חולים

"הַדֹּב חוֹלֶה, / חוֹלֶה הַדֹּב / וַדַּאי אָכַל דְּבַר-מָה לֹא טוֹב" כתבה מרים ילן-שטקליס כבר ב-1939, וחמש שנים אחר כך שלחה את הבובה אלישבע לריפוי אצל הרופא הגדול בספר המסע אל האי אולי. מחלות וחבלות, כחלק מחוויות הילדות, הן הנושא בשירים לא מעטים שנכתבו לפעוטות ולילדים צעירים.

שולמית קלוגאי (1891–1972) בחרה להסתפק באזכור מחלתה של רותי כחלק מהשיחה שמנהלים הגיבורים האמיתיים של השיר – החפצים סביב הילדה; השמלות, המעיל והסנדלים של רותי לא זו בלבד שאינם דואגים לה, אלא אף מבטאים מורת רוח: "אָמַר הַסַּנְדָּל הָאֶחָד לַשֵּׁנִי: / "שָׁבוּעַ יָמִים לֹא טִיַּלְתִּי אֲנִי." את החבורה האנוכית הזאת מְמַתְנִים הכַּפִּית, התרופה, הממחטה והמדחום, שבהיותם קשורים לרפואה ולבריאות ניתנת להם הזכות לשמש "כַּתָבֵי שֶׁטַח" ולדווח כל אחד ממקומו על מצבה של רותי; הכפית הנכנסת לפֶּה מעידה על אודם בגרון, והלחישה של הממחטה נשמעת אחרונה בהלימה לקלות משקלה ולמיקומה הנידח. המדחום הוא היחיד שלרשותו נתונים מדויקים, וכפוסק האחרון הוא משמיע הבטחה זהירה: "עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט." שתי מילים מעידות על גילו של השיר: "רְפוּאָה" מופיעה כאן במשמעות שכבר אבדה לה – "תְרוּפָה" בלשון ימינו. "מִמְחָטָה" נפקדת כבר כמה עשורים מן הדיבור העברי, ומחליפות אותה "טִישׁוּ" ו"מגבון". ספק אם יִמָצְאו ילדים שיכירו אותה.

יוסי גמזו (1938–2020) בחר לתת את רשות הדיבור לחולָה או לחולֶה עצמם. השיר נפתח בעובדה המגדירה את המצב ואת הסביבה - "שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה בַּמַּדְחֹם", ואחר כך הילדה או הילד מהרהרים בהיבטים השונים – שליליים וחיוביים - של המצב שנכפה עליהם: "... לֹא יוֹצְאִים לָרְחוֹב", "וְטִפּ-טִפָּה עָצוּב פֹּה", וכמובן שתיית "הֲמוֹן-הֲמוֹן כּוֹסוֹת שֶׁל תֶּה" כתוספת הכרחית לנטילת התרופה. בטפטוף הקצוב המלווה את החולה מהדהד השעמום, ונרמזת גם החמצַת ההנאות שביום גשם בחוץ. מצד שני, המחלה מבטיחה לא מעט נחת: "... הַסֵּפֶר מְרַתֵּק / בִּשְׂפַת הַסִּפּוּרִים", ומסירותה של אמא ה"מִתְיַשֶּׁבֶת לָהּ / שָׁעוֹת אֶצְלִי" – בְּלִי דַי" מקנה לדובר/ת יתרון על פני האחות לילך. המסקנה החד-משמעית המתבקשת מן ההרהור היא "לַחֲלוֹת זֶה רַע, אֲבָל נָכוֹן / שֶׁטּוֹב לְהִתְפַּנֵּק?.."

הגיבורה החולה של חיה שנהב (1938-), ספק חולמת ספק הוזה, מנהלת שיחה עם "תַּרְנְגֹלֶת כְּחֻלָּהּ, / יָפָה, / נֶהְדֶּרֶת," המופיעה מול עיניה העצומות. התרנגולת, כמו פיה טובה, שומעת את מצוקתה של איילת ומציעה לה נחמה שכולה מעדנים לַחֵךְ ולנפש – "סַלְסִלָּה עִם תּוּתִים, "מִיץ פֵּרוֹת רֵיחָנִי" ו"שְׁלֹשָׁה סִפּוּרִים / עַל בֶּן מֶלֶךְ יָפֶה". בעוד הדיבור של התרנגולת שוטף ושקול, איילת ההוזה-חולמת מיוצגת בשורות לא סדורות. רק כשהרגשתה משתפרת חוזרת לדבריה הסדירות הפרוזודית.

נירה לוין