באתר המפרש, ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים בהם האיורים מאת קארן ג'ורג' קארן ג'ורג' איורים מאת מה קרה לך? ג'יימס קטצ'פול

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת ר"ג' פלאסיו ר"ג' פלאסיו ספרים מאת ציפור לבנה ר"ג' פלאסיו

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת רמאן פרינג'ה רמאן פרינג'ה ספרים מאת מוזיאון החלל רמאן פרינג'ה

באתר המפרש, ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים בהם האיורים מאת גיל-לי אלון קוריאל גיל-לי אלון קוריאל איורים מאת חברים עם זנב גיל-לי אלון קוריאל לעוף גיל-לי אלון קוריאל ליד עץ התות טובה שיינברג

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת רן כהן אהרונוב רן כהן אהרונוב ספרים מאת הנקה ופיט רן כהן אהרונוב ילדי בית העץ - חברות במבחן רן כהן אהרונוב ילדי בית העץ – ילד לא רגיל רן כהן אהרונוב

רודולף התנין מכרכור, רודולף התנין מכרכור דני קרמן מאת: דני קרמן איורים: תרגום: עם עובד הוצאה: סדרה: עברית שפת המקור: 2017 שנה: 32 עמודים: מנוקד: גן-אלף-בית גיל: איגיון (נונסנס), ספר מצויר סוגה: הומור, הרפתקאות נושא: במשפט אחד במשפט אחד שורות מהספר במשפט אחד תקציר במשפט אחד משקפי קריאה במשפט אחד הרהור על תרגום במשפט אחד במשפט אחד מילים למזכרת במשפט אחד ספרים מאותו מדף שני ואני / מתן חרמוני הדן שהתנדנד לה הילד / מאיר שלו דרקון מחפש חבר / דאב פילקי ארוחת מלכים / ציפור פרומקין אמבטים / נורית זרחי אודות ביקורות הספרים

באתר המפרש, ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים בהם האיורים מאת קורי דורפלד קורי דורפלד איורים מאת הארנב הקשיב קורי דורפלד

צרו קשר עם עורכת אתר המפרש, ספרות ילדים צרו קשר נשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה שם פרטי* שם משפחה* אימייל* הודעה אני מאשר.ת את מדיניות הפרטיות * שלחו

שירים לילדים בנושא חולים: רוּתִי חוֹלָה / שולמית קלוגאי, שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה בַּמַּדְחֹם / יוסי גמזו, תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָה / חיה שנהב חזרה תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָה / חיה שנהב אַיֶּלֶת בַּמִּטָּה, אַיֶּלֶת חוֹלָה, אַיֶּלֶת חוֹלֶמֶת עַל תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ. תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, יָפָה, נֶהְדֶּרֶת, בֵּין הָעֵצִים בָּאָה, עוֹבֶרֶת. "תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, קוֹרְאִים לִי אַיֶּלֶת, וַאֲנִי קְצָת חוֹלָה." "לָכֵן לָךְ הֵבֵאתִי סַלְסִלָּה עִם תּוּתִים, מְתֻקִּים מְתֻקִּים, טְעִימִים