קונכיות

קוֹנְכִיָּה... המילה הזו, שנתגלגלה ממקור יווני אל העברית דרך הארמית - דומה שהיא מהדהדת גם כשהיא כתובה. דומה אף שהתיבה "קוֹנְכִיָּה" נקשרת בדמיונם של רבים בעיקר לאותו גְליל גִיר גדול שמקורו בים ולא לסביבה יבשתית. הימצאותה של הקונכייה על חוף לעולם מפתיעה, לעולם מעוררת השתאות. היא עולה ממעמקים ובוקעת מתוכה הֶמְיָה, הרומזת - גם אחרי נצח של ריקוּת - על חיים שהתקיימו בתוכה בחשאי.

את הפליאה, את ההֶמְיָה ואת הסָפֵק אפשר למצוא בכל אחד משלושת השירים.

שירה של אַנְדָה עָמִיר-פִּינְקֶרְפֶלְד (1902–1981) קוֹנְכִיַּת אֵילַת קושר את המייתה האילמת של הקונכייה לסוד שהיא מסתירה על מסעותיה בעולמות של עושר צבעוני ומסתורי ("אַלְמֻגִּים צִבְעוֹנִיִּים, סַסְגוֹנִיִּים", "פְּנִינֵי הָדָר", "הַדָּגִים הַמְּאִירִים בַּמְּצוּלוֹת הָאֲפֵלוֹת"), שיושבי היבשת שמייצג הדובר לעולם לא יוכלו אלא לערוג אליהם ממרחק.

הדובר בשיר כְּמוֹ יָם מאת יהונתן גפן (1947-) מתבטא תחילה בהתאם לגילו המרומז. הוא פותח בתיאור סיפורי-ענייני של הרחש הבוקע מן הקונכייה, אך בשני הבתים הבאים מפליג מן הנתפס בחוש אל הנראה בעיני הדמיון, עד הביטוי הציורי מרובה הרבדים שבסוף השיר - "מַרְגִישִׁים / לִפְעָמִים / בְּבַת אַחַת / כְּמוֹ יָם".

הדובר בשירה של עדולה (1942-) שזהותו עמומה מתרחק מתיאורים פנטסטיים. הוא מתאר את מראה הקונכייה, מסביר בסגנון ילדותי את טיבה ותוהה בשאלה על חידת הקול. בשורה האחרונה בשיר - "מִי כָּלָא בָּךְ אֶת קוֹלִי?" - משחק הצלילים כ/ל/ק/ל מבקש להדהד את המית הים בקונכייה.

נירה לוין