שירים לילדים בנושא גינה: הֵידָד, הֵידָד, גִּנָּה קְטַנָּה! , גַּנִּי שֶׁלִּי / זאב , הַגַּנָּנוֹת הַקְּטַנּוֹת / עודד בורלא חזרה הַגַּנָּנוֹת הַקְּטַנּוֹת / עודד בורלא בַּגִּנָּה עַל-יַד בֵּיתֵנוּ כְּבָר פּוֹרְחִים הַרְבֵּה פְּרָחִים. כָּל הַסְּתָו עָבַדְנוּ שְׁתֵּינוּ וְטִפַּלְנוּ בִּצְמָחִים. וְעַכְשָׁו – הַכֹּל פּוֹרֵחַ בִּצְבָעִים כָּל כָּךְ יָפִים! הַגִּנָּה מְפִיצָה רֵיחַ וְהָרֵיחַ כֹּה נָעִים! עַד עַכְשָׁו עָמַלְנוּ שְׁתֵּינוּ, עַכְשָׁו שְׁתֵּינוּ נֶהֱנוֹת. עַתָּה בָּאנוּ עַל שְׂכָרֵנוּ – רוּת וְטַל הַגַּנָּנוֹת. גַּנִּי שֶׁלִּי / זאב לֹא גָּדוֹל הוּא גַּנִּי שֶׁלִּי, לֹא גָּדוֹל. שִׂיחַ פּוֹרֵחַ, עֲרוּגַת יָרָק וּמִשְׁעוֹל. אֲבָל גַּם בַּגַּנִּים הַקְּטַנִּים יֵשׁ שֶׁמֶשׁ וָטַל וּמַבְשִׁיל הַפְּרִי וְתוֹר הַבִּכּוּרִים הִגִּיעַ גַּם בְּגַנִּי שֶׁלִּי. בָּאתִי. מָה אֶתֵּן? – וְאָמַרְתִּי: "הֲרֵי אֵלֶּה בִּכּוּרִים". גַּם שִׂיחַ פּוֹרֵחַ עִם עֲלֵה הַשּׁוֹשָׁן, גַּם עֲרוּגַת הַיָּרָק – כָּל הַגַּן. לְמָחֳרָת הֵם נָשְׂאוּ טַנְאֵיהֶם הַמְּלֵאִים לְקוֹל הֶחָלִיל, זָרְחוּ עֲטָרוֹת בְּרָאשֵׁיהֶם, בְּעֵינֵיהֶם – הַגִּיל. וְאֶחָד הִבִּיט לְתוֹךְ סַלִּי: "זֶה הַמְּעַט?" אָמַרְתִּי: כֵּן, הַמְּעַט. לֹא גָּדוֹל הוּא גַּנִּי שֶׁלִּי, לֹא גָּדוֹל, אֲבָל נָתַתִּי אֶת הַכֹּל, הַכֹּל. הֵידָד, הֵידָד, גִּנָּה קְטַנָּה! הֵידָד, הֵידָד, גִּנָּה קְטַנָּה! שָׁלוֹם, שָׁלוֹם לָךְ, רַעֲנָנָה! אֶת הָעֵצִים כִּסּוּ עָלִים, וּבַפְּרָחִים יָרְדוּ טְלָלִים. הַצִּפֳּרִים דָּאוּ-בָּאוּ, הֵן מְסַפְּרוֹת מָה שֶׁרָאוּ, מָה שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֶּרְחַקִּים - לָעֲנָפִים הַיְּרַקְרַקִּים... יִשְׁמַע, יִשְׁמַע לוֹ כָּל עָנָף שִׂיחוֹת בַּעֲלֵי-הַכָּנָף! אֲנִי - יֶלֶד, לֹא אַאֲזִינָה, שְׂפַת צִפֳּרִים לֹא אָבִינָה! נָעִים לִי רְאוֹת מְעוֹפָן, נָעִים רַק שְׁמוֹעַ צִפְצוּפָן. הֵידָד! הֵידָד! הוֹ, חֲבֵרִים! נִקְטֹף פְּרָחִים, נִקְלַע זֵרִים! עִזְבוּ פִּטְפּוּט הַצִּפֳּרִים, - רְאוּ הַשְּׁבִילִים יָפִים, צָרִים, רוּצוּ מַהֵר וְהִתְחַבְּאוּ, - הַמַּחְבּוֹאִים פֹּה מָה רַבּוּ! דּוּמָם שְׁבוּ בִּמְקוֹמוֹתֵיכֶם וְאַל תַּגִּידוּ לִי אַיֵכֶם! מתוך חם קר ואביב כתב וצייר עודד בורלא עם עובד תשל"ה מתוך פרחי בר כתב זאב ציורים: תרצה טנאי הקיבוץ המאוחד 1951 מתוך יש לי שיר כתב יצחק קצנלסון צייר אריה חצור הקיבוץ המאוחד תשי"ד גינה

שירים לילדים בנושא עצוב...: שְׁנֵי הַדֻּבִּים עָצוּ בְלִי / נורית זרחי , כְּשֶׁעָצוּב לִי / שלומית כהן-אסיף , עַכְשָׁו יוֹאָב עָצוּב / חַיָּה שנהב חזרה עַכְשָׁו יוֹאָב עָצוּב / חַיָּה שנהב עַכְשָׁו יוֹאָב עָצוּב. מַדוּעַ אַתָּה עָצוּב, יוֹאָב? אֲבָל יוֹאָב לֹא יָכוֹל לַעֲנוֹת, כִּי יוֹאָב עָצוּב עַכְשָׁו. הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ עֲצוּבוֹת - עָצוּב גַּם הַפֶּה שֶׁל יוֹאָב. הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלּוֹ עֲצוּבוֹת. מַדּוּעַ אַתָּה עָצוּב, יוֹאָב? אֲבָל יוֹאָב לֹא יָכוֹל לַעֲנוֹת, כִּי יוֹאָב עָצוּב עַכְשָׁו. אוּלַי עוֹד דַּקָּה אוֹ שְׁתַּיִם וְאוּלַי עוֹד שָׁעָה אוֹ שְׁעָתַיִם - הוּא לֹא יִהְיֶה עָצוּב. וְאִם הוּא יִרְצֶה וְאִם הוּא לֹא יִשְׁכַּח הוּא יְסַפֵּר מַדּוּעַ הוּא הָיָה עָצוּב כָּל-כָּךְ. כְּשֶׁעָצוּב לִי / שלומית כהן-אסיף אָמַרְתִּי לְאִמָּא: "עָצוּב לִי!" "לֵךְ תַּשְׁקֶה אֶת הָעֲצִיצִים," אִמָּא אָמְרָה. הִשְׁקֵיתִי וְלֹא עָזַר הָעֶצֶב לֹא עָבַר. אָמַרְתִּי לְאַבָּא: "עָצוּב לִי!" "אָז תָּשִׁיר שִׁירִים," אַבָּא אָמַר. שַׁרְתִּי וְלֹא עָזַר הָעֶצֶב לֹא עָבַר. אָמַרְתִּי לְסָבָּא: "עָצוּב לִי!" סַבָּא לִטֵּף לִי אֶת הַצַּוָאר, "סַפֵּר מָה קָרָה, אל תַּחְסִיר דָּבָר." וְהָעֶצֶב עָבַר... שְׁנֵי הַדֻּבִּים עָצוּ בְלִי / נורית זרחי לִפְעָמִים אֲנִי מֵרִים רַק אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלִּי