כָּל עוֹד / עֵלִי מוֹהַר
יֶלֶד הוֹלֵךְ לוֹ בָּרְחוֹב
בְּבֹקֶר בָּהִיר שֶׁל תִּשְׁרֵי
אֶל בֵּית הַסֵּפֶר שׁוּב יוֹצְאִים הַיְּלָדִים,
גֶּבֶר הוֹלֵךְ אַחֲרָיו
מַשְׁגִּיחַ, רוֹאֶה-לֹא-נִרְאֶה,
וְרַק אַחַר כָּךְ הוּא עוֹמֵד שָׁם וְרוֹאֶה –
אֵיךְ עוֹד שָׁנָה פֹּה נִפְתַּחַת
כְּמוֹ כָּל שָׁנָה, בַּסְּתָו,
אֵיךְ בֵּן הוֹלֵךְ לוֹ לְבַד,
וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו.
גֶּבֶר רוֹאֶה בַּחֲשַׁאי
אֵיךְ בְּנוֹ נִכְנָס לַכִּתָּה
גֶּבֶר עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁנִּשְׁאַר בַּחוּץ,
וּכְבָר שָׁרִים שָׁם בִּפְנִים
שִׁיר שֶׁל שָׁנָה חֲדָשָׁה,
הוֹ, אֵיךְ הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה –
שׁוּב הֵם שָׁרִים עַל הַגֶּשֶׁם,
שׁוּב הֵם שָׁרִים עַל סְתָו,
וְעַל הַלּוּחַ עוֹלוֹת שׁוּב אוֹתִיוֹת הַכְּתָב
גֶּבֶר בְּאֶמְצַע הַבֹּקֶר,
גֶּבֶר בְּלֵב חַיָּיו,
עַל יַד גָּדֵר שֶׁל בֵּית סֵפֶר לְבַדוֹ נִצָּב
וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו
פַּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו
הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו,
אַךְ הַיְּלָדִים עוֹד שָׁרִים
שִׁיר עַל יוֹרֶה וְחָצָב,
וְגַם שְׂפָתָיו שֶׁל גֶּבֶר לוֹחֲשׁוֹת עַכְשָׁו:
גַּם אִם אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת
הֵן לֹא אִירָא,
גַּם אִם אֶפּוֹל פִּתְאוֹם
יֹאמַר לִבִּי שִׁירָה
כָּל עוֹד עוֹלֶה הַבֹּקֶר,
כָּל עוֹד נִכְתָּב הַלּוּחַ,
כָּל עוֹד הוֹלֵךְ לוֹ בֵּן
וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו,
כָּל עוֹד שָׁרִים הַיְּלָדִים
עַל שָׁנָה חֲדָשָׁה
כָּל עוֹד הַכֹּל מַתְחִיל פֹּה שׁוּב מֵהַתְחָלָה
כָּל עוֹד הַיָּם מִתְעוֹרֵר
כָּל עוֹד הָרוּחַ עוֹלָה
כָּל עוֹד עַל שְׁחוֹר הַלּוּחַ
תִּתְנוֹסֵס מִלָּה.
שָׁלוֹם כִּתָּה א / נעמי שמר
דָּנָה נָמָה דָּנָה קָמָה
דָּנָה מְקַפֶּלֶת אֶת הַפִּיזָ'מָה
אִמָּא אוֹמֶרֶת: יֹפִי, דָּנָה!
