שירים לילדים בנושא כלב: אֶצְלִי / נורית זרחי, לוּלוּ / יהונתן גפן, הַכֶּלֶב דָּוִד / איילת שדה חזרה הַכֶּלֶב דָּוִד / איילת שדה לַשְּׁכֵנִים בַּבַּיִת שֶׁבְּפִנַּת הָרְחוֹב יֵשׁ כֶּלֶב גָּדוֹל וְחוּם וּמַפְחִיד. יֵשׁ לוֹ רֹאשׁ עֲנָקִי וְשִׁנַּיִם חַדּוֹת נִדְמֶה לִי שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ דָּוִד. אֲנִי תָּמִיד עוֹבֵר שָׁם בְּשֶׁקֶט, מֵצִיץ בִּזְהִירוּת בְּעַד הַשִּׂיחִים, הוּא מִתְקָרֵב מֵהַצַּד שֶׁל הַבִּפְנִים וַאֲנִי מִתְרַחֵק כַּמָּה צְעָדִים. דָּוִד מַבִּיט עָלַי בְּסַקְרָנוּת נוֹשֵׁף קְצָת וְגַם מְרַחְרֵחַ. נִדְמֶה לִי שֶׁהוּא אֲפִלּוּ מְחַיֵּךְ אֲבָל לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן אֲנִי בּוֹרֵחַ. לוּלוּ / יהונתן גפן אֶת לוּלוּ הַכַּלְבָּה מָצָאנוּ בַּחֹרֶף, בָּרְחוֹב, גּוּרָה עֲלוּבָה הָיְתָה, וְהִיא כְּבָר מַמָּשׁ לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁמִּישֶׁהוּ פַּעַם יֹאהַב אוֹתָהּ. חָפַפְנוּ אוֹתָהּ בְּסַבּוֹן וּבְמַיִם, הִגַּשְׁנוּ לָהּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, קָרָאנוּ לָהּ לוּלוּ. אַחֲרֵי חָדְשַׁיִם לוּלוּ יָפְתָּה וְהִשְׁמִינָה מְאֹד. לָקַחְנוּ אוֹתָהּ לְהַכִּיר אֶת חַיִּים, (הַבּוּלְדּוֹג שֶׁל הַשְּׁכֵנִים הַקְּרוֹבִים), וְחַיִּים תֵּכֶף עָשָׂה לָהּ שִׁנַּיִם, נָבַח לָהּ שִׁיר-אַהֲבָה שֶׁל כְּלָבִים. כָּל אוֹרֵחַ שֶׁבָּא לַבַּיִת שֶׁלָּנוּ, מְלַטֵּף אֶת לוּלוּ עַד לִזְנָבָהּ, וְאוֹמֵר לָהּ (וּקְצָת גַּם לָנוּ): "לוּלוּ – כַּלְבָּה טוֹבָה!" חָמֵשׁ שָׁנִים כְּבָר לוּלוּ אִתָּנוּ, "הִיא אַחַת מִשֶּׁלָּנוּ," אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים. אֲבָל לִפְעָמִים, כְּשֶׁהִיא מִסְתַּכֶּלֶת בָּנוּ, בְּעִקָּר בַּחֹרֶף, בַּלֵּילוֹת הַקָּרִים – אֲנַחְנוּ רוֹאִים לָהּ בְּתוֹךְ הָעַיִן מִין עֶצֶב כָּזֶה, וּמַבָּט מֻפְתָּע, כְּאִלּוּ הִיא לֹא מַאֲמִינָה עֲדַיִן שֶׁמִּישֶׁהוּ מַמָּשׁ אוֹהֵב אוֹתָהּ. וְאָז הִיא נוֹבַחַת אֶל הַיָּרֵחַ, וְהַיָּרֵחַ אֵינוֹ עוֹנֶה, כִּי הַיָּרֵחַ לֹא מְשׂוֹחֵחַ, אֲבָל לְלוּלוּ זֶה לֹא מְשַׁנֶּה. אֶצְלִי / נורית זרחי הַגּוּר הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי יוֹשֵׁב כֻּלּוֹ אֶצְלִי בְּכַף-הַיָּד. קְצָת רוֹעֵד לִבּוֹ הוֹלֵם בְּקוֹל אֶחָד אֶחָד אֶחָד. אֲנִי יוֹשֵׁב שָׁקֵט-שָׁקֵט לֹא זָז שֶׁלֹּא יִפְחַד. וּכְמוֹ לִבִּי הוֹלֵם בִּי לִי בְּכַף-הַיָּד. אֶחָד אֶחָד. מתוך ביצה של תנין כתבה איילת שדה ציורים שירז פומן עם עובד 2015 מתוך הדרקון הלא נכון כתב יהונתן גפן איורים הָנָה אֶדלן דביר 1986 מתוך הפתעה כתבה נורית זרחי ציירה מיכל זיו עם עובד 1981 כלב המשאלה "הלוואי שיכולתי לגדל כלב..." מוכרת לילדים רבים, אך התגשמותה תלויה ברצונם הטוב של המבוגרים; סירוב יגרור מפח נפש, קנאה ותחושת החמצה, והסכמה תביא אתה אושר אין קץ. שלושת השירים כאן מייצגים