הַמַּחְבּוֹא שֶׁלִּי / יהונתן גפן
אִם יֵשׁ לִי מַשֶׁהוּ
שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת יָקָר,
אֲנִי תֶּכֶף מַחְבִּיא אוֹתוֹ
מִתַּחַת לַכַּר.
גֻּלָּה נוֹצֶצֶת,
צְדָפִים אוֹ נוֹצָה,
מִתַּחַת לַכַּר
שֶׁאִישׁ לֹא יִמְצָא!
(רַק אֶתְמוֹל,
כְּשֶׁלֹּא רָאוּ,
שַׂמְתִּי שָׁם מַסְטִיק
שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ.)
עִפָּרוֹן וּמַסְרֵק,
תְּמוּנָה שֶׁל טָלֶה,
בַּקְבּוּק חֲצִי רֵיק
וַחֲצִי מָלֵא.
תַּפּוּחַ אֲדָמָה,
מָה שֶׁיֵּשׁ בַּכִּיסִים,
לֹא חָשׁוּב מָה,
הָעִקָּר לָשִׂים.
וְיוֹם אֶחָד,
אֶת הַכַּר אָסִיר,
אֶקַח אֶת הַכֹּל
וְאֶהְיֶה
אִישׁ עָשִׁיר!
אֲנִי אוֹהֵב גְּרוּטָאוֹת / מירה מאיר
אֲנִי אוֹהֵב מְאֹד
לֶאֱסֹף גְּרוּטָאוֹת.
יֵשׁ לִי כִּיס
וְלַכִּיס
אֶת הַכֹּל אֲנִי מַכְנִיס.
בּוֹא תִּרְאֶה - לֹא תַּאֲמִין
כַּפְתּוֹרִים שָׁם מִכָּל מִין:
מִנְּחֹשֶׁת וּמִכֶּסֶף
וּמִפְּלַסְטִיק וּמֵעֶצֶם,
וְגַם גֻּלּוֹת יֵשׁ תְּרֵיסָר
וְגַם מַסְמְרִים מִסְפָּר
וְחוּט תַּיִל מְיֻחָד
שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵעֲנָת.
וְגַם סֻכָּרִיּוֹת שֶׁל דְּבַש
- קְצָת דְּבִיקוֹת, אַךְ לֹא מַמָּשׁ -
אִם אֶתֵּן אוֹתָן לְגַיְא
הוּא יִתֵּן לִי בְּוַדַּאי
גִּיר לָבָן וְגַם פִּנְקָס
אוֹ נוֹצָה שֶׁל הַטַּוָּס.
בּוֹא תִּרְאֶה - יֵשׁ לִי כִּיס
וְלַכִּיס
הַכֹּל אַכְנִיס.
וְעוֹד יֵשׁ לִי מַשְׁרוֹקִית
אַרְנָב עִם אֹזֶן עֲנָקִית
וְשָׁעוֹן שֶׁפַּעַם הָלַךְ
וּצְדָפִים יָפִים כָּל כָּךְ.
יֵשׁ לִי עוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר
רַק נִמְאַס לִי לְסַפֵּר.
אִם תָּבוֹא לְךָ אַרְאֶה
אֶת הַכִּיס
שֶׁאֵלָיו
אֶת הַכֹּל אֲנִי מַכְנִיס.
מֵאָה כִּיסִים / נורית זרחי
רָאִיתִי בַּחֲנוּת חֻלְצָה
עִם כִּיסִים מִשְּׂמֹאל וּמִיָּמִין.
אָמַרְתִּי לְאִמָּא: - כָּזֹאת אֲנִי רוֹצָה!
אַתְּ לֹא רוֹאָה - הִיא אָמְרָה -
שֶׁזּוֹ חֻלְצַת בָּנִים?
אֲבָל אֲנִי רוֹצָה אוֹתָהּ, - אָמַרְתִּי.
יֵשׁ לָהּ שְׁנֵים-עָשָׂר כִּיסִים, סָפַרְתִּי.
פִּתְקָאוֹת וְנוֹצוֹת וּבוּלִים בְּלִי סוֹף
בַּכִּיסִים הָאֵלֶּה אוּכַל לֶאֱסֹף.