שָׁלוֹם כִּתָּה א
דָּנָה נָמָה דָּנָה קָמָה
אֶת הַיַּלְקוּט עַל הַכְּתֵפַיִם הִיא שָׂמָה
וְעִם תַּפּוּחַ וְעִם בָּנָנָה
שָׁלוֹם כִּתָּה א
וְהָאֲוִיר קָרִיר בַּחוּץ
כְּאִלּוּ כָּל הָרְחוֹב רָחוּץ
כְּאִלּוּ כָּל אֶחָד קוֹרֵא
שָׁלוֹם דָּנָה שָׁלוֹם
וְאִמָּא כְּבָר נִצֶּבֶת שָׁם
כְּמוֹ יוֹכֶבֶד אוֹ מִרְיָם
(בִּקְנֵי-הַסּוּף הָרוּחַ שָׁר)
מַסָּע גָּדוֹל מַתְחִיל הַיּוֹם
כִּתָּה א שָׁלוֹם
דָּנָה תִּלְמַד עַל מַעֲרֶכֶת-הַשֶּׁמֶשׁ
אֵיךְ שֶׁנּוֹצַר הַכְלוֹרוֹפִיל שֶׁבַּצֶּמַח
אֵיךְ הַבְּרִיאָה כֻּלָּה חַיָּה וְנוֹשֶׁמֶת
שָׁלוֹם כִּתָּה א
אֵי וְעוֹד בִּי וְעוֹד שָׁלֹשׁ בְּסוֹגְרַיִם
צוֹר וְצִידוֹן וְגַם אֲרַם-נַהֲרַיִם
(אֵיזֶה מַזָּל שֶׁעוֹד מְעַט צָהֳרַיִם)
שָׁלוֹם כִּתָּה א
וְכָךְ אַתָּה עוֹבֵר אִתָּהּ
עוֹבֵר כִּתָּה וְעוֹד כִּתָּה
תִּיכוֹן וְאוּנִיבֶרְסִיטָה
שָׁלוֹם
בְּתוֹךְ סִפְרֵי-חָכְמָה גְּדוֹלִים
כָּל הַסּוֹדוֹת מְקֻפָּלִים
אֲבָל יֶשְׁנָן שָׁלֹשׁ מִלִּים
אֲשֶׁר אוֹתָן נִלְמַד הַיּוֹם:
כִּתָּה א שָׁלוֹם
דָּנָה נָמָה
דָּנָה קָמָה
קָמָה נָמָה
דָּנָה
דָּנָה
דָּ
פֶּתַח דָּבָר / תרצה אתר
בֹּקֶר יוֹם רִאשׁוֹן. הַשָּׁעָה הִיא: שֵׁש.
אִמָּא קָמָה... נַחֲשׁוּ... כְּבָר בְּרֶבַע לְחָמֵשׁ,
גִּהֲצָה אֶת הַתִּלְבֹּשֶׁת הָאֲחִידָה
בַּפַּעַם הַמִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה,
הָלְכָה לְהִסְתַּכֵּל שֵׁנִית,
אִם בְּמִקְרֶה בִּתָּהּ כְּבָר קָמָה...
וְיָשְׁבָה לְחַכּוֹת שֶׁתִּהְיֶה הַשָּׁעָה
שֶׁבַע פָּחוֹת עֲשָׂרָה,
כִּי הַיּוֹם הוֹלְכִים לְכִתָּה אָלֶף
וְזֶה מַמָּשׁ מְאֹרָע.
אִמָּא מִתְרַגֶּשֶׁת.
מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת?
מַה שֶּׁקְּצָת מַרְגִּיעַ,
זֶה שֶׁכָּל הָאִמָּהוֹת
מִתְרַגְּשׁוֹת.
אַבָּא,
אִמָּא, בַּת וּבֵן,
בְּשֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים,
כְּבָר עוֹמְדִים לְיַד הַשַּׁעַר,
עוֹמְדִים וּמִתְבַּיְּשִׁים...
יוֹם רִאשׁוֹן לַלִּמּוּדִים,
פְּעוּטִים עִם יַלְקוּטִים
עוֹמְדִים וְעוֹמְדִים, זֶה בָּזֶה מַבִּיטִים - - -
הַלְוַאי וְעַד סוֹף כִּתָּה יוֹד-בֵּית,
יִשָּׁאֲרוּ כָּל כָּךְ שְׁקֵטִים...
מַה שֶּׁלֹּא בָּטוּחַ בִּכְלָל.