שלושה היבטים של קשר בין ילדים לכלב ונוגעים בהזדהות, במסירות ובאהבה, ובפחד. הדובר בשירהּ של נורית זרחי (1941-) מחזיק בידו את "הַגּוּר הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי". היצור שנח בכף ידו זעיר ועדין כל כך, שהילד חש בהלמות לבו הפועם בחרדה מפני הבלתי מוכר. מספר ההברות בכל שורה שונה: "הַגּוּר הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי (7) / יוֹשֵׁב (2) / כֻּלּוֹ אֶצְלִי בְּכַף-הַיָּד. (8) // קְצָת רוֹעֵד (3) / לִבּוֹ הוֹלֵם בְּקוֹל (6) / אֶחָד אֶחָד אֶחָד. (6) // אֲנִי יוֹשֵׁב שָׁקֵט-שָׁקֵט (8) / לֹא זָז (2) / שֶׁלֹּא יִפְחַד. (4) // וּכְמוֹ לִבִּי (4) / הוֹלֵם בִּי לִי (4) / בְּכַף הַיָּד (4) // אֶחָד אֶחָד" (4). מספרי המילים וההברות המשתנים משורה לשורה משחזרים את חוסר הסדירות בקצב פעימות לבו של הגור. החזרות לאורך השיר – "אחד אחד אחד"; "שקט-שקט"; "--- לבי / --- בילי" מהדהדות ריתמוס כמו-מכני המזכיר פעימות לב. רק בבית הרביעי מתייצב מספר ההברות על 4 בכל שורה, וכך גם בבית האחרון שבו שורה אחת. השינוי לטובת איזון מספר ההברות משקף את הירגעותו של הגור. הסמנטיקה בבית הרביעי מבטאת גם היא את הרגיעה. שני הלבבות – של הילד ושל הגור – פועמים זה כנגד זה במקצב אחד; "וּכְמוֹ לִבִּי / הוֹלֵם בּי לִי". שִׂכּוּל ההברות של "לִבִּי" – "בִּי, לִי" יוצר שתי מילים אישיות, המבטאות את הזדהותו של הילד עם כלבו. יהונתן גפן (1947-) כתב שיר סיפורי על הכלבה לוּלוּ – איך נמצאה, איך התאוששה במשפחה המאמצת ונעשתה חיית מחמד אהובה ומוגנת. לאורך השיר חוזרים מבעים המאנישים את לולו: "וְהִיא כְּבָר מַמָּשׁ לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁ...", "לוּלוּ יָפְתָּה וְהִשְׁמִינָה מְאֹד", "לָקַחְנוּ אוֹתָהּ לְהַכִּיר אֶת חַיִּים", "הִיא אַחַת מִשֶּׁלָּנוּ, אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים". התיאור המחמיא של לולו לאורך השיר מסתיים בבית האחרון, המחזיר את לולו בקריצה למקומה ה"כלבי", החַף מידע ומהבנה: "וְאָז הִיא נוֹבַחַת אֶל הַיָּרֵחַ, / וְהַיָּרֵחַ אֵינוֹ עוֹנֶה, / כִּי הַיָּרֵחַ לֹא מְשׂוֹחֵחַ, / אֲבָל לְלוּלוּ זֶה לֹא מְשַׁנֶּה." איילת שדה (1967-) מציגה בהומור מצב הפוך וגיבור המעדיף להימנע ממגע עם כלבים. מנקודת מבטו הלא אובייקטיבית, מדובר ב"... כֶּלֶב גָּדוֹל וְחוּם וּמַפְחִיד. / יֵשׁ לוֹ רֹאשׁ עֲנָקִי וְשִׁנַּיִם חַדּוֹת". הכלב דָּוִד והילד נעים במסלולים מקבילים משני צדיה של גדר; כשדָּוִד מתקרב לגדר הילד מתרחק ממנה. בניגוד משעשע לפחד שמעורר מראה הכלב, הוא נושא שם מקראי מקובל ונעים לאוזן. גם אם נדמה לילד שרוחו של דָּוִד טובה עליו, וש"דָּוִד מַבִּיט עָלַי בְּסַקְרָנוּת / [...] / נִדְמֶה לִי שֶׁהוּא אֲפִלּוּ מְחַיֵּךְ" – הרי שכמו כל אלה שמקנן בהם פחד קמאי מפני כלבים, הילד מעדיף להציל את נפשו ולברוח. נירה לוין

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת טל-מאי טל-מאי ספרים בהוצאת

