. קָרַבְתִּי, נָשָׂאתִי הָעֵינַיִם – בַּקֵּן גּוֹזָלִים שְׁנַיִם וְאֵם נִפְחֶדֶת נְעוֹרָה, חָגָה וְרוֹעֶדֶת. -"מָה אַתְּ פּוֹחֶדֶת?" – וּלְמָחֳרָת. הֵבֵאתִי גַּרְעִינִים שְׁנַיִם, וְטִפַּת מַיִם. וְיָדַעְתִּי, שָׁם, בֵּין הָעֵץ לֶעָנָף שׁוֹכְנִים הֵם, צְהֻבֵּי חַרְטוֹם וּוְרֻדֵּי הַגָּב, וּפִתְאֹם, בָּאתִי הֲלֹם – גָּדְלוּ, הִכְנִיפוּ וְנִשְׂאוּ לַשָּׁמַיִם. וַאֲנִי תָּמֵהַּ וְאֵינִי יוֹדֵעַ: מָתַי צָמְחוּ לָהֶם כְּנָפַיִם? מתוך בחלומי כתבה מרים ילן-שטקליס ציירה אילה גורדון דביר 1963 מתוך אני וטלי, ספר מארץ הלמה כתב אברהם שלונסקי צייר יחזקאל קמחי ספרית פועלים 1957 מתוך פרחי בר כתב זאב (אהרן זאב) ציירה תרצה טנאי הקיבוץ המאוחד 1951 כנפיים שם העצם "כנפיים" מופיע בראשונה בספר בראשית; תחילה בתיאור היום החמישי לבריאה - "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים [...] וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ" (בראשית א, כא), אחר כך בתיאור כניסת בעלי החיים לתיבת נֹחַ - "וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף" (בראשית ז, יד). בשני מופעים אלה מדובר במשמעות הקונקרטית של "כָּנָף" - איבר התעופה של בעלי חיים מעופפים. למילים "כנף" ו"כנפיים" נקשרו משמעויות ציוריות ("כנף בגדו"), סמליות-מטפוריות ("אחסה בסתר כנפיך"), מליציות ("כְּנַף רְנָנִים" ככינוי לצפור שיר), בתרגומי שאילה ("פְּסַנְתֵר כָּנָף") וכן עוד. כל אחד מהשירים מציג משמעות שונה של "כנפיים". זאב (אהרן זאב, 1900–1968) מתבונן בצמד גוזלים מאז שהיו "עֵירֻמִּים וְרַכִּים" בקן עד שהפכו "צְהֻבֵּי חַרְטוֹם וּוְרֻדֵּי הַגָּב", משתאה בראותו ש"גָּדְלוּ, הַכְנִיפוּ וְנִשְׂאוּ לַשָּׁמַיִם" ותמה מתי הפכו חסרי האונים לסמל החירות והעצמאות. הפועל הימי-ביניימי "הִכְנִיפוּ" מוסיף למשמעות הקונקרטית של "כנפיים" בשיר את ההוד וההדר של המעוף, שבני האדם צופים בו בקנאה ובלב שוקק. אברהם שלונסקי (1900–1973) רותם את המוחשי למופשט ויוצר את "כַּנְפֵי הַדִמְיוֹן" – צירוף המעצים את הפנטסטיות של הדמיון המשוחרר-ממילא מכבלי המציאות. את היכולת להגיע "אֶל כָּל מֶרְחַקָיו" של העולם מייחסת הילדה טלי, שותפתו-להרפתקאות של המשורר, לכך ש"הִמְרֵאנוּ לְשָׁם עַל כַּנְפֵי-הַדִמְיוֹן", כשהגובה והחירות הם שערי