וּכְבָר אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם יוֹשְׁבִים מוּלִי - שְׁנֵי הַדֻּבִּים - עָצ וּ בְלִי. רֶגֶל שְׂמֹאל עַל יְמִינָם הֵם מַנִּיחִים תּוֹמְכִים רֹאשָׁם בְּכַף אַחַת וּבַשְּׁנִיָּה סוֹמְכִים, וּבְלִי מִלָּה נֶאֱנָחִים. אֲנִי מַצְחִיק אוֹתָם וְהֵם יוֹשְׁבִים רְצִינִיִּים כְּמוֹ שְׁנֵי עֲנָנִים. וּכְשֶׁנִּמְאָס לִי כְּבָר מְאֹד אֲנִי קוֹרֵא בִּמְלֹא קוֹלִי: 'סְתַּלְּקוּ מִפֹּה מִיָּד, עָצוּ! בְלִי! וְלִפְעָמִים הֵם בֶּאֱמֶת נֶעְלָמִים בֶּאֱמֶת נֶעְלָמִים נֶעְלָמִים. מתוך העורב והלימון כתבה חיה שנהב צייר דיוויד הול עם עובד 2009 מתוך סבא מרחוב העפיפונים הכחולים כתבה שלומית כהן-אסיף צייר נועם נדב עם עובד 1986 מתוך הנמר שמתחת למיטה כתבה נורית זרחי צייר אבנר כץ מסדה 1976 עצוב... יאנוש קורצ'ק בכתביו הפדגוגיים ובסיפוריו, ואריך קסטנר בספריו, בהקדמות שכתב וב"הרהורים" ששזר בין הפרקים - שני ההומניסטים האלה הפליאו להבין לנפשם של ילדים וטענו בשמם; הילדות איננה חפה מעצב, ועִצְבוֹנָם של ילדים אינו קל ואינו פחוּת מזה של מבוגרים. נורית זרחי (נ' 1941) מתבוננת בתחושת העצב הפוקדת ילד ואיננה עוסקת בסיבה. תחושת הדכדוך מופיעה פתאום, "לפעמים", היא מעיקה כשני דובים כהים, גדולים, שנוכחותם חוסמת כל רגש אחר ומפריעה לשגרת החיים. זרחי נוטלת את המילים הפשוטות, הנוגעות לכל לב - "עצוב לי" - ומחלקת אותן לשלושה רכיבים, שני שמות וביניהם ו' חיבור שְרוּקה. הדימוי לשני דובים ממחיש את המועקה הרובצת על הילד, אך בו-בזמן מוסיף הומור ואופטימיות הבאות לידי ביטוי גם בטיפוגרפיה. שלומית כהן-אסיף (נ' 1948) מציגה מעין מחזה-זוטא בשלוש מערכות; ילד מול אמא, ילד מול אבא, ילד מול סבא. הפתעה? רק סבא יודע שהתעלמות ממצוקה איננה מעלימה אותה. חיה שנהב (נ' 1936) עוסקת בכבודו של הילד; בכבוד לרגשותיו, בכבוד לפרטיותו. גם בשיר הזה מנצנצת מחשבה אופטימית, על האפשרות להיפרד מן העצב ואולי גם לשכוח את סיבתו. נירה לוין

שירים לילדים בנושא שלום כיתה א: פֶּתַח דָּבָר / תרצה אתר, שָׁלוֹם כִּתָּה א / נעמי שמר, כָּל עוֹד / עֵלִי מוֹהַר חזרה כָּל עוֹד / עֵלִי מוֹהַר יֶלֶד הוֹלֵךְ לוֹ בָּרְחוֹב בְּבֹקֶר בָּהִיר שֶׁל תִּשְׁרֵי אֶל בֵּית הַסֵּפֶר שׁוּב יוֹצְאִים הַיְּלָדִים, גֶּבֶר הוֹלֵךְ אַחֲרָיו מַשְׁגִּיחַ, רוֹאֶה-לֹא-נִרְאֶה, וְרַק אַחַר כָּךְ הוּא עוֹמֵד שָׁם וְרוֹאֶה – אֵיךְ עוֹד שָׁנָה פֹּה נִפְתַּחַת כְּמוֹ כָּל שָׁנָה, בַּסְּתָו, אֵיךְ בֵּן הוֹלֵךְ לוֹ לְבַד, וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו. גֶּבֶר רוֹאֶה בַּחֲשַׁאי אֵיךְ בְּנוֹ נִכְנָס לַכִּתָּה גֶּבֶר עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁנִּשְׁאַר בַּחוּץ, וּכְבָר שָׁרִים שָׁם בִּפְנִים שִׁיר שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה, הוֹ, אֵיךְ הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה – שׁוּב הֵם שָׁרִים עַל הַגֶּשֶׁם, שׁוּב הֵם שָׁרִים עַל סְתָו, וְעַל הַלּוּחַ עוֹלוֹת שׁוּב אוֹתִיוֹת הַכְּתָב גֶּבֶר בְּאֶמְצַע הַבֹּקֶר, גֶּבֶר בְּלֵב חַיָּיו, עַל יַד גָּדֵר שֶׁל בֵּית סֵפֶר לְבַדוֹ נִצָּב וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו פַּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו, אַךְ הַיְּלָדִים עוֹד שָׁרִים שִׁיר עַל יוֹרֶה וְחָצָב, וְגַם שְׂפָתָיו שֶׁל גֶּבֶר לוֹחֲשׁוֹת עַכְשָׁו: גַּם אִם אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת הֵן לֹא אִירָא, גַּם אִם אֶפּוֹל פִּתְאוֹם יֹאמַר לִבִּי שִׁירָה כָּל עוֹד עוֹלֶה הַבֹּקֶר, כָּל עוֹד נִכְתָּב הַלּוּחַ, כָּל עוֹד הוֹלֵךְ לוֹ בֵּן וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו, כָּל עוֹד שָׁרִים הַיְּלָדִים עַל שָׁנָה חֲדָשָׁה כָּל עוֹד הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה כָּל עוֹד הַיָּם מִתְעוֹרֵר כָּל עוֹד הָרוּחַ עוֹלָה כָּל עוֹד עַל שְׁחוֹר הַלּוּחַ תִּתְנוֹסֵס מִלָּה. שָׁלוֹם כִּתָּה א / נעמי שמר דָּנָה נָמָה דָּנָה קָמָה דָּנָה מְקַפֶּלֶת אֶת הַפִּיזָ'מָה אִמָּא אוֹמֶרֶת: יֹפִי, דָּנָה! שָׁלוֹם כִּתָּה א דָּנָה נָמָה דָּנָה קָמָה אֶת הַיַּלְקוּט עַל הַכְּתֵפַיִם הִיא שָׂמָה וְעִם תַּפּוּחַ וְעִם בָּנָנָה שָׁלוֹם כִּתָּה א וְהָאֲוִיר קָרִיר בַּחוּץ כְּאִלּוּ כָּל הָרְחוֹב רָחוּץ כְּאִלּוּ כָּל אֶחָד קוֹרֵא שָׁלוֹם דָּנָה שָׁלוֹם וְאִמָּא כְּבָר נִצֶּבֶת שָׁם כְּמוֹ יוֹכֶבֶד אוֹ מִרְיָם (בִּקְנֵי-הַסּוּף הָרוּחַ שָׁר) מַסָּע גָּדוֹל מַתְחִיל הַיּוֹם כִּתָּה א שָׁלוֹם דָּנָה תִּלְמַד עַל מַעֲרֶכֶת-הַשֶּׁמֶשׁ אֵיךְ שֶׁנּוֹצַר הַכְלוֹרוֹפִיל שֶׁבַּצֶּמַח אֵיךְ הַבְּרִיאָה כֻּלָּה חַיָּה וְנוֹשֶׁמֶת שָׁלוֹם כִּתָּה א אֵי וְעוֹד בִּי וְעוֹד שָׁלֹשׁ בְּסוֹגְרַיִם צוֹר וְצִידוֹן וְגַם אֲרַם-נַהֲרַיִם (אֵיזֶה מַזָּל שֶׁעוֹד מְעַט צָהֳרַיִם) שָׁלוֹם כִּתָּה א וְכָךְ אַתָּה עוֹבֵר אִתָּהּ עוֹבֵר כִּתָּה וְעוֹד כִּתָּה תִּיכוֹן וְאוּנִיבֶרְסִיטָה שָׁלוֹם בְּתוֹךְ סִפְרֵי-חָכְמָה גְּדוֹלִים כָּל הַסּוֹדוֹת מְקֻפָּלִים אֲבָל יֶשְׁנָן שָׁלֹשׁ מִלִּים אֲשֶׁר אוֹתָן נִלְמַד הַיּוֹם: כִּתָּה א שָׁלוֹם דָּנָה נָמָה דָּנָה קָמָה קָמָה נָמָה דָּנָה דָּנָה דָּ פֶּתַח דָּבָר / תרצה אתר בֹּקֶר יוֹם רִאשׁוֹן. הַשָּׁעָה הִיא: שֵׁש. אִמָּא קָמָה... נַחֲשׁוּ... כְּבָר בְּרֶבַע לְחָמֵשׁ, גִּהֲצָה אֶת הַתִּלְבֹּשֶׁת הָאֲחִידָה בַּפַּעַם הַמִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה, הָלְכָה לְהִסְתַּכֵּל שֵׁנִית, אִם בְּמִקְרֶה בִּתָּהּ כְּבָר קָמָה... וְיָשְׁבָה לְחַכּוֹת שֶׁתִּהְיֶה הַשָּׁעָה שֶׁבַע פָּחוֹת עֲשָׂרָה, כִּי הַיּוֹם הוֹלְכִים לְכִתָּה אָלֶף וְזֶה מַמָּשׁ מְאֹרָע. אִמָּא מִתְרַגֶּשֶׁת. מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת? מַה שֶּׁקְּצָת מַרְגִּיעַ, זֶה שֶׁכָּל הָאִמָּהוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת. אַבָּא, אִמָּא, בַּת וּבֵן, בְּשֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים, כְּבָר עוֹמְדִים לְיַד הַשַּׁעַר, עוֹמְדִים וּמִתְבַּיְּשִׁים... יוֹם רִאשׁוֹן לַלִּמּוּדִים, פְּעוּטִים עִם יַלְקוּטִים עוֹמְדִים וְעוֹמְדִים, זֶה בָּזֶה מַבִּיטִים - - - הַלְוַאי וְעַד סוֹף כִּתָּה יוֹד-בֵּית, יִשָּׁאֲרוּ כָּל כָּךְ שְׁקֵטִים... מַה שֶּׁלֹּא בָּטוּחַ בִּכְלָל. מתוך עוף גוזל, ובכלל ערך יורם רותם ידיעות אחרונות ספרי חמד 2001 מתוך הכול פתוח כתבה נעמי שמר עם עובד 2006 מתוך אמא הולכת לכתה א כתבה תרצה אתר ציורים: מיכל אפרת הקיבוץ המאוחד 1976 שלום כיתה א כשמגיע היום וילדה או ילד מתחילים ללמוד בבית הספר – לצִדָם ומאחוריהם פוסעים הוריהם. שלושת השירים כאן מציגים את נקודת המבט של המבוגרים, חרדים ונפעמים למראה ילדיהם המצטרפים למצעד המתחדש-תמיד של שוחרי דעת. שירהּ של תרצה אתר (1977-1941) פותח את ספר השירים אמא הולכת לכיתה א שכולו מוקדש לשנת הלימודים הראשונה, ובהתאמה מעוצב כמחברת שורות קלאסית. השיר נמסר מנקודת מבטה של אֵם שבִּתָּהּ עולה לכיתה א. הוא מתאר את המתח וההתרגשות בבית בבוקר הראשון ללימודים, משקף את החגיגיות – "גִּהֲצָה אֶת הַתִּלְבֹּשֶׁת הָאֲחִידָה / בַּפַּעַם הַמִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה", ומרגיע: "כָּל הָאִמָּהוֹת / מִתְרַגְּשׁוֹת". ניסיון החיים של הבוגרת נרמז גם בשורות האחרונות של השיר - "הַלְוַאי וְעַד סוֹף כִּתָּה יוֹד-בֵּית, / יִשָּׁאֲרוּ כָּל כָּךְ שְׁקֵטִים... / מַה שֶּׁלֹּא בָּטוּחַ בִּכְלָל". נעמי שמר (2004-1930) מתבוננת בתהליך השלם של קניית דעת, ומציגה את לימוד הקריאה כצעד ראשון ב"מַסָּע גָּדוֹל" שיעשה את הילדים בני תרבות. השיר נמתח מהשורה "דָּנָה נָמָה דָּנָה קָמָה" שבה פתחה צבייה וילנסקי את ספר הלימוד האלמותי "אלפוני", מתקדם בתנופה אל היריעה הרחבה של תחומי דעת הנלמדים בבית הספר, ומציג בחגיגיות את היעד הנכסף – "בְּתוֹךְ סִפְרֵי-חָכְמָה