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת מועדון תרבות מועדון תרבות ספרים בהוצאת

שירים לילדים בנושא מחלון הרכבת: מֵחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת / רוברט לואיס סטיבנסון, נוֹסְעִים בַָּרַכֶּבֶת / דליה רביקוביץ, חֲצָבִים מֵחַלּוֹן רַכֶּבֶת / נורית זרחי חזרה חֲצָבִים מֵחַלּוֹן רַכֶּבֶת / נורית זרחי כְּמוֹ עוֹפוֹת הַבָּר חֲצָבִים בְּאַגְמֵי עָפָר זוֹקְפִים אֶת צַוְּארֵיהֵם הָאֲרֻכִּים, וַעֲטוּפֵי שֵׁנָה שְׁקוּפָה אֶל תּוֹךְ עַצְמָם מִתְרַחֲקִים. נוֹסְעִים בַָּרַכֶּבֶת / דליה רביקוביץ אַלּוֹן וַאֲנִי עוֹלִים לָרַכֶּבֶת מַחְשִׁיךְ הָרָצִיף, צְפִירָה מְיַבֶּבֶת, סַב הַגַּלְגַּל וְדוֹהֵר הַקָּרוֹן, אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים בִּמְסִלַּת הַשָּׁרוֹן לְחֵיפָה, לְחֵיפָה, לְחֵיפָה, לְחֵיפָה. אַלּוֹן וַאֲנִי דּוֹהֲרִים בָּרַכֶּבֶת טִפּוֹת גֶּשֶׁם דַּק, נוּרִית מְהַבְהֶבֶת, קוֹנְדּוּקְטוֹר עוֹבֵר וּבְפִיו הַקְּרִיאָה: זִכְרוֹן-יַעֲקֹב תַּחֲנָה הַבָּאָה! אַךְ אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים לְחֵיפָה, לְחֵיפָה. אַלּוֹן וַאֲנִי עַל סַפְסָל בָּרַכֶּבֶת, בְּתוֹךְ הַזְּגוּגִית דְּמוּת שֶׁל יֶלֶד נִצֶּבֶת יֶלֶד יָפֶה וּפָנָיו פְּנֵי אַלּוֹן. מִי אַתָּה יֶלֶד בְּתוֹךְ הַחַלּוֹן? הַאִם גַּם אַתָּה לְחֵיפָה, לְחֵיפָה? אַלּוֹן וַאֲנִי מוּל חַלּוֹן בָּרַכֶּבֶת, אַלּוֹן מְטַיֵּל כִּי נִמְאַס לוֹ לָשֶׁבֶת, וְזֹאת בָּבוּאַת הַחַלּוֹן הַיָּפָה רָצָה מִנֶּגֶד, צַחָה וּשְׁקוּפָה, גַּם הִיא לְחֵיפָה, לְחֵיפָה, לְחֵיפָה. אַלּוֹן וַאֲנִי דּוֹהֲרִים בָּרַכֶּבֶת חֵיפָה מִתְקָרֶבֶת, חֵיפָה מִתְקָרֶבֶת. צְפִירָה מְיַבֶּבֶת, שׁוֹרֵק הַקַּטָּר, תַּם וְנִשְׁלַם. וַחֲבָל שֶׁנִּגְמַר. פִּתְאֹם נֶעֶלְמָה לָהּ הַבָּבוּאָה. אוּלַי הִתְחַבְּאָה וְאוּלַי נֶחְטְפָה אוּלַי הִסְתַּתְּרָה בְּחֵיפָה, בְּחֵיפָה? מֵחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת / רוברט לואיס סטיבנסון מַהֵר עוֹד יוֹתֵר מִטִּיסַת מְכַשְּׁפוֹת גְּשָׁרִים וּבָתִּים וּדְרָכִים יְפֵהפוֹת; וְכָאן מַתְקִיפִים כְּצָבָא בִּגְבוּרוֹת גְּדוּדִים מְהִירִים שֶׁל סוּסִים וּפָרוֹת, מַרְאוֹת שֶׁל מִישׁוֹר וְנוֹפִים שֶׁל הָהָר עָפִים הֵם, טָסִים וְנוֹפְלִים כַּמָּטָר, וְגַם תַּחֲנוֹת בִּמְהִירוּת, בְּרִפְרוּף, טָסוֹת וְחוֹלְפוֹת בִּשְׁרִיקָה וְצִפְצוּף. הִנֵּה יְלָדִים מְטַפְּסִים עַל עֵצִים, וְיֶלֶד קָטָן מְלַקֵּט לוֹ קוֹצִים, וְהֵלֶךְ עוֹמֵד פֹּה וּסְתָם מִסְתַּכֵּל, וְכָאן כַּר הַדֶּשֶׁא יָרֹק וְצוֹהֵל; כָּאן מֶרְכָּבָה עַל הַדֶּרֶךְ תִּסַּע, מְלֵאָה וּגְדוּשָׁה אֲנָשִׁים וּמַשָּׂא, וְכָאן טַחֲנָה וְהִנֵּה הַנָּהָר – מַבָּט רַק אֶחָד – וְהַכֹּל כְּבָר עָבַר! מתוך הפרה שרצתה להיות זמרת כתבה נורית זרחי ציירה אודרי ברגנר דביר 1985 מתוך אמא מבולבלת כתבה דליה רביקוביץ צייר מישל קישקה