שביל קליפות התפוזים של נחום גוטמן
- דף המידע של איתמר
- לפני שעתיים (2)
- זמן קריאה 16 דקות
דפי המידע של איתמר לוי | דף מס' 18
מיומנו של מאתר ספרים/ איתמר לוי
אוסף נחום גוטמן הפרטי שלי
שוב ושוב אני נחשף, במסגרת עבודתי, לאגדות עם ולסיפורי פולקלור על כמה מאספני הספרים הגדולים בארץ. כמו אותה אגדה יפהפיה אודות אספן הספרים החרדי מבני ברק, הנחשב לגדול אספני ספרי הילדים, והמחזיק בביתו אלפי ספרים מאויירים עוד מסוף המאה ה-19. האגדה יודעת לצייר את אוספיו הנעולים בחדרים כדי שילדיו לא ייחשפו לספרים הקלוקלים. אגדות נקשרות גם באוספיהם של רחבעם זאבי, ואליהו הכהן, וחיים באר, ורפי גרינצוויג, ושאול לדני, ועוד כמה מטובי לקוחותי שאיזכור שמם אפילו בראשי תיבות בלבד, יגרום להם לנתק עמי קשרים לנצח.
בשנים האחרונות מגיעות אלי שמועות בנוגע לאוסף ספרי נחום גוטמן של אחד... איתמר לוי. אנשים יודעים לספר על מאות ספרים הגודשים את מדפיו, אנשים יודעים לתאר את מצבם של הספרים, את מחירם, ומהיכן הגיעו. זרם האגדות התגבר לאחר פרסום הביבליוגרפיה המפורטת של ספריו של גוטמן. בהקדמה לספר, בתודות, כתב יואב דגון האוצר הראשון של בית נחום גוטמן : "תודה מיוחדת... לאיתמר לוי מ'ספר זכרונות' על העזרה בחשיפת ספרים וחוברות כמעט גנוזים שאוירו על ידי נחום גוטמן".
האשם העיקרי במיסתורין סביב ספרייתי, הייתי אני עצמי. העובדה שמעולם לא נתתי לאיש - עד היום - לחזות באוצרות שליקטתי במשך השנים, העובדה, שאפילו בזמן הכנת רשימת הספרים המפורטת אותם אייר גוטמן, לא איפשרתי לאנשי מוזיאון נחום גוטמן לפשפש במדפיי, אלא העדפתי לקבל מהם רשימות ולבדוק מה חסר להם, כל אלו יצרו סיפור אגדה מוגזם.
ובכן, דומה כי הגיע הזמן לשים קץ לשמועות!
אגדות וסיפורי פולקלור - עם כל חיבתי אליהם - אינם נכונים, נוטים להגזמה ואינם משקפים - כלל וכלל - את התמונה האמיתית.
האמת היא שאוסף ספרי נחום גוטמן בביתי, הוא הרבה יותר גדול ופי כמה עצום ממה שכל מספרי האגדות מצליחים לעלות בדעתם. זהו, כנראה, האוסף המושלם ביותר של ספרים שגוטמן כתב או צייר. בכוונה הדגשתי "כנראה", כי אני עדיין ממשיך לגלות ספרים לא ידועים של גוטמן. העותק הפרטי שלי של אותה ביבליוגרפיה של ספרי גוטמן, שהיה לי העונג לעשות לה הגהה בעזרת אוספי, כבר מלא בהערות ובתוספות של ספרים רבים ומהדורות שונות, שגיליתי מאז פורסם הקטלוג בשנת 2003.
ציורים: נחום גוטמן, תוספות בעט: איתמר לוי
איך אדם מתחיל לאסוף ספרים של נחום גוטמן?
ספר אחד של גוטמן נשאר אצלי עוד מימי ילדותי המאושרים בשכונת תל-גנים ברמת גן. אני אוחז בו עכשיו, בזמן כתיבת שורות אלו. אין בו דבר מיוחד. לא הוד ולא הדר. שנת ההוצאה לא מצויינת, אך אני מעריך שמדובר באמצע שנות החמישים, או תחילת הששים. אני הופך בדפים אולי תפול מהם פיסה מילדותי אך לשווא. לבד מכתמי אוכל בודדים, וכמה קשקושי עט על הכריכה, איני מוצא בו דבר. בכל זאת זה הספר שלי. זה הספר ממנו התחיל האוסף העצום של ספרי נחום גוטמן - "חגי" מאת לוין קיפניס.