גְּדוֹלִים / כָּל הַסּוֹדוֹת מְקֻפָּלִים". ההבטחה הגדולה טמונה כולה בהברה יחידה אחת. לצד הדרך - "וְאִמָּא כְּבָר נִצֶּבֶת שָׁם / כְּמוֹ יוֹכֶבֶד אוֹ מִרְיָם", בדימוי מעצים המשווה את לימוד הקריאה לחתירה לחיים של חירות ועצמאות. (על "אלפוני" שראה אור ב- 1965, על צבייה וילנסקי ועל שני הכותבים האחרים – קראו ברשימה "הכירו את האמא של אלפוני" באתר הספרייה הלאומית). שירו של עלי מוהר (2006-1948) קושר בין הביטוי הענוג והאישי מאוד של אהבת אב אחד לבנו, לבין החדווה והתרוממות הרוח שחולקים אבות ובנים בכל מקום, כשבהליכה לבית הספר הם מקיימים מסורת כלל-אנושית. האב והבן מייצגים חוליה בשלשלת בין-דורית סמלית של לומדים, כאשר הלימוד ואחוות הלומדים הם הסיבה לקיום האנושי ואף תכליתו. הבחירות הסמנטיות של מוהר רומזות על היות הלימוד חלק מהתרחשות קוסמית על-זמנית: "כָּל עוֹד עוֹלֶה הַבֹּקֶר, / כָּל עוֹד נִכְתָּב הַלּוּחַ, / כָּל עוֹד הוֹלֵךְ לוֹ בֵּן / וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו, / כָּל עוֹד שָׁרִים הַיְּלָדִים / עַל שָׁנָה חֲדָשָׁה / [...] / כָּל עוֹד הַיָּם מִתְעוֹרֵר / כָּל עוֹד הָרוּחַ עוֹלָה...". בית הספר, העברת לפיד הלימוד, המילה – הם הם תמצית הדרמה של האנושות. נירה לוין

שירים לילדים בנושא זרים: הָאִישׁ / תרצה אתר, אֶל הַבַּיִת בָּאָה גְבֶרֶת / יהודה אטלס, גְּבֶרֶת זוֹ / נורית זרחי חזרה גְּבֶרֶת זוֹ / נורית זרחי אִשָּׁה בָּאָה לאִמָּא לִשְׁתּוֹת אִתָּהּ קָפֶה. אִמָּא אָמְרָה שֶׁזּוֹ גְבֶרֶת זוֹ וְשֶׁנִּתְנַהֵג יָפֶה. לִגְבֶרֶת זוֹ הָיוּ טַבְּעוֹת זָהָב וְהָיוּ מַחֲרוֹזוֹת - עַל הַצַּוָּאר, הָאֶצְבָּעוֹת הַשְּׁמֵנוֹת, וְגַם עַל הָרָזוֹת. וְהָיוּ לָהּ עֵינַיִם עֲצוּבוֹת צְבוּעוֹת בְּשָׁחֹר וְיָרֹק, וְהָיָה לָהּ פֶּה עָגֹל מְאֹד אָדֹם כְּמוֹ שֶׁל תִּינוֹק. וּכְשֶׁהִיא הָלְכָה, נִשְׁאַר אַחֲרֶיהָ בַּחֶדֶר רֵיחַ טוֹב, וְאִמָּא אָמְרָה - שֶׁמָּתַי שֶׁאָמַרְתִּי לָהֶם לַיְלָה טוֹב הָיִיתִי צְרִיכָה לְנַשֵּׁק גַּם אֶת גְּבֶרֶת זוֹ לִפְרֵדָה, בִּגְלַל שֶׁאֵין לָהּ תִּינוֹק וְאֵין לָהּ בַּעַל וְאֵין לָהּ אֲפִלּוּ יַלְדָּה. אֶל הַבַּיִת בָּאָה גְבֶרֶת / יהודה אטלס אֶל הַבַּיִת בָּאָה גְבֶרֶת עִם רֵיחוֹת מֵעִיר אַחֶרֶת. אֶת הַתִּיק שֶׁלָהּ הוֹרִידָה וְהִנִּיחָה בַּפִּנָה. לֹא אָמְרָה אִם יֵשׁ אוֹ אֵין בּוֹ מַתָּנָה. דִּבְּרָה וְדִבְּרָה וּפִתְאֹם נִזְכְּרָה: "תָּבִיא לִי תַ'תִּיק שָׁם, חֲמוּדִי," אָמְרָה. נִגַּשְׁתִּי וְלִפְנֵי שֶׁהִגַּשְׁתִּי - מִשַּׁשְׁתִּי, בְּלִי לְהִתְבַּיֵּשׁ, וְנִדְמֶה לִי שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי - שֶׁיֵּשׁ: מַשֶּׁהוּ קָשֶׁה, מְרַשְׁרֵשׁ. אוּלַי בִּגְלַל זֶה כְּשֶׁשַּׂמְתִּי אוֹתוֹ בְּיָדָהּ, הַיָּד שֶׁלִּי רָעֲדָה. הִיא נִשְּׁקָה אוֹתִי וְאָמְרָה שֶׁאֲנִי מָתוֹק כְּמוֹ אֶלֶף סֻכָּרִיּוֹת - וּפָתְחָה אֶת הַתִּיק וְהוֹצִיאָה גַפְרוּרִים וְקֻפְסַת סִיגָרִיּוֹת. "וְעַכְשָׁו, חֲמוּדִי," אָמְרָה, "תָּבִיא לִי גַם מַאֲפֵרָה." הָאִישׁ / תרצה אתר אִמָּא, אִמָּא הִנֵּה אִישׁ לְבַדוֹ בְּצַד הַכְּבִישׁ לְבַדוֹ עַל הַסַּפְסָל לְבַדוֹ בִּכְלָל בִּכְלָל. אִמָּא, לָמָּה הוּא שׁוֹתֵק? לָמָּה הוּא כָּזֶה מִסְכֵּן רַק יוֹשֵׁב וּמְפַהֵק אֵין לוֹ אִמָּא? הוּא זָקֵן? אִמָּא אִמָּא יֵשׁ לוֹ בֵּן? יֵשׁ לוֹ אָח? תַּגִידִי - כֵּן? אִמָּא, לָמָּה הוּא מִסְכֵּן? מתוך ישנונה כתבה נורית זרחי ציירה רות צרפתי כתר 1978 מתוך והילד הזה הוא אני כתב יהודה אטלס צייר דני קרמן כתר 1977 מתוך יעל מטיילת כתבה תרצה אתר ציירה צילה בינדר הקיבוץ המאוחד 1971 זרים בשלושת השירים שלושה דוברים-ילדים המתבוננים בדמויות של מבוגרים זרים, פולשים-לרגע לסביבתם הרגשית-משפחתית, המטלטלים את מה שנחשב בעיניהם עד כה צפוי, נכון ובטוח. שלושת המבוגרים, כל אחד בדרכו, מעורר בילד המתבונן בו רגש בלתי נעים ודוחק לשגרת חייו הנוחה-להיפגע ספקות וסימני שאלה. תרצה אתר (1941–1977) נותנת בפי הדובר-ילד