טְעִימִים." "תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, אָכַלְתִּי, אֲבָל אֲנִי עוֹד חוֹלָה." "לָכֵן לְָךְ הֵבֵאתִי מִיץ מְיֻחָד - מִיץ פֵּרוֹת רֵיחָנִי יֵשׁ לִי בַּכַּד." "תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, שָׁתִיתִי, אֲבָל אֲנִי עוֹד חוֹלָה." "לָכֵן לָךְ הֵבֵאתִי שְׁלֹשָׁה סִפּוּרִים עַל בֶּן מֶלֶךְ יָפֶה שֶׁדּוֹהֵר בַּדְּרָכִים." "אִמָּא, הוֹי אִמָּא, אֲנִי לֹא חוֹלָה, כִּי בָּאָה אֵלַי תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּה. הִיא הֵבִיאָה לִי סַלְסִלָּה עִם תּוּתִים, וּמִיץ רֵיחָנִי וּשְׁלוֹשָׁה סִפּוּרִים." תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, בִּקְּרָה אֶת אַיֶּלֶת, וְהִיא לֹא חוֹלָה. שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה בַּמַּדְחֹם / יוסי גמזו שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה בַּמַּדְחֹם וְקַר בַּחוּץ, אֲבָל אִם לֹא יוֹצְאִים לָרְחוֹב - נָכוֹן שֶׁקְּצָת, דַּוְקָא, חֲבָל? שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה בַּלָּשׁוֹן, בְּבֵית-הַשֶּׁחִי גַּם. הֲמוֹן גְּשָׁמִים יָרְדוּ שִׁלְשׁוֹם וּבֶחָצֵר - אֲגַם... וְטִפּ-טִפָּה עָצוּב פֹּה עוֹד (אֲפִלּוּ עַד עַכְשָׁו). וְטִפּ-טִפָּה קָצוּב פֹּה עוֹד טִפְטוּף שֶׁבָּא וְשָׁב. וְרַק תַּנּוּר-הַפַּח שׁוֹתֵק שְׁתִיקָה שֶׁל תַּנּוּרִים. וְרַק הַסֵּפֶר מְרַתֵּק בִּשְׂפַת הַסִּפּוּרִים. וְרַק גָּרוֹן אֶחָד שׁוֹתֶה, שׁוֹתֶה וּמִתְנַשֵּׁם - הֲמוֹן-הֲמוֹן כּוֹסוֹת שֶׁל תֶּה עִם "סוּלְפָה" (אֵיזֶה שֵׁם!) וְאִמָּא מִתְיַשֶּׁבֶת לָהּ שָׁעוֹת אֶצְלִי – בְּלִי דַי - (וּכְבָר לִילָךְ חוֹשֶׁבֶת לָהּ שֶׁהָעִנְיָן כְּדַאי...) שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה בַּמַּדְחֹם וְאֵין, בִּכְלָל, סָפֵק: לַחֲלוֹת זֶה רַע, אֲבָל נָכוֹן שֶׁטּוֹב לְהִתְפַּנֵּק?.. רוּתִי חוֹלָה / שולמית קלוגאי אָמְרָה הַשִּׂמְלָה הַלְּבָנָה לַכְּחֻלָּה: "הִנֵּה זֶה שָׁבוּעַ שֶׁרוּתִי חוֹלָה." אָמַר הַסַּנְדָּל הָאֶחָד לַשֵּׁנִי: "שָׁבוּעַ יָמִים לֹא טִיַּלְתִּי אֲנִי." "נֵצֵא!" הִתְחַנֵּן הַמְּעִיל בָּאָרוֹן. אָמְרָה הַכַּפִּית: "עוֹד אָדֹם הַגָּרוֹן". "עוֹדָהּ מִשְׁתַּעֶלֶת, וְיֵשׁ עוֹד קְצָת חֹם," אָמְרָה הָרְפוּאָה בַּבַּקְבּוּק הַכָּתֹם. "עָלֶיהָ לָנוּחַ מְעַט בַּמִּטָּה," מִתַּחַת לַכַּר לָחֲשָׁה מִמְחָטָה. - אֲבָל עַד מָתַי כָּךְ תִּשְׁכַּב לָהּ הַבַּת? אָמַר הַמַּדְחֹם: "עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט." בתוך תרנגולת כחולה כתבה חיה שנהב איירה אורה איתן הקיבוץ המאוחד תשמ"ז בתוך אֶן דֶן דִי נוֹ כתב יוסי גמזו