מתוך עוף גוזל, ובכלל
ערך יורם רותם
ידיעות אחרונות ספרי חמד 2001
מתוך הכול פתוח
כתבה נעמי שמר
עם עובד 2006
מתוך אמא הולכת לכתה א
כתבה תרצה אתר
ציורים: מיכל אפרת
הקיבוץ המאוחד 1976
שלום כיתה א
כשמגיע היום וילדה או ילד מתחילים ללמוד בבית הספר – לצִדָם ומאחוריהם פוסעים הוריהם. שלושת השירים כאן מציגים את נקודת המבט של המבוגרים, חרדים ונפעמים למראה ילדיהם המצטרפים למצעד המתחדש-תמיד של שוחרי דעת.
שירהּ של תרצה אתר (1977-1941) פותח את ספר השירים אמא הולכת לכיתה א שכולו מוקדש לשנת הלימודים הראשונה, ובהתאמה מעוצב כמחברת שורות קלאסית. השיר נמסר מנקודת מבטה של אֵם שבִּתָּהּ עולה לכיתה א. הוא מתאר את המתח וההתרגשות בבית בבוקר הראשון ללימודים, משקף את החגיגיות – "גִּהֲצָה אֶת הַתִּלְבֹּשֶׁת הָאֲחִידָה / בַּפַּעַם הַמִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה", ומרגיע: "כָּל הָאִמָּהוֹת / מִתְרַגְּשׁוֹת". ניסיון החיים של הבוגרת נרמז גם בשורות האחרונות של השיר - "הַלְוַאי וְעַד סוֹף כִּתָּה יוֹד-בֵּית, / יִשָּׁאֲרוּ כָּל כָּךְ שְׁקֵטִים... / מַה שֶּׁלֹּא בָּטוּחַ בִּכְלָל".
נעמי שמר (2004-1930) מתבוננת בתהליך השלם של קניית דעת, ומציגה את לימוד הקריאה כצעד ראשון ב"מַסָּע גָּדוֹל" שיעשה את הילדים בני תרבות. השיר נמתח מהשורה "דָּנָה נָמָה דָּנָה קָמָה" שבה פתחה צבייה וילנסקי את ספר הלימוד האלמותי "אלפוני", מתקדם בתנופה אל היריעה הרחבה של תחומי דעת הנלמדים בבית הספר, ומציג בחגיגיות את היעד הנכסף – "בְּתוֹךְ סִפְרֵי-חָכְמָה גְּדוֹלִים / כָּל הַסּוֹדוֹת מְקֻפָּלִים". ההבטחה הגדולה טמונה כולה בהברה יחידה אחת. לצד הדרך - "וְאִמָּא כְּבָר נִצֶּבֶת שָׁם / כְּמוֹ יוֹכֶבֶד אוֹ מִרְיָם", בדימוי מעצים המשווה את לימוד הקריאה לחתירה לחיים של חירות ועצמאות. (על "אלפוני" שראה אור ב- 1965, על צבייה וילנסקי ועל שני הכותבים האחרים – קראו ברשימה "הכירו את האמא של אלפוני" באתר הספרייה הלאומית).
שירו של עלי מוהר (2006-1948) קושר בין הביטוי הענוג והאישי מאוד של אהבת אב אחד לבנו, לבין החדווה והתרוממות הרוח שחולקים אבות ובנים בכל מקום, כשבהליכה לבית הספר הם מקיימים מסורת כלל-אנושית. האב והבן מייצגים חוליה בשלשלת בין-דורית סמלית של לומדים, כאשר הלימוד ואחוות הלומדים הם הסיבה לקיום האנושי ואף תכליתו. הבחירות הסמנטיות של מוהר רומזות על היות הלימוד חלק מהתרחשות קוסמית על-זמנית: "כָּל עוֹד עוֹלֶה הַבֹּקֶר, / כָּל עוֹד נִכְתָּב הַלּוּחַ, / כָּל עוֹד הוֹלֵךְ לוֹ בֵּן / וְאָב בְּעִקְבוֹתָיו, / כָּל עוֹד שָׁרִים הַיְּלָדִים / עַל שָׁנָה חֲדָשָׁה / [...] / כָּל עוֹד הַיָּם מִתְעוֹרֵר / כָּל עוֹד הָרוּחַ עוֹלָה...". בית הספר, העברת לפיד הלימוד, המילה – הם הם תמצית הדרמה של האנושות.
נירה לוין