מונולוג שרובו שאלות. הילד, המופתע למראה אדם בודד על ספסל בצד הכביש, קולט הבדל מהותי בינו לבין הזר; לו עצמו יש אמא, אבל האיש הזר "לְבַדוֹ עַל הַסַּפְסָל / לְבַדוֹ / בִּכְלָל בִּכְלָל". בדידותו של הזר מאיימת על הילד השואב את ביטחונו מחומת נוכחותם של בני המשפחה סביבו. שטף שאלותיו מסגיר חרדה ומשקף ניסיון נואש לוודא שהוא עצמו לא ייחשף לאומללות הכרוכה בערירוּת. יהודה אטלס (1937-) מספר על מפגש המתחיל בתקווה ומסתיים במפח נפש. הדובר-ילד מבליט את זרותה של האורחת באי-ציון שמה ובהרחקה המשתמעת מ"עם ריחות מעיר אחרת". הילד, המורגל בתשומת לב ובמתנות ממבוגרים הבאים הביתה, חש בלבול נוכח המסרים הכפולים שהוא קולט; הגברת אמנם פונה אליו במילת החיבוב "חֲמוּדִי", מנשקת ומוסיפה מחמאה ("מָתוֹק כְּמוֹ אֶלֶף סֻכָּרִיּוֹת"), אבל למעשה היא מתעלמת ממנו; מילותיה סתמיוֹת ומשקפות גישה אינסטרומנטלית לבני אדם. הדוברת של נורית זרחי (1941-) נמשכת לחיצוניותה החושנית של האישה הזרה - "הָאֶצְבָּעוֹת הַשְּׁמֵנוֹת / ... הָרָזוֹת", העיניים "צְבוּעוֹת בְּשָׁחֹר וְיָרֹק", ה"פֶּה עָגֹל מְאֹד / אָדֹם", "רֵיחַ טוֹב", אבל היא מבחינה גם ב"עֵינַיִם עֲצוּבוֹת" וחשה בפער שבין ההתקשטות הנשית המודגשת לשקיקה הינקותית שב"פֶּה עָגֹל מְאֹד / אָדֹם כְּמוֹ שֶׁל תִּינוֹק". האורחת מיוצגת בשם המרחיק "אִשָּׁה"; הכינוי "גברת זו", שמהדהד בו "גברת זו וזו" המיושן והוא רומז לדמות ששמה אינו ידוע או אינו חשוב - גם הוא מעצים את ההרחקה. יחסה של הדוברת-ילדה אל האורחת הוא אמביוולנטי; הצבעוניות וקרקוש התכשיטים מסתירים ריקנות גדולה, כפי שמתברר משלוש השורות האחרונות: "... שֶׁאֵין לָהּ תִּינוֹק / וְאֵין לָהּ בַּעַל / וְאֵין לָהּ אֲפִלּוּ יַלְדָּה". ערירותה של הזרה מעוררת בילדה חמלה על האורחת - אבל אולי גם על עצמה; הדירוג "אֲפִלּוּ יַלְדָּה" שקבעה אמהּ עשוי להסגיר את דעתה של האם על מעמדה של הדוברת במשפחה. ד"ר נירה לוין

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת התנועה הקיבוצית התנועה הקיבוצית ספרים בהוצאת

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת אנונימה, כתר אנונימה, כתר ספרים בהוצאת

שירים לילדים בנושא קונכיות: קוֹנְכִיַּת אֵילַת / אנדה עמיר-פינקרפלד, כְּמוֹ יָם / יהונתן גפן, הַיָּם וְהַקּוֹנְכִיָּה / עֲדוּלָה חזרה הַיָּם וְהַקּוֹנְכִיָּה / עֲדוּלָה קוֹנְכִיָּה, קוֹנְכִית קְטַנָּה, נְקִיָּה לְבַנְבַּנָּה נָחָה, נָמָה עַל חוֹלִי... פַּעַם גָּר בָּהּ מַר סַרְטָן, עַכְשָׁו גָּר בָּהּ יָם קָטָן. קוֹנְכִיָּה יָפָה שֶׁלִּי, מִי כָּלָא בָּךְ אֶת קוֹלִי? כְּמוֹ יָם / יהונתן גפן אַבָּא חָזַר מֵאֵילַת וְהֵבִיא לִי צֶדֶף אֶחָד, אִם שָׂמִים אוֹתוֹ לְיַד הָאֹזֶן הַשְּׁנִיָּה שׁוֹמְעִים גַּלִּים וְלִפְעָמִים אֳנִיָּה. אַבָּא חָזַר מֵאֵילַת וְהֵבִיא לִי צֶדֶף אֶחָד שֶׁאִם מַבִּיטִים עָלָיו מֵהַצַּד רוֹאִים סִירוֹת וְדָגִים וְלִפְעָמִים גַּם דַּיָּגִים. אַבָּא חָזַר מֵאֵילַת וְהֵבִיא לִי צֶדֶף אֶחָד שֶׁאִם נִשְׁאָרִים אִתּוֹ קְצָת מַרְגִישִׁים לִפְעָמִים בְּבַת אַחַת כְּמוֹ יָם. קוֹנְכִיַּת אֵילַת / אנדה עמיר-פינקרפלד קוֹנְכִיָּה, קוֹנְכִיָּה, מַה סּוֹדוֹת אַתְּ מַחְבִּיאָה? אֵי עָבַרְתְּ? מָה רָאִית? רַחֲשֵׁךְ מַה לִּי יָעִיד? נָא סַפְּרִי עַל אַלְמֻגִּים צִבְעוֹנִיִּים, סַסְגוֹנִיִּים, בֵּין סְלָעִים מְשֹׂרָגִים. עַל צְדָפִים, פְּנִינֵי הָדָר, עַל נוֹף הַיָּם הַנֶהְדָּר, עַל הַדָּגִים הַמְּאִירִים בַּמְּצוּלוֹת הָאֲפֵלוֹת בֵּין הָעֵצִים הַמּוּזָרִים. קוֹנְכִיָּה, זַמְרִי לִי שִׁיר עַל הַיָּם הָאַדִּיר. מתוך תמיד יש ילד שמביט למעלה כתבה עדולה צייר אבי כץ הקיבוץ המאוחד 1987 מתוך הכבש השישה עשר כתב יהונתן גפן צייר נִית קליש צילמה אלונה אינשטיין הוצאת נושי 1978 מתוך אני שר מאושר כתבה אנדה עמיר-פינקרפלד צייר נחום גוטמן מסדה 1973 קונכיות קוֹנְכִיָּה... המילה הזו, שנתגלגלה ממקור יווני אל העברית דרך הארמית - דומה שהיא מהדהדת גם כשהיא כתובה. דומה