צייר חיים ברקני ספרית פועלים 1971 בתוך לאן צועד היום עודד? כתבה שולמית קלוגאי צייר יוסף שטרן ראובן מס 1960 חולים "הַדֹּב חוֹלֶה, / חוֹלֶה הַדֹּב / וַדַּאי אָכַל דְּבַר-מָה לֹא טוֹב" כתבה מרים ילן-שטקליס כבר ב-1939, וחמש שנים אחר כך שלחה את הבובה אלישבע לריפוי אצל הרופא הגדול בספר המסע אל האי אולי . מחלות וחבלות, כחלק מחוויות הילדות, הן הנושא בשירים לא מעטים שנכתבו לפעוטות ולילדים צעירים. שולמית קלוגאי (1891–1972) בחרה להסתפק באזכור מחלתה של רותי כחלק מהשיחה שמנהלים הגיבורים האמיתיים של השיר – החפצים סביב הילדה; השמלות, המעיל והסנדלים של רותי לא זו בלבד שאינם דואגים לה, אלא אף מבטאים מורת רוח: "אָמַר הַסַּנְדָּל הָאֶחָד לַשֵּׁנִי: / "שָׁבוּעַ יָמִים לֹא טִיַּלְתִּי אֲנִי." את החבורה האנוכית הזאת מְמַתְנִים הכַּפִּית, התרופה, הממחטה והמדחום, שבהיותם קשורים לרפואה ולבריאות ניתנת להם הזכות לשמש "כַּתָבֵי שֶׁטַח" ולדווח כל אחד ממקומו על מצבה של רותי; הכפית הנכנסת לפֶּה מעידה על אודם בגרון, והלחישה של הממחטה נשמעת אחרונה בהלימה לקלות משקלה ולמיקומה הנידח. המדחום הוא היחיד שלרשותו נתונים מדויקים, וכפוסק האחרון הוא משמיע הבטחה זהירה: "עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט." שתי מילים מעידות על גילו של השיר: "רְפוּאָה" מופיעה כאן במשמעות שכבר אבדה לה – "תְרוּפָה" בלשון ימינו. "מִמְחָטָה" נפקדת כבר כמה עשורים מן הדיבור העברי, ומחליפות אותה "טִישׁוּ" ו"מגבון". ספק אם יִמָצְאו ילדים שיכירו אותה. יוסי גמזו (1938–2020) בחר לתת את רשות הדיבור לחולָה או לחולֶה עצמם. השיר נפתח בעובדה המגדירה את המצב ואת הסביבה - "שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה בַּמַּדְחֹם", ואחר כך הילדה או הילד מהרהרים בהיבטים השונים – שליליים וחיוביים - של המצב שנכפה עליהם: "... לֹא יוֹצְאִים לָרְחוֹב", "וְטִפּ-טִפָּה עָצוּב פֹּה", וכמובן שתיית "הֲמוֹן-הֲמוֹן כּוֹסוֹת שֶׁל תֶּה" כתוספת הכרחית לנטילת התרופה. בטפטוף הקצוב המלווה את החולה מהדהד השעמום, ונרמזת גם החמצַת ההנאות שביום גשם בחוץ. מצד שני, המחלה מבטיחה לא מעט נחת: "... הַסֵּפֶר מְרַתֵּק / בִּשְׂפַת הַסִּפּוּרִים", ומסירותה של אמא ה"מִתְיַשֶּׁבֶת לָהּ / שָׁעוֹת אֶצְלִי" – בְּלִי דַי" מקנה לדובר/ת יתרון על פני האחות לילך. המסקנה החד-משמעית המתבקשת מן ההרהור היא "לַחֲלוֹת זֶה רַע, אֲבָל נָכוֹן / שֶׁטּוֹב לְהִתְפַּנֵּק?.." הגיבורה החולה של חיה שנהב (1938-), ספק חולמת ספק הוזה, מנהלת שיחה עם "תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, / יָפָה, / נֶהְדֶּרֶת," המופיעה מול עיניה העצומות. התרנגולת, כמו פיה טובה, שומעת את מצוקתה של איילת ומציעה לה נחמה שכולה מעדנים לַחֵךְ ולנפש – "סַלְסִלָּה עִם תּוּתִים, "מִיץ פֵּרוֹת רֵיחָנִי" ו"שְׁלֹשָׁה סִפּוּרִים / עַל בֶּן מֶלֶךְ יָפֶה". בעוד הדיבור של התרנגולת שוטף ושקול, איילת ההוזה-חולמת מיוצגת בשורות לא סדורות. רק כשהרגשתה משתפרת חוזרת לדבריה הסדירות הפרוזודית. נירה לוין

