יְדִידוּת / תרצה אתר
לֹא תָּמִיד מוֹצְאִים מִיָּד
חָבֵר אוֹ חֲבֵרָה,
לֶחָצֵר יוֹרְדִים לְבַד,
יוֹשְׁבִים מִחוּץ לַחֲבוּרָה...
הַבָּנוֹת קוֹפְצוֹת עַל חֶבֶל,
מְשַׂחֲקוֹת בְּ"גוּמִי",
הַבָּנִים רָצִים בְּלִי הֶרֶף
וְכָכָה, דֵּי עָגוּם לִי...
- זֶה יִקַּח כַּמָּה יָמִים,
אִמָּא לִי אוֹמֶרֶת,
לֹא מִיָּד מִתְיַדְּדִים.
חֲבֵרָה - אֵינָהּ מַחְבֶּרֶת.
זוֹ - מֻנַּחַת בַּיַּלְקוּט,
כָּתוּב בָּה שְׁמִי וְהִיא שֶׁלִּי.
- שׁוֹנָה מְאֹד הַיְּדִידוּת,
מְבָאֶרֶת אִמָּא לִי.
זֶה קוֹרֶה לְאַט,
בְּלִי לְהַרְגִּישׁ כִּמְעַט.
מוֹצְאִים חֵן, אוֹמְרִים דָּבָר,
מוֹשִׁיטִים הַיָּד...
מְטַיְּלִים זְמַן-מָה בְּיַחַד,
בֶּחָצֵר, בַּהַפְסָקָה.
אַחֲרֵי הַלִּמוּדִים
מַמְשִׁיכִים אֶת הַשִּׂיחָה...
וּלְפֶתַע - מַזְמִינִים הַבַּיְתָה
הָאַחַת אֶת חֲבֶרְתָהּ -
מִכָּאן הַכֹּל קוֹרֶה מַהֵר - - -
נוֹרָא קָשֶׁה פִּתְאֹם לְהִפָּרֵד
וְ...אִמָא! יֵשׁ לִי חֲבֵרָה,
אַבָּא! יֵשׁ לִי חָבֵר!
שְתֵּי חֲבֵרוֹת מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים / ע' הלל
- יֵשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ נֹעָה.
- וְלִי יֵשׁ חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ טַל.
- מָחָר אֲנִי הוֹלֶכֶת עִם אִמָּא לַקּוֹלְנוֹעַ!
- וְלִי בָּעֲרוּגָה כְּבָר נוֹבֵט בָּצָל!
- לֹא צָרִיךְ לָצֵאת בְּלִי מְעִיל בַּגֶּשֶׁם!
- סֻכָּרִיּוֹת עוֹשׂוֹת חֹרִים בַּשֵּׁן.
- אוֹטוֹ אַמְבּוּלַנְס טָס כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת!
- אִישׁ סַהֲרוּרִי הוֹלֵךְ כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן.
- עוֹד מְעַט אָז הַכַּלְבָּה שֶׁלָּנוּ
- הִיא תַּמְלִיט גּוּרִים. שֵׁשׁ!
- שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ בִּכְלָל לֹא חֹם.
- לַפָּקִיד בְּדֹאר שַׁרְווּלִים שְׁחֹרִים יֵשׁ!
- צַ'רְלִי צַ'פְּלִין הוּא מַצְחִיק, נָכוֹן?!
- בְּפוּרִים, בָּטוּחַ, אֶתְחַפֵּשׂ לִגְבֶרֶת.
- יוֹגוּרְט זֶה בָּרִיא. גַּם שַׁמֶּנֶת גַּם.
- לְבַדִּי תַ'כְּבִישׁ אַף-פַּעַם אַנְ'לֹא עוֹבֶרֶת;
- לְשַׂחֵק בְּגַפְרוּרִים זֶה מְסֻכָּן!
- מִבְּרָקִים אֲנִי נוֹרָא-מְפַחֶדֶת. גַּם מֵרַעַם.
- כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי, אָז אֶתֵּן לָךְ שׁוֹקוֹלָד!
- אֲנִי לֹא אֶתְחַתֵּן, אוּלַי, אַף פַּעַם.
- אֵיךְ שֶׁשְּׁתֵּינוּ מְדַבְּרוֹת נֶחְמָד!
- אָז טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ נֹעָה.
- וְנִפְלָא שֶׁחֲבֶרְתִּי שְׁמָהּ טַל!
- חֲבֵרָה שֶׁלִּי, אֵין טוֹבָה כָּמוֹהָ!
- וַחֲמוּדָתִי – בִּכְלָל!
יְדִידוֹת / פניה ברגשטיין
אֲנִי וְאַתְּ –
אָנוּ שְׁתֵּי יְדִידוֹת
בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל.
אֲנַחְנוּ הַשְּׁתַּיִם.