כתר 1981 מתוך גן השירים לילד כתב רוברט לואיס סטיבנסון צייר ג' הסל תרגם משה הנעמי מחברות לספרות 1963 מחלון הרכבת הנוסעים ברכבת חווים את העולם בתנועה, כשתמונה אחר תמונה מופיעה ומיד מתחלפת באחרת בהתאמה למהירות הנסיעה. כל התמונות "ממוסגרות" במרובע החלון שהנוסעים מביטים דרכו בתערוכה הדינמית הזו, שלעתים נדמית כתערוכת קבע ולעתים משתנים חלקים בה, בעיקר עקב חילופי העונות. שלושת השירים כאן עוסקים במה שחולף מול עיני הנוסעים - מבעד חלון הרכבת. שירו של רוברט לואיס סטיבנסון (1850–1894), הסופר והמשורר הסקוטי המוכר לדוברי העברית בעיקר בזכות ספריו אי המטמון, המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד ו-האדון מבלנטרי, אינו מזכיר את חלון הרכבת, אך מתאר בשצף-רצף של פעלי תנועה ושמות עצם את המראות הנשקפים בו. בראשון משני בתי השיר, הטקסט מזכיר חיות משק ואובייקטים דוממים שכולם זוכים לתנועה פרועה, כאילו הושלכו לאוויר ונפלו ארצה במציאות כאוטית: "מַהֵר עוֹד יוֹתֵר מִטִּיסַת מְכַשְּׁפוֹת / גְּשָׁרִים וּבָתִּים וּדְרָכִים יְפֵהפוֹת [...] עָפִים הֵם, טָסִים וְנוֹפְלִים כַּמָּטָר, / וְגַם תַּחֲנוֹת בִּמְהִירוּת, בְּרִפְרוּף, / טָסוֹת וְחוֹלְפוֹת בִּשְׁרִיקָה וְצִפְצוּף". הבית השני מציג בעיקר בני אדם; ילדים ומבוגרים. לטובתם (ולטובת הקוראים) מתמתנת מהירות הרכבת, והשתהות פואטית מְאַפשרת התרשמות מהפרטים הקטנים ומהתנועות הקטנות: "וְיֶלֶד קָטָן מְלַקֵּט לוֹ קוֹצִים, / וְהֵלֶךְ עוֹמֵד פֹּה וּסְתָם מִסְתַּכֵּל, / וְכָאן כַּר הַדֶּשֶׁא יָרֹק וְצוֹהֵל; / כָּאן מֶרְכָּבָה עַל השיר של דליה רביקוביץ (1936–2005) מתאר נסיעה של אם ובנה ברכבת. מהשורה הראשונה פולח את השיר עמוד שדרה פואטי המנכיח את השדה הסמנטי המתבקש: רכבת, רציף, צפירה, דוהר הקרון, נוסעים, מסילה, נורית מהבהבת, קונדוקטור (=כרטיסן), ספסל, זגוגית, בבואת החלון, שורק הקטר. התנועה בתוך הקרון, לעומת זאת, מתוארת כמזערית; "בְּתוֹךְ הַזְּגוּגִית דְּמוּת שֶׁל יֶלֶד נִצֶּבֶת / יֶלֶד יָפֶה וּפָנָיו פְּנֵי אַלּוֹן [...] אַלּוֹן מְטַיֵּל כִּי נִמְאַס לוֹ לָשֶׁבֶת." אבל המשוררת קורצת לקוראים ומעניקה תנועה דרמטית לבבואתו של הילד, הנשקפת מזגוגית החלון: "וְזֹאת בָּבוּאַת הַחַלּוֹן הַיָּפָה / רָצָה מִנֶּגֶד, צַחָה וּשְׁקוּפָה". זו שקיומה אינו אלא השתקפות – מייצגת חיוּת, מהירות, מרץ, תחרותיות ועליצות. נורית זרחי (1941–) הניחה בספר שיריה לילדים הפרה שרצתה להיות זמרת (1985) שיר קצרצר שהפואטיקה המעודנת שלו משלבת את הציורי במופשט. בשם השיר – "חֲצָבִים מִקָּרוֹן רַכֶּבֶת" – מונחים הנושא וזירת השיר. חמש שורותיו הן תיאור חלומי-מטפורי של חצבים בשלהי הקיץ: מדומים ל"עוֹפוֹת הַבָּר", צומחים ב"אַגְמֵי עָפָר", גבעוליהם מתוארים במטפורה "זוֹקְפִים אֶת צַוְּארֵיהֵם הָאֲרֻכִּים". הדוברת החולפת על פניהם במהירות מייחסת להם ספק-חיים, ספק קיוּם מופשט: "וַעֲטוּפֵי שֵׁנָה שְׁקוּפָה / אֶל תּוֹךְ עַצְמָם מִתְרַחֲקִים".