שירים לילדים בנושא מצלול : קוּקִיּוֹן חִידָה / נורית זרחי, חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס / גלית מסה, אֲנָנָס / תומר שריג חזרה אֲנָנָס / תומר שריג אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה אָנָה נָסְעָה לָהּ רָחוֹק הִיא אָרְזָה מִזְוָדָה אֲדֻמָּה, מְלֵאָה וְלָקְחָה אִתָּהּ גַּם אֶת הַצְּחוֹק. אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה אֶל אֶרֶץ הַפְּרִי הַמָּתוֹק. הִיא תָּגוּר מוּל חוֹפִים לְבָנִים וּקְסוּמִים, הִיא אָמְרָה שֶׁיִּהְיֶה לָהּ אַרְמוֹן – כְּשֶׁיָּשְׁבָה לְיָדִי לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים, צוֹחֶקֶת צְחוֹקֵי פַּעֲמוֹן. אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה. גַּעֲגוּעַ בְּטַעַם לִימוֹן. הִיא אָמְרָה שֶׁתִּכְתֹּב לִי, שֶׁלֹּא תֵּעָלֵם שֶׁבַּקַּיִץ תָּבוֹא לְבִקּוּר, שֶׁגַּם מִמֶּרְחָק שֶׁל אוֹקְיָנוֹס שָׁלֵם נִשָּׁאֵר חֲבֵרִים, זֶה בָּרוּר. אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה. יוֹשֵׁב לְבַדִּי בַּשִּׁעוּר. אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה. הַבֹּקֶר כָּתַבְתִּי סִפּוּר, אֲנָנָס אֲנָנָס אֲנָנָס אָה! "יוֹאָב וְהַלֵּב הַשָּׁבוּר" חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס / גלית מסה חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס יָשְׁבוּ וּפָכְרוּ בְּהוֹנוֹת אַרְבָּעָה לְבָנִים, אֶחָד חוּם וּשְׂפָתַיִם לוֹ גַּם לְבָנוֹת אַרְבָּעָה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס (אַחַד הַלְּבָנִים נֶעֱלַם לֹא מִכְּבָר) אָמְרוּ: כֹּה גָּדוֹל וּמְגֻוָּן הַיְּקוּם וּסְתָם כָּךְ פֹּה נִתְקַעְנוּ בְּאֶמְצַע הַכְּפָר שְׁלֹשָׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס (עוֹד אֶחָד הִסְתַּלֵּק לוֹ פִּתְאוֹם בַּחֲשַּׁאי) אָמְרוּ זֶה לְזֶה: זֶהוּ שֶׁטַח תָּחוּם וּסְלָעִים מִכָּל עֵבֶר חוֹסְמִים אֶת הַגַּיְא אִם נֵלֵךְ, תֵּעָצַרְנָה רַגְלֵינוּ זְנָבֵנוּ כָּךְ סְתָם יִתָּפֵס יֵשׁ פֹּה שֶׁפַע מָזוֹן וְחֶבְרָה נֶהְדֶּרֶת וּשְׁקִיעוֹת שֶׁחֲבָל לְפַסְפֵס שְׁנֵי חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס (הַשְּׁלִישִׁי תָּפַס אֹמֶץ וְרָץ לוֹ פִּתְאוֹם) מִלְמְלוּ: הַיְּקוּם, הוּא מִמֵּילָא עָקוּם וּסְעָרוֹת מְהַלְּכוֹת