כְּמוֹ זוּג עֵינַיִם,
כְּמוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם,
כְּמוֹ קוֹל וּבַת-קוֹל.
סוֹדֵךְ – סוֹדִי,
שִׂמְחָתִי – שִׂמְחָתֵךְ,
כִּי מִי לִי עוֹד
בָּעוֹלָם זוּלָתֵךְ?
בתוך אמא הולכת לכיתה א
כתבה תרצה אתר
איירה מיכל אפרת
הקיבוץ המאוחד 1976
בתוך אותי לראות אף אחד לא יכול
כתב ע' הלל
ציירה רות צרפתי וגם חגית
מסדה 1967
בתוך שיר ידעתי
כתבה פניה ברגשטיין
ציירה צילה בינדר
הקיבוץ המאוחד 1953
ידידוּת
קשר קרוב עם אדם אחר, קשר שהוא רצוף וממושך, מספק, מהנה ומעניק ביטחון (ואינו תועלתי מחוץ לעצמו), מונח בבסיסה של כל חברוּת. גם ילדים צעירים זקוקים לקשרים כאלה; רובם יודעים בחוש איך ליצור אותם ועם מי, ומקיימים קשרי חברוּת המאופיינים בהתמסרות ובנאמנות. שלושת השירים כאן הנוגעים בהיבטים שונים של חברוּת, משקפים מוסכמות פואטיות וחברתיות.
פניה ברגשטיין (1908–1950) מציבה את היחיד מול הצֶמֶד שמניבה החברוּת –"אֲנִי וְאַתְּ", ביחד "אָנוּ". הופעתו החוזרת בשיר של המספר שְׁתַּיִם (ארבע פעמים, והמילה "זוג" בכלל זה) – מחזקת את הצֶמֶד. הצבת ה"שְׁתַּיִם" מול "בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל" מבליטה את ההעצמה שמעניקה החברוּת ומוסיפה נופך דרמטי לשיר. כך גם שלושת הדימויים המאייכים את החברוּת - "כְּמוֹ זוּג עֵינַיִם, / כְּמוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, / כְּמוֹ קוֹל וּבַת קוֹל", המדגישים את הקִרבה עד כדי הזדהוּת ואת הכוח המיטיב של חברוּת אמיצה. השוּתפוּת והסולידריות - היבטים נוספים של חברוּת, זוכות לייצוג מאוזן בשיר:
"סוֹדֵךְ – סוֹדִי, / שִׂמְחָתִי – שִׂמְחָתֵךְ, / כִּי מִי לִי עוֹד / בָּעוֹלָם זוּלָתֵךְ?"
בשירו של ע' הלל (1926–1990) מובא שיח של שתי חברות כמייצג היבט חשוב של חברוּת. השיח התמים שחולקות שתי המשוחחות קולח בשטף, מאוזן והרמוני. המשוחחות משוחררות ממתח התכנון, פטורות מהתחשבות בתכנים שהן שומעות ואינן מתאמצות להתאים את עצמן לגלגולי הַהֶקשר. כל אחת מהן בטוחה בקשב ובאורך הרוח של חברתה, שתיהן נהנות מהיכולת להשמיע ולשמוע מתוך ביטחון שדבריהן הספונטניים יתקבלו בחיבה וללא ביקורת. התבוננות
באירועים ובמחשבות שמעסיקים את הילדות, אלה שהן חולקות זו עם זו כמו התרחשויות בבית ובסביבה, גילויים מפתיעים, כללים וסכנות, פחדים והנאות – מעלה תמונת ילדוּת שבמידה רבה הולמת ילדוֹת וילדים בכל מקום.
תרצה אתר (1936–1977) פותחת את שירה בשורות "לֹא תָּמִיד מוֹצְאִים מִיָּד / חָבֵר אוֹ חֲבֵרָה,". כל השירים בקובץ "אמא הולכת לכיתה א" עוסקים בימי ההסתגלות למסגרת החדשה, המציבה את הילדים בקבוצה לא מוכרת. השיר מתאר את התהליך המאתגר שמתחיל "מִחוּץ לַחֲבוּרָה"; השיר רומז על הקושי לעשות את הצעד הראשון ולהיכנס בלי הזמנה למשחק של חבורה, ומציג את תפקידם החשוב של הורים בתיווך ההבחנה בין בַּעֲלוּת על חפץ להתיידדות ובהכנה לצעדים הראשונים ולסְפֵקות שבצדם. הרגע הגדול של הידיעה הפנימית מיוצג כאן בשורה "נוֹרָא קָשֶׁה פִּתְאֹם לְהִפָּרֵד", ובעקבותיו הקריאה הצוהלת: "אִמָא! יֵשׁ לִי חֲבֵרָה, / אַבָּא! יֵשׁ לִי חָבֵר!"
נירה לוין