כיצד מצטרף ספר שני לאוסף?
אם נאמר שהתחלתי לאסוף ספרי נחום גוטמן באופן רציני בסוף שנות השמונים, הרי ספר אחד - בוודאות - הגיע אלי עשר שנים קודם לכן. בשנת 1979 התחלתי ללמוד משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. אותם ימים, הייתי חבר קיבוץ נחל-עוז, וההסכם עם הקיבוץ היה שאני אלמד ובחופשותי אביים הצגות עם ילדי הקיבוץ. המשימה הראשונה שהוטלה עלי הייתה להכין הופעה עם ילדי הבר מצווה. בשיחות עם הילדים החלטנו להמחיז את הספר 'שמונה בעקבות אחד' של ימימה טשרנוביץ. בתור תפאורה רציתי לצייר על הבמה ספר ענקי, ושהילדים יצאו מתוך דפיו. תליתי מודעה על לוח המודעות בקיבוץ שאני מחפש את הספר עם עטיפתו המקורית, אך איש לא הגיב. תליתי מודעה גדולה יותר - ושוב איש לא פנה אלי. ביאושי נטלתי בריסטול גדול, רשמתי עליו באותיות גדולות את בקשתי, אך דומה שאיש לא הבחין במעשי. לבסוף חמדתי לצון. נטלתי פיסת נייר זעירה, רשמתי עליה באותיות קטנטנות כי אני מחפש את הספר הזה והזה, ולמחרת קיבלתי עשרה עותקים. אחד מהם שמור אצלי עד היום.
חיסכון של 290 שקל
כמה חודשים לפני שפתחתי את השירות לאיתור ספרים, עוד לפני שהעליתי כלל בדעתי שאני עומד להפוך ל-'סוחר ספרים', ערכתי את הביקור היומי שלי בחנויות הספרים בתל-אביב. כולם כבר הכירו את אספן נחום גוטמן, שעובר יום יום בחנויות ואורב לספרים שזה עתה הגיעו. אחד מהמוכרים שלף בשמחה ארגז קטן מהחדר הסודי שמאחורי גבו. הוא פישפש בו מעט, והוציא מתוכו עותק של ספר, אחריו אני רודף כבר שנים רבות - 'החליל' מאת שאול טשרניחובסקי, עם איורים של נחום גוטמן. "שלוש מאות שקל..." הוא ענה לי בלי ששאלתי. שלוש מאות שקל?!! שלוש מאות שקל היה התקציב החודשי שלי לקניית ספרים. מה עושים? אפילו אם הוא יעשה לי הנחה, עדיין מדובר במאות שקלים מעבר לתקציב שלי... "אני מוותר..." אמרתי לו, "אתה תראה, אני עוד אמצא את הספר ב-10 שקלים!"
כעבור כמה חודשים פתחתי את השירות לאיתור ספרים. אנשים רבים התקשרו להזמין ממני ספרים, אך רבים התקשרו גם להציע את הספרים בביתם. יום חמישי אחד נסעתי לאבן יהודה. בחצר הבית המתינו לי שני ארגזים ענקיים. "אתה יכול לבחור מה שאתה רוצה," אמרה לי בעלת הספרים. "אני רוצה עבור כל ספר - 10 שקלים".
פתחתי את הארגז הראשון. שלחתי את ידי לתוכו, ושלפתי כמה ספרים. הראשון ביניהם היה - החליל/ טשרניחובסקי, עם ציורים של... נחום גוטמן.