בּוֹ, בְּרַעַשׁ אָיֹם! חָמוֹס יְחִידִי בִּשְׂדֵה חוּמוּס (חֲבֵרוֹ, כִּמְרַחֵף, הוּא נִמְשַׁךְ אֶל הָהָר) אָמַר לְעַצְמוֹ – נוּ, אֶפְשָׁר עוֹד לָקוּם – אַךְ אִוְשַׁת הֶעָלִים כְּבָר יָדְעָה: הוּא נִשְׁאַר. קוּקִיּוֹן חִידָה / נורית זרחי בְּיַעֲרוֹת בֶּן-שֶׁמֶן מְהוּמָה הִתְחִילָה. קוּקִיָּה פִּנּוּקִיָּה שֵׁש בֵּיצִים הֵטִילָה. אַחַת בְּקַן עוֹרֵב אַחַת בְּקֵן שֶׁל דְּרוֹר, אַחַת בְּשֶׁל בִּלְבֵּל, אַחַת בְּקֵן שֶׁל תּוֹר. אֶת כַָּל הָאֲחֵרוֹת הִיא לֹא טָרְחָה לִסְפֹּר. פָּרְחָה מִשָּׁם הַגְּבֶרֶת קַלָּה וּמְשֻׁחְרֶרֶת. אַךְ בָּא הַיּוֹם קוּקוּ! וְהַבֵּיצִים בָּקְעוּ קוּקוּ! וּבְכָל הַחֹרֶשׁ מַקּוֹרִים לְמַקּוֹרִים נָשְׁקוּ, קוּקוּ! וְקוּקִיָּה פִּנּוּקִיָּה עָמְדָה עַל דֶּקֶל רָם וּבְצִיּוּץ חָנוּק קוּקוּ! קָרְאָה, מִי יַעֲנֶה לִי בָּעוֹלָם? וְקוּקוּ! קוֹל עָנָה לָהּ מִן הַסְּבָךְ: קוּקִיָּה, בּוֹאִי לִרְאוֹת, אוּלַי אֲנִי שֶׁלָּךְ? וּבְקֵן אֶחָד קָטָן מָצְאָה הִיא קוּקִיּוֹן מוּכָן מִי הוּא: בְּנָהּ, אוּלַי נֶכְדָּהּ? הִיא אַף פַּעַם לֹא תֵּדַע – קוּקִיּוֹן חִידָה. מֵאָז בְּיַעֲרוֹת בֶּן-שֶׁמֶן כְּשֶׁקּוֹקָה הִיא לְבַדָּהּ "קוּקוּ" מֵעֲבִי הַחֹרֶשׁ קוּקִיּוֹן קוֹקֶה נֶגְדָּהּ. 2018 2016 בתוך פס על כל העיר כתבה נורית זרחי איירה רות צרפתי מסדה 1975 מצלול שלושת השירים כאן שונים זה מזה מכל בחינה; אחד מהם עוסק בהוֹרוּת, אחר מציג שתי גישות לחיים, והשלישי הוא שיר על אהבה נכזבת; שלושה נושאים רציניים, כבדי משקל. ואף על פי כן יש בהם רוח של קלילות וניצוצות של הומור - בזכות מאפיין אמנותי לא-סמנטי: המצלול. שירה של נורית זרחי (1941-) מציע הצצה לעולמה של קוקייה, כְּאֵם מפוקפקת המטילה את ביציה בקני זרים. המצלול של "קוּקִיָּה פִּנּוּקִיָּה" כולל התחדיש "פִּנּוּקִיָּה" מוסיף הומור אך גם רומז לביקורת. אחרי ארבע השורות הקצרות המפרטות את מיקום הביצים שהטילה הקוקייה ("אַחַת בְּקַן עוֹרֵב [...] אַחַת בְּקֵן שֶׁל תּוֹר") מופיעה שורה שאורכה כופֶה על הקורא לתת עליה את דעתו: "אֶת כַָּל הָאֲחֵרוֹת הִיא לֹא טָרְחָה לִסְפֹּר", שמשתמע ממנה גינוי של הציפור שוות הנפש וחסרת המצפון. מתח בין אהדה לתוכחה ניכר גם בשתי השורות הבאות: "פָּרְחָה מִשָּׁם הַגְּבֶרֶת / קַלָּה וּמְשֻׁחְרֶרֶת". בשורות המתארות את בקיעת ביצי הקוקייה יש 13 היקרויות של ההברה "קוּ", ו-28 היקרויות נוספות של העיצור K לאורך השיר. כולן מבליטות את נוכחותם של הצאצאים הנטושים ביער. המצלול העיקש רומז שאף שהאֵם העדיפה את טוֹבתה על פני חוֹבתה – היא תשמע כל ימיה את ילדיה הנטושים. בסיום השיר פיזרה זרחי תחדישים (שבכל אחד מהם מופיע פעמיים העיצור