שירים לילדים בנושא סערה: סְעָרָה / רֶמה סמסונוב, מֶזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה / שושנה יובל, סוֹעֵר / עדולה חזרה סוֹעֵר / עדולה בַּחוּץ הָרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת, הַבְּרוֹשׁ מִשְׁתַּחֲוֶה... תּוֹדָה שֶׁיֵּשׁ לִי גַּג וְדֶלֶת וְקִיר כָּל כָּךְ עָבֶה! בַּחוּץ יֵשׁ גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת, שׂוֹרֵר שָׁם קֹר כְּלָבִים. הַשְּׁלוּלִיּוֹת כִּמְעַט קוֹפְאוֹת וְאֵין כְּלָל כּוֹכָבִים. אֲבָל בִּפְנִים הָאָח דּוֹלֶקֶת, רוֹתֵחַ הַמֵּחַם וְאִמָּא שָׁרָה לִי בְּשֶׁקֶט, בְּקוֹל נָעִים וָחַם. שִׁירִים שֶׁסָּבְתָא שָׁרָה לָהּ, שִׁירִים יָפִים שֶׁל פַּעַם. אָז מָה אִם שָׁם בָּאֲפֵלָה, שׁוּב מִתְפּוֹצֵץ הָרַעַם?! מֶזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה / שושנה יובל הַיּוֹם אִי אֶפְשָׁר לָצֵאת הַחוּצָה, הַיּוֹם מֶזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה. גֶּשֶׁם קַר וְרָטֹב, וּבָרְחוֹב- הָאֲנָשִׁים כְּפוּפִים כְּמוֹ גַּמָּדִים, הוֹלְכִים לְאַט. מִתְאַמְּצִים לְהִתְקַדֵּם כְּמוֹ סִירָה עִם מְשׁוֹטִים קְטַנִּים. הַיּוֹם מֶזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה. נוֹעֲלִים מַגָּפַיִם לוֹבְשִׁים גַּרְבֵּי צֶמֶר עָבִים, וּכְשֶׁחוֹזְרִים מִבְּבֵית הַסֵּפֶר וּמִגַּן הַיְּלָדִים – הָאַף אָדֹם וְהַפָּנִים קְפוּאִים. שׁוֹתִים מָרָק חַם, וְהוֹפּ – לַמִּטָּה שֶׁל אִמָּא, רַק כְּדֵי לְהִתְחַמֵּם. מִתְכַּסִּים עַד הָאַף בַּשְּׂמִיכָה וְשׁוֹקְעִים בַּשָּׁנָה עֲמֻקָּה... כְּשֶׁמֶּזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה, לִפְעָמִים, קְצָת כָּבֵד עַל הַלֵּב, כְּאִלּוּ יוֹשֵׁב שָׁם שֵׁד וְהַשֵּׁד מֵסִית וּמַדִּיחַ וְשׁוּם דָּבָר לֹא מַצְלִיחַ: הַדֶּבֶק נוֹזֵל, הַמִּסְפָּרַיִם לֹא גּוֹזְרִים, הַצִּיּוּרִים מְקֻשְׁקָשִׁים, אֲפִלּוּ הַסִּפּוּר מְשַׁעֲמֵם. יוֹשְׁבִים לְאִמָּא עַל הַבִּרְכַּיִם וְאוֹמְרִים: "מֻתָּר קְצָת לִבְכּוֹת?" וְאִמָּא אוֹמֶרֶת: "מֻתָּר קְצָת, אוּלַי יֵעָלֵם מַצַּב הָרוּחַ בְּיַחַד עִם הַדְּמָעוֹת." סְעָרָה / רֶמה סמסונוב בְּרָקִים קָרְעוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ הַלַּיְלָה וְרַעַם רָתוּם לְמִרְכֶּבֶת בַּרְזֶל מִשָּׁם, מִלְּמַעְלָה, אֵלַי הִתְגַּלְגֵּל. יָדַעְתִּי, יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם עָנָן שָׁחֹר, כָּבֵד, גָּדוֹל, אִם רַק יִרְצֶה הוּא יָכוֹל לְכַבּוֹת הַבְּרָקִים, לְהַשְׁתִּיק אֶת הָרַעַם, אֲפִלּוּ אוֹתִי לְהַרְגִּיעַ הַפַּעַם. הוּא צָרִיךְ רַק לִפְתֹּחַ חַלּוֹן קָטָן, לָתֵת לוֹ לַגֶּשֶׁם לָרֶדֶת מִשָּׁם. עָצַמְתִּי עֵינַיִם, בִּקַּשְׁתִּי: עָנָן, תֵּן לוֹ לַגֶּשֶׁם לָרֶדֶת לְכָאן! מתוך פרח כחול על הלב כתבה: עדולה איורים: אבנר כץ הקיבוץ המאוחד 1998 מתוך ארבע זה מחרתיים של שתיים כתבה שושנה יובל ציירה אורה איתן כתר 1981 מתוך לא