הספר שהציל את חיי... ביתי שוכן על צלע הר ברכס הכרמל. בתחילת כל קיץ נכנסים בני הבית והחתולים לכוננות נחשים ועקרבים. דלתות וחלונות נאטמים, מקלות ונעלים מוצבים במקומות אסטרטגיים. הסיפורים על מאבקיי עם צפעים ועקרבים יכולים למלא ספר שלם. ערב אחד כאשר קמתי משולחן העבודה שלי, והתכוונתי לרדת לקומה התחתונה, ניצב מולי עקרב ענק, וזנבו שלוף באיום כנגד אצבעותיי היחפות. אני כבר רגיל בכאלה. אלא שהפעם הפתיעה אותי החיה הערמומית. מי העלה על דעתו שעקרב יטפס 20 מדרגות כדי לתפוס אותי לא מוכן, בלי נעלים ובלי מקלות. בלית ברירה, כנגד רצוני, נשלחה ידי אל המדף הקרוב, לכדה את הספר הראשון שנקרה בדרכה, והטיחה אותו בראשה של החיה הטורפת. עד היום שואלים אותי אנשים לפשר הכתם הכהה שהתפשט על כריכתו האחורית של הספר 'לובנגולו מלך זולו'.
התגלית המקרית דומה שאיש לא שם לב, גם אני לא, ורק הודות לעקשנותה של המאזינה בתוכניתו של ירון אנוש, התגלתה הטעות לעיני כול. אותה מאזינה התקשרה לבקש ספר של נחום גוטמן: 'תעלומת הארגזים, או החופש הגדול'. אני מייד תיקנתי אותה, וציינתי ששם הספר הנכון הוא: ' החופש הגדול, או תעלומת הארגזים'. אבל היא התעקשה. סיפרתי לה ולמאזינים על האוסף הגדול של ספרי נחום גוטמן בביתי רק כדי להוכיח לה שאני צודק, אך היא בשלה. כעבור כמה חודשים התברר כמובן שהיא צדקה. אכן, הספר שמצאתי עבורה נקרא 'תעלומת הארגזים, או החופש הגדול'.
התקשרתי לחמי גוטמן בנו של נחום, ולכמה חוקרי ספרות לברר אתם את הסיבה, אך איש מהם כלל לא ידע על השינוי בשם. ההסבר היחיד שהצלחתי לעלות בדימיוני הוא רצונו של המו"ל לתת לספר שם מושך יותר ומסקרן יותר לילדים, לא 'החופש הגדול', אלא 'תעלומת הארגזים'. מעניין - חשבתי לעצמי, האם גוטמן עצמו שם לב לשינוי. כאשר נכתבה הביביליוגרפיה של ספרי נחום גוטמן, הערתי לעורכים על הגילוי, ואכן בספר נכתב - 'החל ממהדורה ג' שונה [שם] הכותר'. אך בינתיים גיליתי כי טעיתי. השינוי בשם היה טעות הגהה בלבד. באחד הימים מצאתי עותק של המהדורה הראשונה של הספר. בכריכתו מופיע שם אחד, אך בעמוד השער מופיע הנוסח האחר. איש - כנראה - לא שם לב.
אותו ספר, שני שמות שונים
הסיפורים המופיעים במדור 'מיומנו של מאתר ספרים' בדפי המידע הם סיפורים חדשים, אשר אינם כלולים בספר 'מיומנו של מאתר ספרים'.
הספרים שנחום גוטמן "לא" אייר
הכול החל לפני כעשר שנים. ירון אנוש ביקש לראיין אותי בתוכנית הרדיו שלו, על עיסוקי כמאתר ספרים. הוא הציע כי לפני הראיון יפרסם את מספר הטלפון באולפן, אולי יתקשר מי מהמאזינים ויבקש ספר.
השאר זאת כבר היסטוריה. מבול של שיחות הציף את תחנת הרדיו. הראשון שעלה לשידור היה זאב פדן מנהל מחלקת המבצעים של מרכז החדשות. הוא ביקש את הספר 'מסע הבובות לארץ ישראל' מאת אברהם רגלסון, עם איוריו של נחום גוטמן. אני נשפתי בבטחון עצמי מופרז לתוך הטלפון. זאב לא ידע אותו רגע, כי הוא מדבר עם האספן הכי גדול בארץ לספרי נחום גוטמן. 'צר לי,' אמרתי. 'אבל נחום גוטמן מעולם לא אייר את הספר!'. זאב התעקש. הוא טען בתוקף שהוא זוכר את ציוריו של גוטמן משולבים בעלילה. אני הבטחתי לבדוק, אף על פי שידעתי שאני צודק.