K): "קוּקִיּוֹן" (=גוזל קוקייה), "קוֹקָה" ו"קוֹקֶה" (פעלים מומצאים מהשורש המומצא קק"ה); מלבד הדגשת ההומור והעליצות שבשחרור ממחויבות, המצלול מעצים כאן את מחאת הגוזלים ומבליט את הפקרת הבנים ואת תוצאותיה העגומות גם לאֵם המפקירה. המניפולציות הצליליות בשירה של גלית מסה מצטרפות לסמנטיקה מוקפדת בטקסט איגיוני מענג. הפורמט ותיק ומוכּר; מספר נתון של אובייקטים הולכים ומתמעטים בדרכים משעשעות או מאיימות, עד שהאחרון שנותר משנה את הפרדיגמה. למשל - "חָטְפוּ שִׁבְעָה כּוּשִׁים קְטַנִּים / סֻכָּר מִידֵי אִשָּׁה./ שׁוֹטֵר תָּפַס אֶחָד מֵהֶם / וְנִסְתַּלְקוּ שִׁשָׁה" (בית משיר גרמני-עממי, תרגמה רות גרבר, 1942). ההומור נוצר תחילה מאפיון הגיבורים: חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים (חֲמוֹס – חית טרף קטנה) היושבים בשדה חומוס ומכלים את זמנם בין תקוות גדולות לדכדוך משתֵק. בכל בית בשיר מסתלק אחד החמוסים בחשאי ומותיר מאחור את חבריו הרואים שחורות. האחרון, שאינו מצליח להתגבר על הפסימיות – נשאר במקומו. "חֲמוֹסִים" ו"חוּמוּס" חוזרות בשיר שש פעמים כל אחת, וחרוזים ל"חומוס" חבויים בנקודות החיבור בין שורות: "אַרְבָּעָה לְבָנִים, אֶחָד חוּם / וּשְׂ פָתַיִם לוֹ גַּם לְבָנוֹת" "אָמְרוּ: כֹּה גָּדוֹל וּמְגֻוָּן הַיְּקוּם / וּסְ תָם כָּךְ פֹּה נִתְקַעְנוּ בְּאֶמְצַע הַכְּפָר", "אָמְרוּ זֶה לְזֶה: זֶהוּ שֶׁטַח תָּחוּם / וּסְ לָעִים מִכָּל עֵבֶר חוֹסְמִים אֶת הַגַּיְא", "מִלְמְלוּ: הַיְּקוּם, הוּא מִמֵּילָא עָקוּם / וּסְ עָרוֹת מְהַלְּכוֹת בּוֹ, בְּרַעַשׁ אָיֹם!" לצד אלה, עשרות המופעים של העיצורים S, H, Z, SH, TS לאורך השיר מאזכרים שוב ושוב את החֲמוֹסִים, ויוצרים סביבה מצלולית שורקת-חורקת ההולמת את חיבוטי הנפש שלהם. תומר שריג כתב שיר אהבה (או שמא קינה...) על אהובה שנסעה והותירה מאחור לב שבור. השורה הראשונה – "אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה" פועלת על הקורא בעוצמה: תחילה נראה שהיא מציעה דימוי אקזוטי-מתוק – "אֲנָנָס" - לאהובה שנעלמה, בהלימה לאוצר המילים בטקסט. במהלך הקריאה מתברר שהטקסט בשורה הראשונה הוא מעין קוד פונטי מקוצר, המנכיח שלוש פעמים את "אָנָה נָסְעָה": כיצד? "אֲנָנָס" הראשונה כוללת את "אָנָ ה" ואת מחצית "נָסְ עָה". צליל ההברה שנותרה - "עָָָה" - שמקומה נלקח ממנה, מתמזגת עם ההברה "אֲ" שפותחת את "אֲנָנָס" הבאה. בסך הכל, בשורה הפותחת "אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה" מופיעים הצירופים "אָנָה נָסְעָה, אָנָה נָסְעָה, אָנָה נָסְעָה" שלוש פעמים, כששני הראשונים מכווצים ל"אֲנָנָס, אֲנָנָס". יופי של מניפולציה; מתוחכמת, מעצימה את המשמעות הרגשית ויוצרת מצלול מכשף-מהפנט.

