גַּם לִי יֵשׁ כְּנָפַיִם / מרים ילן-שטקליס
יוֹנִים בְּהִירוֹת, עֲנָנוֹת-עֲנָנוֹת,
לְאָן וּמֵאַיִן עָפוֹת הַלְּבָנוֹת?
שָׂאִינִי עִמָּךְ, יוֹנָתִי מְהִירָה,
שָׂאִינִי עִמָּךְ אֶל אַרְצִי-בְּחִירָה.
וְאִם לֹא תִּשָּׂאִינִי, יוֹנָה יְהִירָה,
אָעוּף בְּעַצְמִי אֶל אַרְצִי-מְכוֹרָה,
אָעוּף בְּעַצְמִי אֱלֵי אֶרֶץ-הַצְּבִי, -
גַּם לִי יֵשׁ כְּנָפַיִם, כַּנְפֵי לְבָבִי.
מַשֶׁהוּ עַל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל וְכַנְפֵי הַדִּמְיוֹן / אברהם שלונסקי
הַרְבֵּה אֲרָצוֹת בָּעוֹלָם שֶׁגָדוֹל הוּא, -
הָעוֹלָם הַגָדוֹל שֶׁל הַטַף הַקָּטָן.
אֶל כָּל מֶרְחַקָיו לְהַגִיעַ יָכֹלְנוּ
רַק שְׁנַיִם מֵאֶלֶף: תִּינוֹק וּפַיְטָן.
רַק שְׁנַיִם מֵאֶלֶף: כָּמוֹנִי וְטַלִי
וְכָל חֲבֵרֶיהָ בְּגַן וְגָנוֹן.
שָׁאַלְתִי: "אֵיךְ עַפְנוּ לְשָׁם?" – וְעָנְתָה לִי:
"הִמְרֵאנוּ לְשָׁם עַל כַּנְפֵי-הַדִמְיוֹן."
כֵּן, יֵשׁ לָאָדָם מִין כְּנָפַיִם כָּאֵלֶה,
צָרִיךְ רַק לָדַעַת אֵיפֹה לְחַפֵּשׂ:
הַתְחִילוּ לָשִׁיר – וְתִרְאוּ אֶת הַפֶּלֶא!
הַצְהִילוּ מִשְׂחָק – וְיוֹפִיעַ הַנֵס!
כִּי לָנוּ כָּל זֶמֶר הוּא בַּעַל-כְּנָפַיִם,
עַל כֵּן הוּא יָכוֹל לְגַמֵא מֶרְחָבִים.
כַּנְפֵי-הַדִמְיוֹן עֲשׂוּיוֹת מִקַרְנַיִם
שֶׁל שֶׁמֶשׁ אָבִיב וְהַרְבֵּה כּוֹכָבִים.
וְהַרְבֵּה חֲלוֹמוֹת שֶׁחוֹלֵם אֵיזֶה יֶלֶד,
וּמִשְׂחָק שֶׁל "נַגִיד שֶׁ...",
וַאֲפִלוּ שְׁטֻיוֹת, -
וְכָל הַמוּזָר שֶׁאֵינֶנוּ בַּחֶלֶד
בִּזְכוּת הַכְּנָפַיִם מַתְחִיל אָז לִהְיוֹת.
אֶל אֶרֶץ-הַלָמָה כְּנָפֵינוּ הוֹבִילוּ,
וְאֶרֶץ-הַתֵיקוּ... וְשָׁמָה, רָחוֹק,
עוֹד לָנוּ נָכוֹנוּ גַם אֶרֶץ-כְּאִלוּ,
גַם אֶרֶץ-הַדַוְקָא,
גַם אֶרֶץ-בִּצְחוֹק.
וְאָנוּ נָעוּף עוֹד גָבוֹהַּ, גָבוֹהַּ,
נָשִׁיר עוֹד עַל אֶלֶף-אַלְפֵי מַסָעוֹת.
עַכְשָׁו נְסַפֵּר, אֵיךְ זָכִינוּ לִנְסֹעַ
לְאֶרֶץ-הַהֶפֶךְ, הִיא אֶרֶץ פְּלָאוֹת.
וְזֶהוּ הַכְּרוּז
לְכָל גַן וְגַנוֹן:
"נֵצֵא וְנָטוּס
עַל כַּנְפֵי-הַדִמְיוֹן!"
מָתַי צָמְחוּ לָהֶם כְּנָפַיִם / זאב
מָתַי צָמְחוּ לָהֶם כְּנָפַיִם
וּמָתַי לָמְדוּ לְהַמְרִיא בַּמָּרוֹם?
עֵירֻמִּים וְרַכִּים, הַגּוֹזָלִים הַשְּׁנַיִם,
הָיוּ עוֹד אֶתְמוֹל אוֹ שִׁלְשׁוֹם.
בְּחֻרְשָׁה עָרַב יוֹם
וּכְנַף הַלַּיְלָה
רַכָּה רִפְרְפָה עַל צַמָּרוֹת, מִלְּמַעְלָה.
וְהֵן, נוּגוֹת, נָעוּ וְלָחֲשׁוּ שָׁלוֹם
לְדִמְדּוּמִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל יוֹם
הַנְּמוֹגִים וְכָבִים
בְּשׁוּלֵי הֶעָבִים.
וַאֲנִי מַבִּיט מֵאִילָן לְאִילָן –
מִי יַקְדִּים וְיִדֹּם?
וּפִתְאֹם,
בִּזְרוֹעַ הֶעָנָף שֶׁל הָעֵץ
אֶפְרוֹחַ צִיֵּץ.
קָרַבְתִּי, נָשָׂאתִי הָעֵינַיִם –
בַּקֵּן גּוֹזָלִים שְׁנַיִם
וְאֵם נִפְחֶדֶת
נְעוֹרָה, חָגָה וְרוֹעֶדֶת.
-"מָה אַתְּ פּוֹחֶדֶת?" –
וּלְמָחֳרָת.
הֵבֵאתִי גַּרְעִינִים שְׁנַיִם,
וְטִפַּת מַיִם.
וְיָדַעְתִּי,
שָׁם, בֵּין הָעֵץ לֶעָנָף
שׁוֹכְנִים הֵם,
צְהֻבֵּי חַרְטוֹם וּוְרֻדֵּי הַגָּב,
וּפִתְאֹם,
בָּאתִי הֲלֹם –
גָּדְלוּ, הִכְנִיפוּ וְנִשְׂאוּ לַשָּׁמַיִם.
וַאֲנִי תָּמֵהַּ
וְאֵינִי יוֹדֵעַ:
מָתַי צָמְחוּ לָהֶם כְּנָפַיִם?
מתוך בחלומי
כתבה מרים ילן-שטקליס
ציירה אילה גורדון
דביר 1963
מתוך אני וטלי, ספר מארץ הלמה
כתב אברהם שלונסקי
צייר יחזקאל קמחי
ספרית פועלים 1957
מתוך פרחי בר
כתב זאב (אהרן זאב)
ציירה תרצה טנאי
הקיבוץ המאוחד 1951
כנפיים
שם העצם "כנפיים" מופיע בראשונה בספר בראשית; תחילה בתיאור היום החמישי לבריאה - "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים [...] וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ" (בראשית א, כא), אחר כך בתיאור כניסת בעלי החיים לתיבת נֹחַ - "וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף" (בראשית ז, יד). בשני מופעים אלה מדובר במשמעות הקונקרטית של "כָּנָף" - איבר התעופה של בעלי חיים מעופפים. למילים "כנף" ו"כנפיים" נקשרו משמעויות ציוריות ("כנף בגדו"), סמליות-מטפוריות ("אחסה בסתר כנפיך"), מליציות ("כְּנַף רְנָנִים" ככינוי לצפור שיר), בתרגומי שאילה ("פְּסַנְתֵר כָּנָף") וכן עוד.
כל אחד מהשירים מציג משמעות שונה של "כנפיים".
זאב (אהרן זאב, 1900–1968) מתבונן בצמד גוזלים מאז שהיו "עֵירֻמִּים וְרַכִּים" בקן עד שהפכו "צְהֻבֵּי חַרְטוֹם וּוְרֻדֵּי הַגָּב", משתאה בראותו ש"גָּדְלוּ, הַכְנִיפוּ וְנִשְׂאוּ לַשָּׁמַיִם" ותמה מתי הפכו חסרי האונים לסמל החירות והעצמאות. הפועל הימי-ביניימי "הִכְנִיפוּ" מוסיף למשמעות הקונקרטית של "כנפיים" בשיר את ההוד וההדר של המעוף, שבני האדם צופים בו בקנאה ובלב שוקק.
אברהם שלונסקי (1900–1973) רותם את המוחשי למופשט ויוצר את "כַּנְפֵי הַדִמְיוֹן" – צירוף המעצים את הפנטסטיות של הדמיון המשוחרר-ממילא מכבלי המציאות. את היכולת להגיע "אֶל כָּל מֶרְחַקָיו" של העולם מייחסת הילדה טלי, שותפתו-להרפתקאות של המשורר, לכך ש"הִמְרֵאנוּ לְשָׁם עַל כַּנְפֵי-הַדִמְיוֹן", כשהגובה והחירות הם שערי הכניסה למסעות ולהרפתקאות; דומה ש"כְּנָפַיִם", "כַּנְפֵי" ו"כְּנַפֵינוּ" המופיעות בשיר שבע פעמים – הן הנושאות בכוחן את המשורר ואת ידידתו טלי מהרפתקה להרפתקה.
שירה הקצר של מרים ילן-שטקליס (1900–1984), המשלב את האישי בלאומי, מבטא את שאיפתה של הדוברת להגיע לארץ ישראל (="אַרְצִי-בְּחִירָה", "אַרְצִי-מְכוֹרָה", אֶרֶץ-הַצְּבִי") וכורך את המציאותי בפנטסטי: תחילה היא פונה ליונה הלבנה בבקשה "שָׂאִינִי עִמָּךְ", אך מתעשתת ומכריזה בביטחון כי תגיע למחוז חפצה בכוחות עצמה: "גַּם לִי יֵשׁ כְּנָפַיִם, כַּנְפֵי לְבָבִי". השתוקקות הלב לארץ ישראל מעניקה לו כנפיים מטפוריות ומחזקת כך את נחישותו.