שְׁטֻיּוֹת, בִּתִּי, - צָחֲקָה לִי אִמָּא -
אֵין פֹּה מַה לְּהִתְעַצְבֵּן,
בַּת זוֹ בַּת
וּבֵן זֶה בֵּן.
אְבָל שֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה גְדוֹלָה
חֻלְצָה אֶתְפֹּר לִי וּמִכְנָסִים.
וּמִן הָרֹאשׁ וְעַד כַּף רֶגֶל
יִהְיוּ לִי אָז מֵאָה כִּיסִים.
וּמָה לֹא יִהְיֶה לִי שָׁם?
כָּל אוֹצְרוֹתַי הֲכִי כְּמוּסִים
יֵלְכוּ אִתִּי עָמֹק עָמֹק
שְׁמוּרִים בְּתוֹךְ מֵאָה כִּיסִים.
מתוך הכוכבים הם הילדים של הירח
כתב יהונתן גפן
איירה נורית גפן-בצר
דביר 1974 (מהדורה מחודשת - כנרת 2015)
מתוך אני אוהב לצייר
כתבה מירה מאיר
צייר נחום גוטמן
ספרית פועלים 1972
מתוך חרצן בפה
כתבה נורית זרחי
צייר גלי הוס
מסדה 1971
אוצרות
נקודת המבט המשותפת לשלושת השירים היא של זו של דובר-ילד, המתאר בגוף ראשון את נהייתו-השתוקקותו לחפצים קטנים, לזוטות, שאף שהן חסרות ערך בעיני מבוגרים, יש להן תפקידי מפתח בעלילותיהם - מציאותיות או דמיוניות - של ילדים. במסגרת הסמנטית שהשירים ממוקמים בה מופיעים "כִּיס", "לֶאֱסֹף", "אוֹצְרוֹתַי", "מַחְבִּיא", "מִתַּחַת לַכַּר", "יָקָר", "שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ" ו"עָשִׁיר"; בין האוצרות היורדים אל "מִתַּחַת לַכַּר" או "עָמֹק עָמֹק" בתוך "מֵאָה כִּיסִים" אפשר למצוא נוצות (בשלושת השירים), צדפים וגולות (בשניים מהם); הנוצה כמייצגת המעוף והתפאורה השבטית-פראית, הצדפים כמייצגי הים וההרפתקאות שמעבר לו, והגולות כמייצגות הילדוּת והמשחק התחרותי.
שירה של נורית זרחי (1941-) מבליט, מלבד הצורך "...בְּלִי סוֹף /...לֶאֱסֹף", את הזכות לשוויון מגדרי. בעוד האֵם מבחינה בטון פסקני בין המינים - "בַּת זוֹ בַּת / וּבֵן זֶה בֵּן" - הדוברת-ילדה יודעת שגם אם תפסיד בקרב הזה סופה לנצח במערכה. היא מבטיחה לעצמה לא רק לאסוף "פִּתְקָאוֹת וְנוֹצוֹת וּבוּלִים בְּלִי סוֹף" - פריטים שבזמן פרסום השיר היו מזוהים יותר עם בנים - אלא גם ללבוש את הבגד הנכון להּ, שיאפשר לה להגשים את תכניתה.
גם הדובר-ילד של מירה מאיר (1932–2016) מתפאר במגוון מרתק של אוצרות, אבל אינו נדרש למאבק על אוטונומיה. הוא מספר על עצמו בטון מפויס ומונה בפירוט ארכני את מה שכבר אגר ואת תכניתו לסחר חליפין. פנייתו הנינוחה לנמען מעידה על הנאתו מן האוסף ועל הסיפוק שלו מהישגיו.
הדובר-ילד בשירו של יהונתן גפן (1947-) מתפאר גם הוא במגוון מרתק של פריטים, אבל אינו מוותר על ההזדמנות להיראות כבעל תחבולות מסתורי - "...מַשֶׁהוּ / שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת יָקָר, / אֲנִי תֶּכֶף מַחְבִּיא אוֹתוֹ / מִתַּחַת לַכַּר / [...] "רַק אֶתְמוֹל, / כְּשֶׁלֹּא רָאוּ, / [...] / שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ" - ומתכנן להפוך את המטמון - להון.
נירה לוין