באתר המפרש, ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים בהם האיורים מאת מנחם הלברשטט מנחם הלברשטט איורים מאת קובי לץ אסטרונאוט בחלל ינץ לוי מהירות הקול ארז חדד הדרקון וסוד הענפים נטעלי גבירץ

שירים לילדים בנושא שלכת (לאה גולדברג): סְתָו / לאה גולדברג, הַשַּׁלֶּכֶת / לאה גולדברג, עָלֶה שֶׁל זָהָב מִתְעוֹפֵף עִם הָרוּחַ / לאה גולדברג חזרה עָלֶה שֶׁל זָהָב מִתְעוֹפֵף עִם הָרוּחַ / לאה גולדברג הִגִּיעַ הַסְּתָו. מַתְחִילָה הַשַּׁלֶּכֶת. עָנָף מִתְעַרְטֵל, וְהַבֻּלְבּוּל אוֹמֵר: "הָיְתָה דִּירָתֵנוּ עַל בַּד אִזְדָּרֶכֶת. גַּגֵּנוּ נוֹשֵׁר, גַּגֵּנוּ נוֹשֵׁר!" עָלֶה שֶׁל זָהָב מִתְעוֹפֵף עִם הָרוּחַ, עָלֶה שֶׁל זָהָב כְּפַרְפָּר קַל-כָּנָף. בְּתוֹךְ הַגִּנָּה, עַל הַשְּׁבִיל הַשָּׁטוּחַ, מָצָאנוּ הַבֹּקֶר מַרְבָד שֶׁל זָהָב. פּוֹשֶׁטֶת בִּגְדֵי פְּאֵרָהּ אִזְדָּרֶכֶת, עֲצֵי תְּאֵנָה מְסִירִים לְבוּשָׁם. כַּמָּה צִפֳּרִים עִם רֵאשִׁית הַשַּׁלֶּכֶת עוֹזְבוֹת מְעוֹנָן וְעָפוֹת אֵי-לְשָׁם. רַק בְּרוֹשׁ גְּאֵיוֹנִי הָעוֹמֵד מוּל הַשַּׁעַר, יָרֹק וְחָסֹן כִּבְכָל הַיָּמִים: "אֵינֶנִּי חוֹשֵׁשׁ מִשַׁלֶּכֶת וָסַעַר, אוֹרִיק וְאֶשְׂמַח גַּם בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים." הַשַּׁלֶּכֶת / לאה גולדברג בָּא הַגַּנָּה רוּחַ סְתָו הַפָּרוּעַ, הַשּׁוֹבָב, וְקָרַע מִן הֶעָנָף עֲשָׂרָה עֲלֵי זָהָב. נְשָׂאָם אֶל-עַל, אֶל-עַל, הִרְקִידָם בַּמַּעְגָּל בָּאֲוִיר צָלוּל, כָּחֹל, בִּסְחַרְחֶרֶת הַמָּחוֹל. הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים בָּאֲוִיר מַרְעִישִׁים, וְטָסִים עַל הַכָּנָף שֶׁל הָרוּחַ הַשּׁוֹבָב. בָּאֲוִיר מְפַרְפְּרִים הֶעָלִים כְּפַרְפָּרִים, פַּרְפְּרֵי-זָהָב קַלִּים בָּאֲוִיר מְחוֹלְלִים. אַךְ לְפֶתַע הַשּׁוֹבָב עֲזָבָם, בָּרַח וָעָף, וּלְאַט-לְאַט נוֹפְלִים מַטָּה, מַטָּה הֶעָלִים. סְתָו / לאה גולדברג הַיַּעַר בּוֹכֶה בְּאַלְפֵי עֲנָפָיו: סְתָו. הַשַּׁלֶּכֶת לוֹחֶשֶׁת אֶת שִׁיר הַגְּשָׁמִים, וּשְׁחוֹרִים הַלֵּילוֹת וּקְצָרִים הַיָּמִים. וְהָרוּחַ הוֹמֶה בְּצַמֶּרֶת אִילָן וְשׁוֹתֶקֶת צִפּוֹר בְּקִנָּהּ הַקָּטָן. וְהַיַּעַר עוֹנֶה לְמִזְמוֹר הַמָּטָר: קַר... מתוך עלה של זהב כתבה לאה גולדברג ציירה אורה איתן ליקטה וערכה לאה חובב ספרית פועלים 1988 (פורסם בראשונה ב- משמר לילדים שנה חמישית, חוברת 15, טבת תש"י) מתוך עלה של זהב כתבה לאה גולדברג ציירה אורה איתן ליקטה וערכה לאה חובב ספרית פועלים 1988 (פורסם בראשונה ב- כך ישיר עולם צעיר צייר ארפד איזינגר תווים מאת קֶטֶה יעקב ספרי צבר תש"י) מתוך עלה של זהב כתבה לאה גולדברג ציירה אורה איתן ליקטה וערכה לאה חובב ספרית פועלים 1988 (פורסם תחילה ב-דבר לילדים כרך ד, חוברת 8 כסלו תרצ"ח) שלכת (לאה גולדברג) בדרך כלל מוצגים כאן שלושה שירים שכתבו יוצרים שונים. הפעם מופיעים זה לצד זה שלושה שירים שכתב קולמוס