מִתְקַשְׁקְשִׁים

תינוקות ופעוטות, המצויים בתהליך המתמשך של התפתחות השפה, הם קהל היעד הטבעי של שירים, שהמכנה המשותף שלהם הוא מטען צלילי עשיר; הצליליות העשירה נוצרת בין היתר באמצעות מילים והברות אונומטופאיות (=שצליליהן מחקים את צליל העצם שהן מייצגות או את קול הפעולה שהן מתארות), באמצעות תחדישים (חידושי לשון) ותוך שימוש לא שגרתי במילים תקניות.

רפאל ספורטה (1913–1983), משורר שכתב בעיקר לילדים, פרסם מאות שירים וסיפורים מחורזים שרבים מהם נחשבים קלאסיקה של ספרות הילדים העברית. ההקשר הסיפורי של השיר בֹּץ - מִשְׂחָק בחוף הים או בחצר - נרמז במילים ספורות: בוץ, טיט, מים, משחק, אצבעות; ההומור בשיר נוצר באמצעות מילים קצרות כמו גּוּשׁ ו-לוּשׁ, פעלים כמו מִתְלַשְׁלֵשׁ, והברות כמו שְׁלָק ו-פְּלָק, שאין להן משמעות מילונית אך צליליהן קושרים אותן להקשר הסיפורי שבשיר.

יהודה עמיחי (1924–2000), שכתב כמעט רק למבוגרים פרסם גם שני ספרי שירים לילדים: מה שקרה לרוני בניו יורק (1968) ו-הזנב השמן של הנומה (1978). אחרי שתי השורות הראשונות בשיר - "כָּל מִינֵי דְּבָרִים / מְדַבְּרִים וּמְדַבְּרִים" - מופיעים אובייקטים דוממים ופעלים שמשמעותם קשורה להפקת קול: אוֹמֵר, מְגַרְגֵּר, מְחַרְחֵר וְנוֹחֵר, נֶאֱנָח, מְקַרְקֵר וּמְטַרְטֵר, מְגַהֵק וְשׁוֹתֵק, מְצַלְצֶלֶת, לוֹחֵשׁ, רוֹחֵשׁ. עלילה של ממש אין כאן, והעושר הצלילי וההומור הם גיבורי השיר.

חיה שנהב (נ' 1936) היא סופרת ומשוררת הכותבת לילדים ולמבוגרים. ספרה הראשון לילדים - מיץ פטל - ראה אור ב- 1970. ארבעת בתי השיר האיגיוני (=נונסנסי) דומים זה לזה במבנה ומתארים סדרות של התרחשויות אבסורדיות במילים שחלקן חסרות משמעות. ההומור הוא תוצאה ישירה של חזרה על תבניות פוֹנֶטִיוֹת שאין בהן היגיון והצליליוּת היא משמעותן היחידה.

נירה לוין