זרים

בשלושת השירים שלושה דוברים-ילדים המתבוננים בדמויות של מבוגרים זרים, פולשים-לרגע לסביבתם הרגשית-משפחתית, המטלטלים את מה שנחשב בעיניהם עד כה צפוי, נכון ובטוח. שלושת המבוגרים,

כל אחד בדרכו, מעורר בילד המתבונן בו רגש בלתי נעים ודוחק לשגרת חייו הנוחה-להיפגע ספקות וסימני שאלה.

תרצה אתר (1941–1977) נותנת בפי הדובר-ילד מונולוג שרובו שאלות. הילד, המופתע למראה אדם בודד על ספסל בצד הכביש, קולט הבדל מהותי בינו לבין הזר; לו עצמו יש אמא, אבל האיש הזר "לְבַדוֹ עַל הַסַּפְסָל / לְבַדוֹ / בִּכְלָל בִּכְלָל". בדידותו של הזר מאיימת על הילד השואב את ביטחונו מחומת נוכחותם של בני המשפחה סביבו. שטף שאלותיו מסגיר חרדה ומשקף ניסיון נואש לוודא שהוא עצמו לא ייחשף לאומללות הכרוכה בערירוּת.

יהודה אטלס (1937-) מספר על מפגש המתחיל בתקווה ומסתיים במפח נפש. הדובר-ילד מבליט את זרותה של האורחת באי-ציון שמה ובהרחקה המשתמעת מ"עם ריחות מעיר אחרת". הילד, המורגל בתשומת לב ובמתנות ממבוגרים הבאים הביתה, חש בלבול נוכח המסרים הכפולים שהוא קולט; הגברת אמנם פונה אליו במילת החיבוב "חֲמוּדִי", מנשקת ומוסיפה מחמאה ("מָתוֹק כְּמוֹ אֶלֶף סֻכָּרִיּוֹת"), אבל למעשה היא מתעלמת ממנו; מילותיה סתמיוֹת ומשקפות גישה אינסטרומנטלית לבני אדם.

הדוברת של נורית זרחי (1941-) נמשכת לחיצוניותה החושנית של האישה הזרה - "הָאֶצְבָּעוֹת הַשְּׁמֵנוֹת / ... הָרָזוֹת", העיניים "צְבוּעוֹת בְּשָׁחֹר וְיָרֹק", ה"פֶּה עָגֹל מְאֹד / אָדֹם", "רֵיחַ טוֹב", אבל היא מבחינה גם ב"עֵינַיִם עֲצוּבוֹת" וחשה בפער שבין ההתקשטות הנשית המודגשת לשקיקה הינקותית שב"פֶּה עָגֹל מְאֹד / אָדֹם כְּמוֹ שֶׁל תִּינוֹק". האורחת מיוצגת בשם המרחיק "אִשָּׁה"; הכינוי "גברת זו", שמהדהד בו "גברת זו וזו" המיושן והוא רומז לדמות ששמה אינו ידוע או אינו חשוב - גם הוא מעצים את ההרחקה. יחסה של הדוברת-ילדה אל האורחת הוא אמביוולנטי; הצבעוניות וקרקוש התכשיטים מסתירים ריקנות גדולה, כפי שמתברר משלוש השורות האחרונות: "... שֶׁאֵין לָהּ תִּינוֹק / וְאֵין לָהּ בַּעַל / וְאֵין לָהּ אֲפִלּוּ יַלְדָּה". ערירותה של הזרה מעוררת בילדה חמלה על האורחת - אבל אולי גם על עצמה; הדירוג "אֲפִלּוּ יַלְדָּה" שקבעה אמהּ עשוי להסגיר את דעתה של האם על מעמדה של הדוברת במשפחה.

נירה לוין