הספיקה לי היד כתבה רמה סמסונוב ציירה לידיה ברסק מסדה 1976 סערה שירים שעניינם ארבע עונות השנה, כקבוצה תמטית בין שירי הטבע, נכתבו בארץ ישראל (ובקהילות יהודיות גדולות באירופה ובאמריקה) עוד לפני קום המדינה. חלקם הופיעו בשבועונים לילדים (מ-1932 ב"דבר לילדים" ומ-1945 גם ב"משמר לילדים") ומשם מצאו את דרכם למקראות בבתי הספר וגויסו לקירוב "הילד העברי החדש" לנוף הארץ-ישראלי ולאהבת הארץ. שירים בנושא זה נכתבו במהלך העשורים הראשונים של ישראל הצעירה, אך הלכו ופחתו עם הדלדול בכתיבת שירה לילדים בשלהי המאה ה-20. רֶמה סמסונוב (1921–2012), ילידת ירושלים ובוגרת בית הספר הגבוה למוזיקה "ג'וליארד" בניו יורק, הייתה זמרת מצו-סופרן באופרה הישראלית ולימדה מוזיקה ופיתוח קול בבית צבי. בבגרותה כתבה גם שני ספרי שירים לילדים – לא הספיקה לי היד ו-השן הראשונה. השיר "סְעָרָה" נפתח בתיאור של לילה חורפי; כבד, מפחיד, שמשתמע ממנו איוּם: "בְּרָקִים / קָרְעוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ / .../ וְרַעַם רָתוּם לְמִרְכֶּבֶת בַּרְזֶל / .../ אֵלַי הִתְגַּלְגֵּל / עָנָן / שָׁחֹר, כָּבֵד, גָּדוֹל". הדוברת בחרדתה מייחסת לענן את היכולת להקל על כל מי שסובל ממזג האוויר ומציעה פתרון שבכוחו להרגיע, וכמעט מתחננת: "הוּא צָרִיךְ רַק לִפְתֹּחַ / חַלּוֹן קָטָן, / לָתֵת לוֹ לַגֶּשֶׁם / לָרֶדֶת מִשָּׁם" – לאמור לכווץ את הסערה, "לביית" אותה ולהחלישה. שושנה יובֵל (1936-) כתבה לילדים ולמבוגרים. נולדה בפולין וגדלה והתחנכה בתל אביב. השיר "מזג האוויר בוכה" מאניש (לשון הַאֲנָשָׁה) את מזג האוויר, מייחס לו חולשה ועוגמת נפש - אבל תחת לעורר בקוראים חמלה הוא מעורר סלידה ואולי אף כעס בגלל השפעתו הדרמטית על בני האדם: "כְּשֶׁמֶּזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה, / לִפְעָמִים, קְצָת כָּבֵד עַל הַלֵּב, / כְּאִלּוּ יוֹשֵׁב שָׁם שֵׁד / וְהַשֵּׁד מֵסִית וּמַדִּיחַ / וְשׁוּם דָּבָר לֹא מַצְלִיחַ". הפעלים בצורת הסתמי בשיר – לוֹבְשִׁים, שׁוֹתִים, מִתְכַּסִּים וכו' רומזים על מועקה קולקטיבית שגורם לה החורף הבכייני, והשורה "וְהַשֵּׁד מֵסִית וּמַדִּיחַ" מייחסת לו דמוניות וכוונת זדון. עדולה * (1942-) מתארת בשני בתי השיר הראשונים ילדה או ילד הספונים בביתם ביום חורפי במיוחד - "הָרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת, גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת, קֹר כְּלָבִים, הַשְּׁלוּלִיּוֹת כִּמְעַט קוֹפְאוֹת, אֵין כְּלָל כּוֹכָבִים". אבל המחצית השנייה של השיר מתחילה ב"אֲבָל", ומתארת את התחושה הרגועה-חמימה בתוך הבית, בזכות המגע הקרוב, האוהב של אמא, והביטחון שמעניקה נוכחותה: "הָאָח דּוֹלֶקֶת / רוֹתֵחַ הַמֵּחַם, / אִמָּא שָׁרָה [...] בְּשֶׁקֶט, / בְּקוֹל נָעִים וָחַם". וכשאלה הם פני הדברים – הקטנים עומדים בגבורה גם כאשר "שָׁם בָּאֲפֵלָה / שׁוּב מִתְפּוֹצֵץ הָרַעַם". ד"ר נירה לוין *הכינוי שבחרה לעצמה המשוררת והסופרת סבינה מֶסֶג בכתיבתה לילדים.