אף שהתיבה "קוֹנְכִיָּה" נקשרת בדמיונם של רבים בעיקר לאותו גְליל גִיר גדול שמקורו בים ולא לסביבה יבשתית. הימצאותה של הקונכייה על חוף לעולם מפתיעה, לעולם מעוררת השתאות. היא עולה ממעמקים ובוקעת מתוכה הֶמְיָה, הרומזת - גם אחרי נצח של ריקוּת - על חיים שהתקיימו בתוכה בחשאי. את הפליאה, את ההֶמְיָה ואת הסָפֵק אפשר למצוא בכל אחד משלושת השירים. שירה של אַנְדָה עָמִיר-פִּינְקֶרְפֶלְד (1902–1981) קוֹנְכִיַּת אֵילַת קושר את המייתה האילמת של הקונכייה לסוד שהיא מסתירה על מסעותיה בעולמות של עושר צבעוני ומסתורי ("אַלְמֻגִּים צִבְעוֹנִיִּים, סַסְגוֹנִיִּים", "פְּנִינֵי הָדָר", "הַדָּגִים הַמְּאִירִים בַּמְּצוּלוֹת הָאֲפֵלוֹת"), שיושבי היבשת שמייצג הדובר לעולם לא יוכלו אלא לערוג אליהם ממרחק. הדובר בשיר כְּמוֹ יָם מאת יהונתן גפן (1947-) מתבטא תחילה בהתאם לגילו המרומז. הוא פותח בתיאור סיפורי-ענייני של הרחש הבוקע מן הקונכייה, אך בשני הבתים הבאים מפליג מן הנתפס בחוש אל הנראה בעיני הדמיון, עד הביטוי הציורי מרובה הרבדים שבסוף השיר - "מַרְגִישִׁים / לִפְעָמִים / בְּבַת אַחַת / כְּמוֹ יָם". הדובר בשירה של עדולה (1942-) שזהותו עמומה מתרחק מתיאורים פנטסטיים. הוא מתאר את מראה הקונכייה, מסביר בסגנון ילדותי את טיבה ותוהה בשאלה על חידת הקול. בשורה האחרונה בשיר - "מִי כָּלָא בָּךְ אֶת קוֹלִי?" - משחק הצלילים כ/ל/ק/ל מבקש להדהד את המית הים בקונכייה. נירה לוין

שירים לילדים בנושא גננים: גַּנָּנִים / רפאל ספורטה, נָבַט לִי בַּגַּן / זאב, שֻׁתָּפִים / עדולה חזרה שֻׁתָּפִים / עדולה אַבָּא שָׁתַל לִי גִּנָּה. בָּהּ שְׁעוּעִית וַאֲפוּנָה. בָּהּ גְּזָרִים, כְּרוּבִית וְשׁוּם, כְּרוּב יָרֹק וּכְרוּב אָדֹם, קוֹלְרַבִּי רַעֲנָן ו... גַּמָּד אֶחָד - גַּנָּן! הוּא עוֹלֶה מִן הַמְּחִלָּה כְּשֶׁהַלַּיְלָה רַק יוֹרֵד וְעוֹבֵד עוֹבֵד עוֹבֵד... מְקַלְטֵר בֵּין הַשְּׁתִילִים (שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אֲוִיר) מְעַשֵּׂב וּמְגָרֵף וְאֵינוֹ מַפְסִיק לָשִׁיר! לֹא, לֹא סְתָם הַכֹּל צוֹמֵחַ כְּמוֹ בְּסֶרֶט מְצֻיָּר; כָּל קִשּׁוּא עוֹלֶה-תּוֹפֵחַ כְּמוֹ עוּגָה אוֹ כְּמוֹ כִּכָּר! כָּל צְנוֹנִית - מַמָּשׁ יָרֵחַ! כָּל שְׁעוּעִית - הָרֵי גִּלְעָד! הַדְּלָעוֹת - כַּדּוּר פּוֹרֵחַ! וְהַחַסָּה - יַעַר עַד! לֹא, לֹא סְתָם הַכֹּל נִרְאֶה פֹּה כֹּה פּוֹרֵחַ וְנֶחְמָד: בַּיָּמִים - אֲנִי עוֹבֶדֶת וּבַלַּיְלָה - הַגַּמָּד. נָבַט לִי בַּגַּן / זאב הַיּוֹם לִבִּי בִּי רָן: נָבַט לִי בַּגַּן, וְעָלֶה קָט וְיָרֹק מְקֻפָּל וְעָנֹג, מֵצִיץ כְּבָר מֵעַל, שׁוֹתֶה בַּלַּיְלָה אֶת הַטַּל וּבַיּוֹם - אוֹר שֶׁמֶשׁ וָחֹם. כֻּלָּם זָרְעוּ, לְכֻלָּם נָבַט - אֵחַר רַק גַּנִּי זֶה הַקָּט, וְלִבִּי חָרֵד: "הַאִם כְּמוֹהֶם לְטַפֵּחַ לֹא יָדַעְתִּי?" וְעָדַרְתִּי וְזָרַעְתִּי, וְהִתְפַּלַּלְתִּי לַגֶּשֶׁם וְיָרַד - וְלָמָּה גַּנִּי לֹא נָבַט? וְהַיּוֹם – הִשְׁכַּמְתִּי עִם טִלְלֵי שַׁחַר לָבוֹא, עוֹד טֶרֶם אֵד-לַיְלָה יִמּוֹג וְהִנֵּה הוּא מֵצִיץ, זֶה הַשּׁוֹבָב הַיָּרֹק! וְלִבִּי בִּי רָן: נָבַט לִי בַּגַּן. גַּנָּנִים / רפאל ספורטה שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר אַךְ יָאִיר - לַגִּנָּה נֵצֵא בְּשִׁיר. כָּךְ נִתְפֹּשׂ מַעְדֵּר בַּיָּד: פְּשֹׂק רַגְלַיִם! אַל תִּמְעַד! הַךְ עַל גּוּשׁ וְיֵעָקֵר, רֶגֶב רֶגֶב יִתְפּוֹרֵר. תְּפֹשׂ הָאֵת בַּיָּד וּנְעַץ! שִׂים הָרֶגֶל כָּךְ - וּלְחָץ! תְּמֹךְ בַּבֶּרֶךְ - וַהֲפֹךְ! פֹּה חָפַרְתָּ - אַל תִּדְרֹךְ! הֶעָפָר בַּמַּגְרֵפָה כָּךְ נִגְרֹף. בִּלְטִיפָה נְיַשֵּׁר פְּנֵי הַגִּנָּה, נְיַפֶּה פִּנָּה פִּנָּה. נִזְרַע, נְפַזֵּר בֶּחָרִיץ גַּרְגֵּר גַּרְגֵּר וּבַאֲדָמָה נְכַס - פֹּה תִּינוֹק יָשֵׁן לוֹ - הַס!.. כַּף יָדֵנוּ חֲמִימָה, כָּךְ נִטְפַּח בָּאֲדָמָה בְּשׁוּלֵי הָעֲרוּגָה. בַּזָּרוּעַ - לֹא נִגַּע! נַזְלִיף בְּמַזְלְפִים וְיַבְרִיקוּ הַנְּטָפִים עַל כָּל