סוֹעֵר / עדולה
בַּחוּץ הָרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת,
הַבְּרוֹשׁ מִשְׁתַּחֲוֶה...
תּוֹדָה שֶׁיֵּשׁ לִי גַּג וְדֶלֶת
וְקִיר כָּל כָּךְ עָבֶה!
בַּחוּץ יֵשׁ גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת,
שׂוֹרֵר שָׁם קֹר כְּלָבִים.
הַשְּׁלוּלִיּוֹת כִּמְעַט קוֹפְאוֹת
וְאֵין כְּלָל כּוֹכָבִים.
אֲבָל בִּפְנִים הָאָח דּוֹלֶקֶת,
רוֹתֵחַ הַמֵּחַם
וְאִמָּא שָׁרָה לִי בְּשֶׁקֶט,
בְּקוֹל נָעִים וָחַם.
שִׁירִים שֶׁסָּבְתָא שָׁרָה לָהּ,
שִׁירִים יָפִים שֶׁל פַּעַם.
אָז מָה אִם שָׁם בָּאֲפֵלָה,
שׁוּב מִתְפּוֹצֵץ הָרַעַם?!
מֶזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה / שושנה יובל
הַיּוֹם אִי אֶפְשָׁר לָצֵאת הַחוּצָה,
הַיּוֹם מֶזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה.
גֶּשֶׁם קַר וְרָטֹב,
וּבָרְחוֹב-
הָאֲנָשִׁים כְּפוּפִים כְּמוֹ גַּמָּדִים,
הוֹלְכִים לְאַט.
מִתְאַמְּצִים לְהִתְקַדֵּם
כְּמוֹ סִירָה עִם מְשׁוֹטִים קְטַנִּים.
הַיּוֹם מֶזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה.
נוֹעֲלִים מַגָּפַיִם
לוֹבְשִׁים גַּרְבֵּי צֶמֶר עָבִים,
וּכְשֶׁחוֹזְרִים מִבְּבֵית הַסֵּפֶר
וּמִגַּן הַיְּלָדִים – הָאַף אָדֹם וְהַפָּנִים קְפוּאִים.
שׁוֹתִים מָרָק חַם,
וְהוֹפּ – לַמִּטָּה שֶׁל אִמָּא,
רַק כְּדֵי לְהִתְחַמֵּם.
מִתְכַּסִּים עַד הָאַף בַּשְּׂמִיכָה
וְשׁוֹקְעִים בַּשָּׁנָה עֲמֻקָּה...
כְּשֶׁמֶּזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה,
לִפְעָמִים, קְצָת כָּבֵד עַל הַלֵּב,
כְּאִלּוּ יוֹשֵׁב שָׁם שֵׁד
וְהַשֵּׁד מֵסִית וּמַדִּיחַ
וְשׁוּם דָּבָר לֹא מַצְלִיחַ:
הַדֶּבֶק נוֹזֵל,
הַמִּסְפָּרַיִם לֹא גּוֹזְרִים,
הַצִּיּוּרִים מְקֻשְׁקָשִׁים,
אֲפִלּוּ הַסִּפּוּר מְשַׁעֲמֵם.
יוֹשְׁבִים לְאִמָּא עַל הַבִּרְכַּיִם
וְאוֹמְרִים:
"מֻתָּר קְצָת לִבְכּוֹת?"
וְאִמָּא אוֹמֶרֶת:
"מֻתָּר קְצָת,
אוּלַי יֵעָלֵם מַצַּב הָרוּחַ
בְּיַחַד עִם הַדְּמָעוֹת."
סְעָרָה / רֶמה סמסונוב
בְּרָקִים
קָרְעוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ
הַלַּיְלָה
וְרַעַם רָתוּם לְמִרְכֶּבֶת בַּרְזֶל
מִשָּׁם, מִלְּמַעְלָה, אֵלַי הִתְגַּלְגֵּל.
יָדַעְתִּי, יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם
עָנָן
שָׁחֹר, כָּבֵד, גָּדוֹל,
אִם רַק יִרְצֶה הוּא יָכוֹל
לְכַבּוֹת הַבְּרָקִים,
לְהַשְׁתִּיק אֶת הָרַעַם,
אֲפִלּוּ אוֹתִי לְהַרְגִּיעַ הַפַּעַם.
הוּא צָרִיךְ רַק לִפְתֹּחַ
חַלּוֹן קָטָן,
לָתֵת לוֹ לַגֶּשֶׁם
לָרֶדֶת מִשָּׁם.
עָצַמְתִּי עֵינַיִם, בִּקַּשְׁתִּי:
עָנָן,
תֵּן לוֹ לַגֶּשֶׁם לָרֶדֶת לְכָאן!
