סתיו

בדרך כלל מוצגים כאן שלושה שירים שכתבו יוצרים שונים. הפעם מופיעים זה לצד זה שלושה שירים שכתב קולמוס אחד - זה של לאה גולדברג (1911–1970), משוררת וסופרת, מתרגמת ועורכת, מסאית ותיאורטיקנית של ספרות, שבכתיבתה לילדים ולמבוגרים השפיעה על דורות של קוראים ועל אופייה ופניה של הספרות הישראלית.

הסתיו הוא נושא שכיח הן בשירה לילדים והן בזו שפונה למבוגרים ולא מעט שירים ליריים נכתבו בהשראתו.

סְתָו הוא שיר לירי שנכתב לילדים ופורסם בראשונה בשבועון "דבר לילדים" בתרצ"ח, 1937, שנתיים אחרי עלייתה של לאה גולדברג ארצה. השיר משליך הלך רוח עגמומי על אובייקטים בטבע - היער, השלכת, הרוח והציפור ומשלב בתיאור הפְּרֵדה מִשִׂמְחַת הקיץ פעלים המייצגים קוֹליוּת - "בּוֹכֶה", "לוֹחֶשֶׁת", "הוֹמֶה", "וְשׁוֹתֶקֶת" - שאינם מתקשרים לשמחה. המצלול ב"הַשַּׁלֶּכֶת לוֹחֶשֶׁת אֶת שִׁיר הַגְּשָׁמִים" מהדהד את רחש העלים. הצירוף "בְּאַלְפֵי עֲנָפָיו" מעצים את צערו של היער, וב"צִפּוֹר בְּקִנָּהּ הַקָּטָן" מהדהדת בדידותו של הפרט בעולם הגדול ההולך ומתקדר. השורה "וּשְׁחוֹרִים הַלֵּילוֹת וּקְצָרִים הַיָּמִים" מזכירה את "וְרַבִּים הַיָּמִים וְרַבִּים הַלֵּילוֹת / חָשְׁכוּ עֵינֵי הַדַּיָּג הַכְּחֻלּוֹת [...] כַּמָּה יָמִים, כַּמָּה לֵילוֹת!" בשיר אחר של לאה גולדברג - דָּג הַזָּהָב - שנכתב חודשים אחדים מאוחר יותר ("דבר לילדים" כרך ד, חוברת 27, ניסן תרצ"ח; כונס בספר מה עושות האיילות, 1949); גם בשיר זה הפְּרֵדה מן האור מטפורית לסוף, לעצב ולגעגועים. ובכל זאת יש בשיר סְתָו תקווה לעתיד אופטימי: בשני הצירופים "שִׁיר הַגְּשָׁמִים" ו"מִזְמוֹר הַמָּטָר" נרמזת עליצותם של חיים הצפויים להתחדש.

הַשַּׁלֶּכֶת פורסם למעלה מעשור מאוחר יותר. השלכת, שהיא חווית יסוד המאפיינת את הסתיו, מתוארת כאן בהקשר של תנועה, של זוהר ושל שובבות. רוח הסתיו אינו מבשר חידלון, אלא "הַפָּרוּעַ, הַשּׁוֹבָב" מרקיד את העלים "בַּמַּעְגָּל [...] בִּסְחַרְחֶרֶת הַמָּחוֹל" כאילו היו "פַּרְפְּרֵי-זָהָב קַלִּים" ומבטא בתיאור מטפורי את המראה השכיח של עלי שלכת המטואטאים ומתעופפים בחוצות סחור סחור. מעניין ששלושה בתים משירה זה של לאה גולדברג מופיעים תחת אותה כותרת בספר שיריה של אנדה עמיר-פינקרפלד "אני שר מאושר" (מסדה 1976) - מן הסתם מחמת טעות שבתום לב.

עָלֶה שֶׁל זָהָב מִתְעוֹפֵף עִם הָרוּחַ פורסם גם הוא, כמו הַשַּׁלֶּכֶת, בתש"י (1950). לאה גולדברג מעלה כאן סצנה קטנה שהסתיו משמש לה עילה ותפאורה. השחקנים הם ציפורים אחדות ובהן בולבול ומשפחתו, עצי תאנה, אזדרכת וברוש, והשיר מתאר את השפעת השינויים במזג האוויר על כל אחד מהם. גם כאן מופיעים דימוי העלה לפרפר וצבע הזהב של העלים שנשרו במטפורה "מַרְבָד שֶׁל זָהָב". הטון המשעשע שבבית הראשון מתחלף בתיאור מעודן יותר, והשיר נחתם בהצהרה אופטימית של "בְּרוֹשׁ גְּאֵיוֹנִי", ירוק-עד בר-מזל, שאולי נרמזת בה ביקורת על שכניו: "אֵינֶנִּי חוֹשֵׁשׁ מִשַׁלֶּכֶת וָסַעַר, / אוֹרִיק וְאֶשְׂמַח גַּם בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים."

נירה לוין