נֶבֶט, כָּל עַלְעָל. צֶמַח, צֶמַח, שְׁתֵה וּגְדָל! נֶאֱסַף הַיְּבוּל. לַזּוֹרֵעַ יֵשׁ תַּגְמוּל! נְנַעֵר רְסִיסֵי טַל וְנֹאכַל פְּרִי הֶעָמָל. בתוך יום יום שיר, יום יום חג כתבה עדולה אייר אהרן שבו ספרית מעריב 1990 בתוך פרחי בר כתב זאב (אהרן זאב) איירה תרצה טנאי הקיבוץ המאוחד 1951 בתוך ארמון החול (אסופת יצירותיו של רפאל ספורטה) איורים מאת נחום גוטמן, הנריק הכטקופף, תרצה טנאי, איזה הרשקוביץ, תרצה שחר (בתו של המשורר). האיורים ל"אגדת תל אביב" ולשירים למבוגרים – מאת רפאל ספורטה ערכה בתו חוה כץ הוצאת המשפחה, 2012 (השיר "גַּנָּנִים" הופיע בראשונה בשנות ה-50, בספרון בשם זה בהוצאת 'תפוח') גננים שלושה משוררים מתבוננים בְּחיבה בעבודת הגינה, שילדי הארץ למדו לכבד ולאהוב מהוריהם בהתיישבות העובדת, או ממוריהם בשיעורי חקלאות שהתקיימו בבתי הספר לפני קום המדינה ובעשורים הראשונים של ישראל הצעירה. כל אחד מהשירים מאיר היבט אחר של פלא הגננוּת. רפאל ספורטה (1983-1913), משורר וסופר ישראלי, כתב בעיקר לילדים. שירו גַּנָּנִים מציע לקוראים הדרכה בעבודת הגינה – ברוח של חגיגיות ועליצות, בעברית מדויקת, משובחת ומוזיקלית ובטקסט מחורז ושקול: "שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר אַךְ יָאִיר - / לַגִּנָּה נֵצֵא בְּשִׁיר". לאחר הפתיח מופיעות הנחיות מדויקות הנפתחות ברצף פעלים, תחילה בציווי ובפנייה (האופיינית לזמן הטקסט) במין זכר בלבד: "פְּשֹק רַגְלַיִם! הַךְ עַל גּוּשׁ, תְּפֹשׂ... וּנְעַץ! שִׂים...וּלְחָץ! תְּמֹךְ... וַהֲפֹךְ!" מכאן מתכנסים הפעלים לצורת גוף ראשון רבים, הפונָה אל הקולקטיב כחלק ממנו: "נִגְרֹף... נְיַשֵּׁר... נְיַפֶּה... נִזְרַע, נְפַזֵּר" וכו'. פה ושם שזורות אזהרות: "אַל תִּמְעַד!", "בַּזָּרוּעַ - לֹא נִגַּע!" תהליך עבודת האדמה מתואר מתחילתו עד תומו, כשגיבורו – הזרע, ה"גַּרְגֵּר" הנטמן באדמה – מדומה לתינוק המכוסה בשמיכה וזקוק לשקט, למנוחה ולברכה: "צֶמַח, צֶמַח, שְׁתֵה וּגְדָל!" הבית האחרון בשיר מוקדש לאיסוף היבול, ולהצגה מפורשת של הקשר בין עמל הזורעים לשכר עמלם. התיאור מקושט בברק המתבקש, החגיגי, של "רְסִיסֵי טַל". אהרן זאב (1900-1968) חתם על יצירותיו בשם "זאב". על שמו "פרס זאב לספרות ילדים ונוער" שהוענק לסופרים ומשוררים עבריים מ-1972 עד 2009. שירו זה, כמו רוב יצירותיו לילדים, כתוב בלשון פואטית ובסגנון מוקפד ומעודן. הוא מבליט בעיקר את הפן האישי של העבודה בגינה; את הפליאה, את החרדה והמתח ואת ההתרגשות המתרוננת מול הנס הגלוי. גם כאן הצמח הנובט מתואר כאילו היה מעין תינוק שמיוחסות לו מודעוּת וכוונה במילים "קָט... עָנֹג... מֵצִיץ... הַשׁוֹבָב". לזרע מיוחס גם טֹהַר בראשיתי-קוסמי: "שׁוֹתֶה בַּלַּיְלָה אֶת הַטַּל / וּבַיּוֹם - / אוֹר שֶׁמֶשׁ וָחֹם". התואר "קָט" המוענק כאן הן לנבט הן לגן עצמו מעצים את הפלא, ושעת התרחשות הפלא מתוארת בחגיגיות שעל סף המליצה: "הִשְׁכַּמְתִּי עִם טִלְלֵי שַׁחַר לָבוֹא". שתי שורות הפתיחה חוזרות בשינוי קל וסוגרות את השיר, בביסוס הפלא: "וְלִבִּי בִּי רָן: / נָבַט לִי בַּגַּן." עדולה , הלא היא המשוררת והמתרגמת סבינה מסג (1942-), פרסמה את שירה עשרות שנים אחרי ששיריהם של רפאל ספורטה ושל זאב ראו אור. את מקום הרצינות והחגיגיות בשיריהם תופסים כאן הדמיון וההומור. לילדה המספרת על הגינה אין ספקות, אף לא חששות; הגינה משגשגת ומניבה להפליא! הכותרת "שותפים" רומזת על ריבוי אלה שיש להם חלק במיזם המוצלח. זהות שניים מתבררת מיד: היַזָם הוא אביה של הדוברת ש"שָׁתַל לִי גִּנָּה", והעובד החרוץ שלזכותו נזקפת פלאיות היבול הוא "גַּמָּד אֶחָד - גַּנָּן!" ש"עוֹבֵד עוֹבֵד עוֹבֵד" בגינה בלילות. הדוברת מסבירה - "לֹא, לֹא סְתָם הַכֹּל צוֹמֵחַ / כְּמוֹ בְּסֶרֶט מְצֻיָּר", ומפרטת בשרשרת מטפורות: "כָּל צְנוֹנִית - מַמָּשׁ יָרֵחַ! / כָּל שְׁעוּעִית - הָרֵי גִּלְעָד!" וכו'. את עצמה, השותפה השלישית בגינה, היא מזכירה בצניעות מתבקשת בסוף השיר: "בַּיָּמִים - אֲנִי עוֹבֶדֶת / וּבַלַּיְלָה - הַגַּמָּד."