מתוך פרח כחול על הלב
כתבה: עדולה
איורים: אבנר כץ
הקיבוץ המאוחד 1998
מתוך ארבע זה מחרתיים של שתיים
כתבה שושנה יובל
ציירה אורה איתן
כתר 1981
מתוך לא הספיקה לי היד
כתבה רמה סמסונוב
ציירה לידיה ברסק
מסדה 1976
חורף
שירים שעניינם ארבע עונות השנה, כקבוצה תמטית בין שירי הטבע, נכתבו בארץ ישראל (ובקהילות יהודיות גדולות באירופה ובאמריקה) עוד לפני קום המדינה. חלקם הופיעו בשבועונים לילדים (מ-1932 ב"דבר לילדים" ומ-1945 גם ב"משמר לילדים") ומשם מצאו את דרכם למקראות בבתי הספר וגויסו לקירוב "הילד העברי החדש" לנוף הארץ-ישראלי ולאהבת הארץ. שירים בנושא זה נכתבו במהלך העשורים הראשונים של ישראל הצעירה, אך הלכו ופחתו עם הדלדול בכתיבת שירה לילדים בשלהי המאה ה-20.
רֶמה סמסונוב (1921–2012), ילידת ירושלים ובוגרת בית הספר הגבוה למוזיקה "ג'וליארד" בניו יורק, הייתה זמרת מצו-סופרן באופרה הישראלית ולימדה מוזיקה ופיתוח קול בבית צבי. בבגרותה כתבה גם שני ספרי שירים לילדים – לא הספיקה לי היד ו-השן הראשונה.
השיר "סְעָרָה" נפתח בתיאור של לילה חורפי; כבד, מפחיד, שמשתמע ממנו איוּם: "בְּרָקִים / קָרְעוּ אֶת הַחֹשֶׁךְ / .../ וְרַעַם רָתוּם לְמִרְכֶּבֶת בַּרְזֶל / .../ אֵלַי הִתְגַּלְגֵּל / עָנָן / שָׁחֹר, כָּבֵד, גָּדוֹל". הדוברת בחרדתה מייחסת לענן את היכולת להקל על כל מי שסובל ממזג האוויר ומציעה פתרון שבכוחו להרגיע, וכמעט מתחננת: "הוּא צָרִיךְ רַק לִפְתֹּחַ / חַלּוֹן קָטָן, / לָתֵת לוֹ לַגֶּשֶׁם / לָרֶדֶת מִשָּׁם" – לאמור לכווץ את הסערה, "לביית" אותה ולהחלישה.
שושנה יובֵל (1936-) כתבה לילדים ולמבוגרים. נולדה בפולין וגדלה והתחנכה בתל אביב. השיר "מזג האוויר בוכה" מאניש (לשון הַאֲנָשָׁה) את מזג האוויר, מייחס לו חולשה ועוגמת נפש - אבל תחת לעורר בקוראים חמלה הוא מעורר סלידה ואולי אף כעס בגלל השפעתו הדרמטית על בני האדם: "כְּשֶׁמֶּזֶג הָאֲוִיר בּוֹכֶה, / לִפְעָמִים, קְצָת כָּבֵד עַל הַלֵּב, / כְּאִלּוּ יוֹשֵׁב שָׁם שֵׁד / וְהַשֵּׁד מֵסִית וּמַדִּיחַ / וְשׁוּם דָּבָר לֹא מַצְלִיחַ". הפעלים בצורת הסתמי בשיר – לוֹבְשִׁים, שׁוֹתִים, מִתְכַּסִּים וכו' רומזים על מועקה קולקטיבית שגורם לה החורף הבכייני, והשורה "וְהַשֵּׁד מֵסִית וּמַדִּיחַ" מייחסת לו דמוניות וכוונת זדון.
עדולה* (1942-) מתארת בשני בתי השיר הראשונים ילדה או ילד הספונים בביתם ביום חורפי במיוחד - "הָרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת, גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת, קֹר כְּלָבִים, הַשְּׁלוּלִיּוֹת כִּמְעַט קוֹפְאוֹת, אֵין כְּלָל כּוֹכָבִים". אבל המחצית השנייה של השיר מתחילה ב"אֲבָל", ומתארת את התחושה הרגועה-חמימה בתוך הבית, בזכות המגע הקרוב, האוהב של אמא, והביטחון שמעניקה נוכחותה: "הָאָח דּוֹלֶקֶת / רוֹתֵחַ הַמֵּחַם, / אִמָּא שָׁרָה [...] בְּשֶׁקֶט, / בְּקוֹל נָעִים וָחַם". וכשאלה הם פני הדברים – הקטנים עומדים בגבורה גם כאשר "שָׁם בָּאֲפֵלָה / שׁוּב מִתְפּוֹצֵץ הָרַעַם".
ד"ר נירה לוין
*הכינוי שבחרה לעצמה המשוררת והסופרת סבינה מֶסֶג בכתיבתה לילדים.