הכניסה למסעות ולהרפתקאות; דומה ש"כְּנָפַיִם", "כַּנְפֵי" ו"כְּנַפֵינוּ" המופיעות בשיר שבע פעמים – הן הנושאות בכוחן את המשורר ואת ידידתו טלי מהרפתקה להרפתקה. שירה הקצר של מרים ילן-שטקליס (1900–1984), המשלב את האישי בלאומי, מבטא את שאיפתה של הדוברת להגיע לארץ ישראל (="אַרְצִי-בְּחִירָה", "אַרְצִי-מְכוֹרָה", אֶרֶץ-הַצְּבִי") וכורך את המציאותי בפנטסטי: תחילה היא פונה ליונה הלבנה בבקשה "שָׂאִינִי עִמָּךְ", אך מתעשתת ומכריזה בביטחון כי תגיע למחוז חפצה בכוחות עצמה: "גַּם לִי יֵשׁ כְּנָפַיִם, כַּנְפֵי לְבָבִי". השתוקקות הלב לארץ ישראל מעניקה לו כנפיים מטפוריות ומחזקת כך את נחישותו.

שירים לילדים בנושא יהונתן גפן, 1947 - 2023: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם , הַשׁוֹמֵר, הַכִּבְשָׂה חזרה הַכִּבְשָׂה בֶּחָצֵר לְיַד הָאֱגוֹז, קְשׁוּרָה בְּחֶבֶל לְמַקֵּל - עוֹמֶדֶת הַכִּבְשָׂה שֶׁלָּנוּ, כִּבְשָׂה נֶחְמָדָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ רָחֵל. אוֹכֶלֶת עֵשֶׂב, מְגַדֶּלֶת צֶמֶר. מְחַכֶּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה סְוֵדֶר. מֵאִיר נִגַּשׁ אֵלֶיהָ, מְנַסֶּה לְשַׂחֵק לָהּ בְּתַלְתַּל. אֲבָל רָחֵל הַכִּבְשָׂה לֹא מְעֻנְיֶנֶת בִּכְלָל. הִיא מַרְכִּינָה לְרֶגַע רֹאשָׁהּ, לְעֵבֶר מֵאִיר שֶׁמְּחַפֵּשׂ חֶבְרָה, וּכְשֶׁהִיא רוֹאָה שֶׁזֶּה רַק חָתוּל - הִיא מְרִימָה אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה. הַשׁוֹמֵר תַּעֲנוּג לִרְאוֹת אֵיךְ מֵאִיר חֲתוּלֵנוּ חוֹשֵׁב שֶׁהוּא כֶּלֶב וְשׁוֹמֵר עָלֵינוּ. רוֹבֵץ לוֹ עַל מַרְבָד בְּשֶׁקֶט, לִפְנֵי דֶּלֶת הַכְּנִיסָה, וְחוֹשֵׁד בַּחֻלְצָה הַמִּתְנַדְנֶדֶת בַּחֹשֶׁךְ עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה. מֵאִיר שׁוֹמֵר עַל הַבַּיִת בַּלַּיְלָה, שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה הַפְתָּעוֹת. מְנַסֶּה לִנְבֹּחַ אַךְ מָה שֶׁיּוֹצֵא שָׁם זֶה "מְיָאוּ" צָרוּד וּמוּזָר מְאֹד. פַּעַם, בַּלַּיְלָה, נִסָּה אֵיזֶה אִישׁ, לְהִכָּנֵס וְלִגְנֹב לָנוּ מַשֶּׁהוּ. אֲבָל מֵאִיר רָאָה אוֹתוֹ וְחִישׁ הִבְרִיחַ אוֹתוֹ עִם הַ"מְיָאוּ". וּבָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת מַהֵר - שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא חָתוּל כָּזֶה שָׁקֵט וּמְגַרְגֵּר - כְּשֶׁהוּא שׁוֹמֵר - הוּא נָמֵר. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם חָתוּל זוֹ חַיָּה שֶׁכָּזֹאת, עוֹשֶׂה רַק מָה שֶׁמִּתְחַשֵּׁק. וְלֹא אִכְפַּת לוֹ מָה אַתָּה חוֹשֵׁב וְאִם זֶה צוֹדֵק אוֹ לֹא צוֹדֵק. מֵאִיר תָּמִיד מַצְחִיק אוֹתָנוּ בְּכָל פַּעַם כְּשֶׁאֲנַחְנוּ רַבִּים - אוֹ כּוֹעֲסִים. הוּא עוֹשֶׂה לָנוּ "מְיָאוּ" מַצְחִיק וַאֲנַחְנוּ צוֹחֲקִים וּמַתְפִּיסִים. כְּשֶׁאִמָּא וְאַבָּא מְרִימִים אֶת הַקּוֹל, נִכְנָס לָהֶם מֵאִיר וְהֵם שׁוֹכְחִים הַכֹּל. חָתוּל זוֹ חַיָּה שֶׁכָּזֹאת, עוֹשֶׂה רַק מָה שֶׁמִּתְחַשֵּׁק. וְאִם תִּתְעַצֵּב תַּבִּיט עָלֶיהָ וְתִרְאֶה שֶׁאַתָּה בְּעֶצֶם צוֹחֵק. וְאִם אֲנִי רָב עַם אֲחוֹתִי - תִּהְיוּ בְּטוּחִים שֶׁמֵּאִיר לְטוֹבָתִי. מתוך ספר שלם על חתול אחד כתב יהונתן גפן ציירה ג'ודי קראוז כנרת 1980 מתוך ספר שלם על חתול אחד כתב יהונתן גפן ציירה ג'ודי קראוז כנרת 1980 מתוך ספר שלם על חתול אחד כתב יהונתן גפן ציירה ג'ודי קראוס כנרת 1980 יהונתן גפן, 1947 - 2023 בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֵפֶר שָׁלֵם עַל חָתוּל אֶחָד כָּתַב יְהוֹנָתָן גֶּפֶן לְקוֹרְאָיו: מִכְתָּב לַיְּלָדִים, לִפְנֵי שֶׁהֵם קוֹרְאִים אֶת הַשִּׁירִים שָׁלוֹם יְלָדִים, מֵאִיר הוּא חָתוּל אֲמִתִּי, וְהַשִּׁירִים שֶׁנִּכְתְּבוּ עָלָיו - גַּם הֵם אֲמִתִּיִּים. הֶחְלַטְתִּי לִכְתֹּב עָלָיו סֵפֶר שָׁלֵם מִשּׁוּם שֶׁהוּא הָיָה אִתָּנוּ בִּזְמַנִּים טוֹבִים וּבִזְמַנִּים קָשִׁים. וּמִי שֶׁנִּמְצָא אִתְּךָ בִּזְמַנִּים קָשִׁים וּבִזְמַנִּים טוֹבִים - הוּא חָבֵר שֶׁלְּךָ. אֶפְשָׁר לִכְתֹּב סֵפֶר שָׁלֵם עַל חָבֵר אֶחָד, אֲפִלּוּ שֶׁהֶחָבֵר הַזֶּה הוּא חָתוּל. לִפְעָמִים חָתוּל הוּא חָבֵר יוֹתֵר מִבֶּן אָדָם. מֵאִיר הוּא חָבֵר אֲמִתִּי. [...] כְּשֶׁבָּאתִי לְג'וּדִי, יְדִידָתִי הַצַּיֶּרֶת שֶׁגָּרָה בִּכְפַר הָדָר בַּשָּׁרוֹן, וְסִפַּרְתִּי לָהּ שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵּן לְפַרְסֵם סֵפֶר שָׁלֵם עַל חָתוּל אֶחָד, הִיא אָמְרָה: "זֶה לֹא יִהְיֶה מְשַׁעֲמֵם?" כַּמּוּבָן שֶׁקְּצָת נֶעֱלַבְתִּי. שׁוּם סוֹפֵר לֹא אוֹהֵב לִשְׁמֹעַ שֶׁהוּא