שירים לילדים בנושא אווזים: * / רחל (בלובשטיין), שְׁתֵּי אַוָּזוֹת / ע' הלל, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר / אילנה אבן-טוב ישראלי חזרה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר / אילנה אבן-טוב ישראלי בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּלַהַק גָּדוֹל עֲדַת אַוָּזִים פָּשְׁטָה, עֲדַת אַוָּזִים שְׁחוֹרַת כָּנָף עַל הַנָּהָר צָנְחָה. וְהָאָרֶץ מָלְאָה צְוָחָה וְקוֹל גָּדוֹל וּמַשַׁק כְּנָפַיִם - כְּבֵדָה עֲדַת אַוָּזִים עַל הַמַּיִם. שְׁתֵּי אַוָּזוֹת / ע' הלל שְׁתֵּי אַוָּזוֹת שָׁאֲלוּ זוֹ לָזֹאת: "מַה נִּשְׁתֶּה וּמַה נֹּאכַל?" וְהַשּׁוּעָל כְּלוּם לֹא שָׁאַל: וְכָל הַיּוֹם שָׁתָה וְאָכַל... * / רחל (בלובשטיין) לְכוּ אֶל הַכַּר, לְכוּ, אַוָּזַי, שָׁם עֵשֶׂב הַרְבֵּה וּמַיִם בְּלִי דַי. לְכוּ אַוָּזַי, לְכוּ לְבָנַי, עִם רֶדֶת הַשֶּׁמֶשׁ תָּשׁוּבוּ אֵלַי. גַּע - גַּע - גַּע! מתוך והדשא שר בכפות רגלי כתבה אילנה אבן-טוב-ישראלי ציירה רות צרפתי הוצאת רונן 1991 מתוך בוקר טוב כתב ע' הלל ציירה מיכל אפרת הקיבוץ המאוחד 1961 מתוך בבית ובחוץ כתבה רחל בלובשטיין הציורים מאת ו' שכט הספרון ראה אור בתל אביב ב-1930, בהוצאה פרטית של יבואן הצעצועים ראובן גולדברג אווזים הראשון בשלישיית שירי האווזים הוא שיר חסר שם הכלול בקובץ קטן של חרוזים לילדים. כתבה רחל המשוררת. הקובץ - בבית ובחוץ - יצא לאור בהוצאה פרטית ב-1930 ומאז נעלם מן המדפים ומן הנוף הספרותי העברי למשך 40 שנה ויותר. פרסומו מחדש של הקובץ ב-1974 היה בבחינת "סנסציה קטנה, גילוי של הפתעה לכל חובבי השירה העברית, ושירת רחל בפרט", כפי שכתב אוריאל אופק באחרית דבר החותמת את הספר. עד אז נעלמה מאוהביה של המשוררת ומחוקרי ספרות הילדים העברית העובדה כי רחל, מן האמהות המייסדות של שירת הנשים העברית, שלחה את ידה גם בכתיבה לילדים. אוריאל אופק מספר כי ב-1973 פנתה אליו עורכת ספרי הילדים בהוצאת ספרית פועלים מירה מאיר , וסיפרה שהגיע לילדיה ספר שירי ילדים שכתבה רחל. אופק הספקן החל להתחקות אחר שורשיו של הספרון שבידי מירה מאיר והתמיד בחקירתו על אף מסרים מרפי ידיים שקיבל מכל עבר. התברר שיבואן צעצועים תל-אביבי שהכיר את רחל ואת שיריה פנה אליה וביקש שתכתוב חרוזים קלים לחוברות מצוירות של חיות-בית שהביא עמו מגרמניה. רחל, שהתגוררה אז בחדר דל בתל אביב והתענתה בשלביה האחרונים של מחלת השחפת, נענתה לבקשתו. לאחר שנכתבו החרוזים הוכנה כריכה צבעונית ועליה שם הספרון ושמות המשוררת והצייר, ונדפסו כמה מהדורות של ספרון צבעוני קטן. הספרונים, כך סיפר היבואן לאוריאל אופק, הוצעו למכירה בחנויות צעצועים ונחטפו מיד. שכרה של רחל היה זהה לזה שנהגו לשלם לה במערכת "דבר": 20 גרוש על כל שורת שיר. אופק חקר ומצא גם שהצייר וילהלם שאכט שנולד בלייפציג ומת בשנות הארבעים של המאה ה-20 היה בוגר האקדמיות לאמנות של לייפציג ומינכן והתפרסם בעיקר כליתוגרף וכצייר נופים. כאמור, חרוזיה הקטנים והנלבבים של רחל לילדים ראו אור בשנית ב- 1974 בספרית פועלים, 43 שנה אחרי מותה של רחל. מלבד האווזים - גם הזבוב, התוכי, התרנגול, החתול, החמור, הסוס, הגדי, הפרה, הכלב, היונה, העכבר והכבשה - זכו כל אחד לשיר קצר. בשירו שְׁתֵּי אַוָּזוֹת עושה ע' הלל שימוש בנושא פסימי ליצירת הומור, אבל הוא חס על הקוראים הקטנים ומסתפק ברמיזה על אחריתן המרה של האווזות: בזמן שהן עסוקות בשאלה הקיומית "מַה נִּשְׁתֶּה / וּמַה נֹּאכַל?" מבין השועל שיוכל לפטור את עצמו משאלת הארוחה הבאה - "וְכָל הַיּוֹם שָׁתָה וְאָכַל..." (ומן הסתם גם הרהר בביטוי "אווזה פותה"). השיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר של אילנה אבן-טוב ישראלי מתרחק מאוד מן הנימה הילדית-רכה של רחל ומן הקריצה הליצנית של ע' הלל. המילה "צְוָחָה" מופיעה בתהלים בהקשר של מצוקה, וכמו הצירוף היחידאי "וקול גדול" - גם בנבואות זעם בישעיהו. את הופעת האווזים מתארת אבן-טוב-ישראלי בפועל "פָּשְׁטָה" שאחת מהוראותיו היא "התנפלה" או "הִשְׂתערה"; הפועל "צָנְחָה" והתארים "שְׁחוֹרַת כָּנָף" ו"כְּבֵדָה" מעצימים את התחושה שהופעתה של להקת האווזים נתפסת כייצוג של אסון. ספרה של אילנה אבן-טוב-ישראלי והדשא שר בכפות רגלי מוקדש לזכר בנה רונן, קצין צה"ל שנפל בעת מילוי תפקידו. ד"ר נירה לוין

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת שולחן כתיבה שולחן כתיבה ספרים בהוצאת

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת עוץ הוצאת ספרים עוץ הוצאת ספרים ספרים בהוצאת

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים ספרים בהוצאת