אחד - זה של לאה גולדברג (1911–1970), משוררת וסופרת, מתרגמת ועורכת, מסאית ותיאורטיקנית של ספרות, שבכתיבתה לילדים ולמבוגרים השפיעה על דורות של קוראים ועל אופייה ופניה של הספרות הישראלית. הסתיו הוא נושא שכיח הן בשירה לילדים והן בזו שפונה למבוגרים ולא מעט שירים ליריים נכתבו בהשראתו. סְתָו הוא שיר לירי שנכתב לילדים ופורסם בראשונה בשבועון "דבר לילדים" בתרצ"ח, 1937, שנתיים אחרי עלייתה של לאה גולדברג ארצה. השיר משליך הלך רוח עגמומי על אובייקטים בטבע - היער, השלכת, הרוח והציפור ומשלב בתיאור הפְּרֵדה מִשִׂמְחַת הקיץ פעלים המייצגים קוֹליוּת - "בּוֹכֶה", "לוֹחֶשֶׁת", "הוֹמֶה", "וְשׁוֹתֶקֶת" - שאינם מתקשרים לשמחה. המצלול ב"הַשַּׁלֶּכֶת לוֹחֶשֶׁת אֶת שִׁיר הַגְּשָׁמִים" מהדהד את רחש העלים. הצירוף "בְּאַלְפֵי עֲנָפָיו" מעצים את צערו של היער, וב"צִפּוֹר בְּקִנָּהּ הַקָּטָן" מהדהדת בדידותו של הפרט בעולם הגדול ההולך ומתקדר. השורה "וּשְׁחוֹרִים הַלֵּילוֹת וּקְצָרִים הַיָּמִים" מזכירה את "וְרַבִּים הַיָּמִים וְרַבִּים הַלֵּילוֹת / חָשְׁכוּ עֵינֵי הַדַּיָּג הַכְּחֻלּוֹת [...] כַּמָּה יָמִים, כַּמָּה לֵילוֹת!" בשיר אחר של לאה גולדברג - דָּג הַזָּהָב - שנכתב חודשים אחדים מאוחר יותר ("דבר לילדים" כרך ד, חוברת 27, ניסן תרצ"ח; כונס בספר מה עושות האיילות, 1949); גם בשיר זה הפְּרֵדה מן האור מטפורית לסוף, לעצב ולגעגועים. ובכל זאת יש בשיר סְתָו תקווה לעתיד אופטימי: בשני הצירופים "שִׁיר הַגְּשָׁמִים" ו"מִזְמוֹר הַמָּטָר" נרמזת עליצותם של חיים הצפויים להתחדש. הַשַּׁלֶּכֶת פורסם למעלה מעשור מאוחר יותר. השלכת, שהיא חווית יסוד המאפיינת את הסתיו, מתוארת כאן בהקשר של תנועה, של זוהר ושל שובבות. רוח הסתיו אינו מבשר חידלון, אלא "הַפָּרוּעַ, הַשּׁוֹבָב" מרקיד את העלים "בַּמַּעְגָּל [...] בִּסְחַרְחֶרֶת הַמָּחוֹל" כאילו היו "פַּרְפְּרֵי-זָהָב קַלִּים" ומבטא בתיאור מטפורי את המראה השכיח של עלי שלכת המטואטאים ומתעופפים בחוצות סחור סחור. מעניין ששלושה בתים משירה זה של לאה גולדברג מופיעים תחת אותה כותרת בספר שיריה של אנדה עמיר-פינקרפלד "אני שר מאושר" (מסדה 1976) - מן הסתם מחמת טעות שבתום לב. עָלֶה שֶׁל זָהָב מִתְעוֹפֵף עִם הָרוּחַ פורסם גם הוא, כמו הַשַּׁלֶּכֶת , בתש"י (1950). לאה גולדברג מעלה כאן סצנה קטנה שהסתיו משמש לה עילה ותפאורה. השחקנים הם ציפורים אחדות ובהן בולבול ומשפחתו, עצי תאנה, אזדרכת וברוש, והשיר מתאר את השפעת השינויים במזג האוויר על כל אחד מהם. גם כאן מופיעים דימוי העלה לפרפר וצבע הזהב של העלים שנשרו במטפורה "מַרְבָד שֶׁל זָהָב". הטון המשעשע שבבית הראשון מתחלף בתיאור מעודן יותר, והשיר נחתם בהצהרה אופטימית של "בְּרוֹשׁ גְּאֵיוֹנִי", ירוק-עד בר-מזל, שאולי נרמזת בה ביקורת על שכניו: "אֵינֶנִּי חוֹשֵׁשׁ מִשַׁלֶּכֶת וָסַעַר, / אוֹרִיק וְאֶשְׂמַח גַּם בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים." נירה לוין