עָלוּל לְשַׁעֲמֵם. וּמֵאִיר הֶחָתוּל נִרְאָה לִי מְעַנְיֵן יוֹתֵר מֵאֲנָשִׁים רַבִּים שֶׁמַּקְדִּישִׁים לָהֶם סְפָרִים עָבִים וּמְשַׁעְמְמִים. "אֲנִי אֶכְתֹּב שִׁירִים גַּם עַל הַחֲבֵרִים שֶׁלּוֹ," אָמַרְתִּי, "וְגַם עַל אִשְׁתּוֹ ו..." "כֵּן," אָמְרָה גּ'וּדִי, "אֲבָל סֵפֶר שָׁלֵם עַל חָתוּל אֶחָד?" "אֲנִי רוֹצֶה שֶׁאַתְּ תְּצַיְּרִי אֶת הַצִּיּוּרִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה," אָמַרְתִּי. "מֵעוֹלָם לֹא צִיַּרְתִּי חֲתוּלִים," אָמְרָה גּ'וּדִי. הִתְיַשַּׁבְנוּ עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתָהּ שֶׁל גּ'וּדִי וְהִתְחַלְנוּ לְהִסְתַּכֵּל עַל חֲתוּלִים. הָיוּ לָהֶם תְּנוּעוֹת מְהִירוֹת וּמַקְסִימוֹת. וּבְכָל פַּעַם שֶׁאֵיזֶה חָתוּל עָצַר לְרֶגַע - גּ'וּדִי מְהֵרָה לִרְשֹׁם אוֹתוֹ בִּבְלוֹק הַצִּיּוּרִים הַגָּדוֹל שֶׁלָּהּ. אַחֲרֵי שֶׁשָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ, נִכְנַסְנוּ פְּנִימָה, הִתְיַשַּׁבְנוּ בַּמִּטְבָּח, שָׁתִינוּ קָפֶה חַם, וְהִסְבַּרְתִּי לְג'וּדִי כֵּיצַד נִרְאָה מֵאִיר בַּיָּמִים הַטּוֹבִים שֶׁלּוֹ. כָּעֵת הוּא כְּבָר זָקֵן וּקְצָת קֵרֵחַ, וַאֲנִי רוֹצָה שֶׁהִיא תְּצַיֵּר אוֹתוֹ כְּפִי שֶׁהָיָה אָז - צָעִיר וְיָפֶה. [...] וְכָךְ עָבַדְנוּ בְּיַחַד. הִיא מְצַיֶּרֶת וַאֲנִי כּוֹתֵב, שִׁיר וְצִיּוּר, צִיּוּר וְשִׁיר. חֹרֶף שָׁלֵם עָבַדְנוּ עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הָאָבִיב רָאִינוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כְּבָר מַסְפִּיק שִׁירִים וְצִיּוּרִים, וְהַסֵּפֶר עַל מֵאִיר הֶחָתוּל מוּכָן לְגַמְרֵי. "זֶהוּ זֶה," אָמַרְתִּי, "אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁגָּמַרְנוּ." "אוּלַי בְּכָל זֹאת תַּכְנִיס שִׁיר אֶחָד עַל כִּבְשָׂה," אָמְרָה גּ'וּדִי. הִיא עֲדַיִן לֹא הָיְתָה בְּטוּחָה שֶׁחָתוּל אֶחָד יָכוֹל לְהַחֲזִיק סֵפֶר שָׁלֵם. "בְּסֵדֶר," אָמַרְתִּי. לְפִי דַּעְתִּי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב סֵפֶר שָׁלֵם עַל חָתוּל אֶחָד, אֲבָל גּ'וּדִי הִיא חֲבֵרָה יְקָרָה שֶׁלִּי, וּמַדּוּעַ שֶׁלֹּא אֶתֵּן לָהּ הִזְדַּמְּנוּת לְצַיֵּר גַּם כִּבְשָׂה אַחַת? יהונתן גפן, 1947 - 2023