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת אבישג רבינר אבישג רבינר ספרים מאת חמישה ילדים וחיים אחד אבישג רבינר

שירים לילדים בנושא אי: יֵשׁ לִי אִי / מרים ילן-שטקליס, אִי יָרֹק / רפאל סַפּוֹרטה, עַל אִי בּוֹדֵד / איריס ארגמן חזרה עַל אִי בּוֹדֵד / איריס ארגמן לִפְעָמִים אֲנִי מְטַפֵּס עַל הָעֵץ שֶׁצּוֹמֵחַ בֶּחָצֵר שֶׁל הַבִּנְיָן שֶׁבּוֹ אֲנִי גָּר. אֲנִי יוֹשֵׁב עַל הֶעָנָף הֲכִי גָּבוֹהַּ וּמַרְגִּישׁ בָּעֲנָנִים. אֲנִי מְנַדְנֵד אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלִּי מַעְלָה-מַטָּה אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי שָׁם, לְמַעְלָה, גָּבוֹהַּ מֵעַל כֻּלָּם. יוֹשֵׁב וְלֹא עוֹשֶׂה כְּלוּם רַק מִסְתַּכֵּל עַל הָעוֹלָם. עָלִים נוֹשְׁרִים לִי עַל קְצֵה הָאַף, רוּחַ קַלָּה נוֹשֶׁבֶת וּמְלַטֶּפֶת לִי אֶת הַלֶּחִי. וַאֲנִי מַרְגִּישׁ כְּמוֹ עַל אִי בּוֹדֵד. אִי יָרֹק / רפאל סַפּוֹרטה שָׁם, הַרְחֵק, בְּלֵב הַיָּם – אֶרֶץ קְטַנָּה יֵשׁ שָׁם. אִי יָרֹק, סָבִיב לוֹ מַיִם וּמִמַּעַל לוֹ שָׁמַיִם. שָׁם, בַּעֲרִיסוֹת קְטַנּוֹת, בַּפִּנּוֹת, בֵּין חַלּוֹנוֹת הָס! בֻּבּוֹנִים נָמִים וַעֲצֵי הַגַּן הוֹמִים. שָׁם בְּאִי הַגַּמָּדִים הַבָּתִּים מִתְנַדְנְדִים וְהָרוּחַ שָׁר חֶרֶשׁ לַיְלָה לַיְלָה שִׁירֵי עֶרֶשׂ. כָּל הָאָרֶץ מַחֲמַדִּים. אֲבָנֶיהָ – זְמָרַגְדִּים, נְחָלֶיהָ – מִי וְרָדִים, שָׁם גָּרִים הַגַּמָּדִים. יֵשׁ לִי אִי / מרים ילן-שטקליס יֵשׁ לִי אִי, הַרְחֵק אֵי-שָׁם, אִי יָרֹק בְּלֵב הַיָּם. מְשַׂחֵק שָׁם דָּג עִם דָּג בֵּין גַּלֵּי הַפֵּרוֹזָג. צִפֳּרִים יוֹדְעוֹת שָׁם רֹן, הַיָּרֵחַ שָׁם יִשְׁכֹּן. שָׁם פּוֹרְחִים הַכּוֹכָבִים עַל-עֵצִים מְלַבְלְבִים. בַּיִת שָׁם, כֻּלּוֹ עִנְבָּר, לִוְיָתָן זָקֵן שָׁם דָּר. וְדָרִים שָׁם שׁוּעָלִים, הַקְּטַנִּים-הַמְּחַבְּלִים. שָׁם בָּאִי, בִּשְׂדֵה אִילָן עֵץ שָׁתוּל עַל-מַעְיָן מְשׂוֹחֵחַ עִם עָנָן. וּבָעֵץ הַהוּא צִפּוֹר, נוֹצוֹתֶיהָ פָּז טָהוֹר, וּשְׁנוֹתֶיהָ אֵין לִסְפֹּר. וְשִׁירָהּ מְאֹד עָרֵב, קְצָת שָׂמֵחַ, קְצָת עָצֵב, בְּשָׁמְעוֹ רוֹקֵד הַלֵּב. וּלְעֵת הַיָּם יִשְׁקֹט, עֵת הַלֵּיל – זוּגוֹת-זוּגוֹת אֶל-הָעֵץ בָּאִים לִרְקֹד. בָּא שָׁפָן עִם הַשְּׁפַנִּית, בָּא שׁוֹשָׁן עִם שׁוֹשַׁנִּית, בָּא תַּפּוּחַ, בָּא אַגָּס, גַּם סְנָאִי וְגַם טַוָּס, וּבָאוֹת הַנּוּרִיּוֹת בִּשְׂמָלוֹת חַכְלִילִיּוֹת. גַּם אֲנִי הָיִיתִי שָׁם, וְרָקַדְתִּי עִם-כֻּלָּם. לֵיל תָּמִים בַּמַּעֲגָל – לֵיל תָּמִים בַּמַּעֲגָל, וְשָׁתִיתִי דְּבַשׁ עִם-טַל, - דְּבַשׁ עִם-טַל, - עַד – רֹאשִׁי סְחַרְחַר עָלַי, עַד – קָרַעְתִּי סַנְדָּלַי. סַנְדָּלַיִם-סַנְדָּלִים מִפְּרָחִים וּמֵעָלִים, מִסִּיבֵי הַגִּבְעוֹלִים לִי קָלְעוּ הָעַכְבָּרִים, וּצְבָעוּם הַפַּרְפָּרִים, וְהִתְקִינוּ סְנוּנִיּוֹת מִזְּכוּכִית הַסֻּלְיוֹת, וְרֵיחָם נָתְנוּ וְרָדִים, צִחְצְחוּם הַגַּמָּדִים. – וְהֵבִיאוּ חֶרֶשׁ אַט סַנְדָּלִים לִי לְשַׁבָּת... בתוך בקצה הרחוב כתבה איריס ארגמן צייר שחר קובֶּר מטר 2014 בתוך ארמון החול כתב רפאל ספורטה איירה איזה הוצאה עצמית 2012 בתוך אצו רצו גמדים כתבה מרים ילן-שטקליס ציירה בינה גבירץ דביר 1962 אי על פי המילון, פירושה של המילה הקטנה "אי" הוא "שטח אדמה המוקף מים מכל עבריו". בהיותו נפרד מן היבשות הגדולות, ובהשראת