עַכְשָׁו יוֹאָב עָצוּב / חַיָּה שנהב
עַכְשָׁו יוֹאָב עָצוּב.
מַדוּעַ אַתָּה עָצוּב, יוֹאָב?
אֲבָל יוֹאָב לֹא יָכוֹל לַעֲנוֹת,
כִּי יוֹאָב עָצוּב עַכְשָׁו.
הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ עֲצוּבוֹת -
עָצוּב גַּם הַפֶּה שֶׁל יוֹאָב.
הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלּוֹ עֲצוּבוֹת.
מַדּוּעַ אַתָּה עָצוּב, יוֹאָב?
אֲבָל יוֹאָב לֹא יָכוֹל לַעֲנוֹת,
כִּי יוֹאָב עָצוּב עַכְשָׁו.
אוּלַי עוֹד דַּקָּה אוֹ שְׁתַּיִם
וְאוּלַי עוֹד שָׁעָה אוֹ שְׁעָתַיִם -
הוּא לֹא יִהְיֶה עָצוּב.
וְאִם הוּא יִרְצֶה
וְאִם הוּא לֹא יִשְׁכַּח
הוּא יְסַפֵּר מַדּוּעַ הוּא הָיָה
עָצוּב כָּל-כָּךְ.
כְּשֶׁעָצוּב לִי / שלומית כהן-אסיף
אָמַרְתִּי לְאִמָּא: "עָצוּב לִי!"
"לֵךְ תַּשְׁקֶה אֶת הָעֲצִיצִים," אִמָּא אָמְרָה.
הִשְׁקֵיתִי
וְלֹא עָזַר
הָעֶצֶב לֹא עָבַר.
אָמַרְתִּי לְאַבָּא: "עָצוּב לִי!"
"אָז תָּשִׁיר שִׁירִים," אַבָּא אָמַר.
שַׁרְתִּי
וְלֹא עָזַר
הָעֶצֶב לֹא עָבַר.
אָמַרְתִּי לְסָבָּא: "עָצוּב לִי!"
סַבָּא לִטֵּף לִי אֶת הַצַּוָאר,
"סַפֵּר מָה קָרָה,
אל תַּחְסִיר דָּבָר."
וְהָעֶצֶב עָבַר...
שְׁנֵי הַדֻּבִּים עָצוּ בְלִי / נורית זרחי
לִפְעָמִים
אֲנִי מֵרִים רַק
אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלִּי
וּכְבָר אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם
יוֹשְׁבִים מוּלִי -
שְׁנֵי הַדֻּבִּים - עָצ וּ בְלִי.
רֶגֶל שְׂמֹאל עַל יְמִינָם הֵם מַנִּיחִים
תּוֹמְכִים רֹאשָׁם בְּכַף אַחַת
וּבַשְּׁנִיָּה סוֹמְכִים,
וּבְלִי מִלָּה
נֶאֱנָחִים.
אֲנִי מַצְחִיק אוֹתָם
וְהֵם יוֹשְׁבִים רְצִינִיִּים
כְּמוֹ שְׁנֵי עֲנָנִים.
וּכְשֶׁנִּמְאָס לִי כְּבָר מְאֹד
אֲנִי קוֹרֵא בִּמְלֹא קוֹלִי:
'סְתַּלְּקוּ מִפֹּה מִיָּד,
עָצוּ! בְלִי!
וְלִפְעָמִים
הֵם בֶּאֱמֶת נֶעְלָמִים
בֶּאֱמֶת נֶעְלָמִים
נֶעְלָמִים.
מתוך העורב והלימון
כתבה חיה שנהב
צייר דיוויד הול
עם עובד 2009
מתוך סבא מרחוב העפיפונים הכחולים
כתבה שלומית כהן-אסיף
צייר נועם נדב
עם עובד 1986
מתוך הנמר שמתחת למיטה
כתבה נורית זרחי
צייר אבנר כץ
מסדה 1976
עצוב...
יאנוש קורצ'ק בכתביו הפדגוגיים ובסיפוריו, ואריך קסטנר בספריו, בהקדמות שכתב וב"הרהורים" ששזר בין הפרקים - שני ההומניסטים האלה הפליאו להבין לנפשם של ילדים וטענו בשמם; הילדות איננה חפה מעצב, ועִצְבוֹנָם של ילדים אינו קל ואינו פחוּת מזה של מבוגרים.
נורית זרחי (נ' 1941) מתבוננת בתחושת העצב הפוקדת ילד ואיננה עוסקת בסיבה. תחושת הדכדוך מופיעה פתאום, "לפעמים", היא מעיקה כשני דובים כהים, גדולים, שנוכחותם חוסמת כל רגש אחר ומפריעה לשגרת החיים. זרחי נוטלת את המילים הפשוטות, הנוגעות לכל לב - "עצוב לי" - ומחלקת אותן לשלושה רכיבים, שני שמות וביניהם ו' חיבור שְרוּקה. הדימוי לשני דובים ממחיש את המועקה הרובצת על הילד, אך בו-בזמן מוסיף הומור ואופטימיות הבאות לידי ביטוי גם בטיפוגרפיה.
שלומית כהן-אסיף (נ' 1948) מציגה מעין מחזה-זוטא בשלוש מערכות; ילד מול אמא, ילד מול אבא, ילד מול סבא. הפתעה? רק סבא יודע שהתעלמות ממצוקה איננה מעלימה אותה.
חיה שנהב (נ' 1936) עוסקת בכבודו של הילד; בכבוד לרגשותיו, בכבוד לפרטיותו. גם בשיר הזה מנצנצת מחשבה אופטימית, על האפשרות להיפרד מן העצב ואולי גם לשכוח את סיבתו.
נירה לוין