ספרי הרפתקאות קלאסיים (אי המטמון , אי התעלומות , אי הילדים , המסע אל האי אולי ועוד רבים רבים) מעורר המושג "אי" לא מעט אסוסציאציות (תַסְמִיכִים) אישיות וקולקטיביות, ההולכות ומתרחקות ממציאות חיינו: "אי" הוא מרוחק ומבודד, המעבר אליו כרוך במסע בלתי שגרתי - בשחייה, בהפלגה או במעוף, תושביו מעטים, הוא מעניק מקלט לתמהונים ולמתבודדים למיניהם, לניצולים ולנמלטים מפני החוק, ונופיו אקזוטיים. בזכות הנחות כאלה הפך האי למחוז חפץ לחולמים ולרומנטיקנים, ולקרקע נוחה להתרחשויות בלתי צפויות הרחק מעיניהם ומתודעתם של אנשי היבשת. ביטוי לכך קיים גם בשירה לילדים. מרים ילן-שטקליס (1900–1984), מניחה את האי בשם השיר ומגדירה את הבולט במאפייניו: "הַרְחֵק אֵי שָׁם, [...] / בְּלֵב הַיָּם", לאמור, מרוחק ונפרד. בגוף ראשון היא מתארת מקום ששוררת בו הרמוניה פנטסטית בין כל יושביו; צמחים (עֵצִים, נוּרִיוֹת, שׁוֹשָׁן, שׁוֹשַׁנִּית, תַּפּוּחַ, אַגָּס, וְרָדִים), בעלי חיים (דָּגִים, לִוְיָתָן, צִפּוֹרִים, שְׁפָנִים, שׁוּעָלִים, סְנָאִי, טַוָּס, סְנוּנִיּוֹת, עַכְבָּרִים) ואתם הַיָּרֵחַ, כּוֹכָבִים ועָנָן, המואנשים בפעלים כמו מְשַׂחֵק, מְשׂוֹחֵחַ, לִרְקֹד. שמות ותארים בשיר נושאים משמעות חיובית אופטימית, כמו רֹן, פּוֹרְחִים, מְלַבְלְבִים, עָרֵב, לצד שמות של חומרים הקשורים להידור ולעושר – פֵּרוֹזָג (אבן טורקיז), פָּז טָהוֹר ועִנְבָּר. סנדלי הזְכוּכִית המובאים בסוף השיר אל הדוברת רומזים למזלה הטוב של לכלוכית-סינדרלה, כשם שהגמדים בשיר רומזים לקסם ולדמיון שבמעשיות. כל אותו "אִי יָרֹק" - מארג עצום, ססגוני ורוחש חיים, שיש בו רֹן, ניחוח ורדים, פריחה ולבלוב, מוזיקה ומחול, מגויס להדגמת התפישה הילדית-אגוצנטרית של הדוברת; האי "שלה" הוא הטריטוריה שאמורה לספק את כל משאלותיה – כולל סנדלים חדשים לשבת. רפאל ספורטה (1913–1983) מתאר גם הוא "אִי יָרֹק" הנמצא "הַרְחֵק, בְּלֵב הַיָּם". התיאור של ספורטה מתמקד ברכיבים דמיוניים שונים באי: יש בו "עֲרִיסוֹת קְטַנּוֹת" שבהן "בֻּבּוֹנִים נָמִים", יש בו גמדים ובתים המתנדנדים עם הרוח לצליל שירי הערש, ויש בו "מַחֲמַדִּים" שאינם קיימים במציאות: "אֲבָנֶיהָ – זְמָרַגְדִּים, / נְחָלֶיהָ – מִי וְרָדִים, / שָׁם גָּרִים הַגַּמָּדִים". גם בשיר הזה הלילה הוא הזמן המסתורי, הקסום, המאפשר התרחשויות יוצאות דופן. שירו של ספורטה, בשונה משירה הארוך והמפורט של מרים ילן-שטקליס, משאיר רושם חלקי, בלתי לכיד ונטול הקשר. האי של איריס ארגמן (1940-) הוא אי מטפורי. הוא מרוחק במידה מן הבית והחצר, הוא טריטוריה כמו-פרטית, נפרדת. הדובר הילד מבקש לעצמו מסתור שממנו יוכל להתבונן בעולם ולהרהר, והמקום שמצא בין ענפי העץ חוצץ בינו לבין המציאות ומאפשר לו לראות אותה מנקודת מבט חדשה. נירה לוין

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת ארין סטיוארט ארין סטיוארט ספרים מאת יפה ארין סטיוארט

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת ראלף ברגנגרן ראלף ברגנגרן ספרים מאת דוד בעל החלומות ראלף ברגנגרן

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת שרון קנטור שרון קנטור ספרים מאת זהירות! פופיק שרון קנטור

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת הול הול ספרים מאת

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת רוני נצר, תמר טל-אל רוני נצר, תמר טל-אל ספרים מאת זה אני רוני נצר, תמר טל-אל