כעבור כמה שנים התברר שטעיתי. יום אחד מצאתי עותק של 'מסע הבובות לארץ ישראל' משנת 1934. כאשר פתחתי והצצתי לעמוד השער, נשמתי נעתקה. מתחת לשם הספר היה רשום: "ציורים: נחום גוטמן"! לאכזבתי גיליתי כי בעותק המסוים שמצאתי לזאב, מישהו תלש את כל הציורים, לבד מאחד. כך גם סיפרתי באותו שבוע בתוכניתו של ירון אנוש, ושלחתי את הספר הפגום לזאב. רק כעבור כמה חודשים, כאשר גיליתי עותק נוסף של הספר, ושוב עם אותו ציור, אחד ובודד. התברר כי הספר הודפס רק עם איור אחד של גוטמן. למה? עדיין לא גיליתי את התשובה.
מאז, התווספו לאוסף שלי ספרים רבים ששמו של גוטמן כלל לא מופיע, או שהשם מופיע אבל בספר יש ציורים של מישהו אחר. בספרים רבים גוטמן צייר את הציורים, אך ההוצאה החליטה משום מה לפנות לצייר אחד [בדרך כלל פחות ידוע], כדי שייעצב את העטיפה!
בשנת 1937 התפרסמו בהוצאת 'התקופה' חוברות לילדים 'סיפורים לרמה' מאת ימימה טשרנוביץ. א. כושי ונושי, ב. כושי ונושי נוסעים לירושלים, ג. צויצי, ד. ביקור הצעצועים, ה. זאב הקטן מפליג בים ועוד. החוברת התשיעית נקראת 'משה והצפרדעים'. בשער מצויין: "הציורים מאת נחום גוטמן", אבל בתוך החוברת מופיעים שלושה ציורים של אריה נבון!
אם אתם אוחזים בידכם את הספר 'אל הים' של יעקב פיכמן, ומביטים בעמוד השער, אתם למדים כי מדובר בספר עם סיפורים, שיצא בהוצאת שטיבל בשנת 1934. זהו. חדי העין ביניכם יבחינו כי בספר נמצאים עשרה איורים נפלאים של נחום גוטמן.
באמצע שנות הארבעים החלו להופיע ספרונים קטנים עם אגדות לילדים בהוצאת 'אל המעין': 'במבי', ספורי הברון מינכאוזן', 'שלגיה' ועוד. לאחר כמה שנים הופיעו אותם ספרים בהוצאת 'עמיחי' בסדרה שנקראה לפעמים 'פרפרים', ולפעמים 'ספרית זהב'. שמו של מעבד האגדות מופיע תמיד בשער הספרים. שמו של המאייר - לעתים נשמט. ובכל זאת, כמה ממכם שמעו על א. בן נון, וכמה שמעו על נחום גוטמן?
על מעטפת הנייר של הספר 'מולדת'/ ד. שמעונוביץ פרסמה הוצאת מסדה את 'האני מאמין' של הסדרה החדשה - ספרית הארץ. בסדרה יצאו לאור ששה ספרים, ביניהם: כעיר נצורה/ אשר ברש, בערבה/ מ. סמילנסקי, כאור יהל/ י. יערי ועוד. וכך נכתב בפרסום: "ספרית הארץ - ספריה מקורית חדשה ומובחרת - מוקדשת כולה לחיי הארץ, נופה וטבעה, בתבנית נאה ומצויירת במיוחד ע"י טובי הציירים." נחום גוטמן, שכמה מהיפים באיוריו, מתנוססים בדפי הספר 'מולדת', ועל עטיפתו, יכול להיות - ללא ספק - אחד 'מטובי הציירים', אלא שהוצאת מסדה לא טרחה כלל לפרסם את שמו!
בשנת 1928 יצאה לאור החוברת הראשונה בסדרת 'לנוער - ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת לישראל' [הוצאת 'אמנות'] - נס ציונה. החוברת עסקה בסיפורי הישוב. "הנהלת הקרן הקיימת לישראל רואה חובה לעצמה לתת לנוער שלנו, ביחד עם 'מועצת מורי ארץ ישראל למען הקרן הקיימת לישראל' את הקונטרסים האלה על ארץ ישראל החדשה, על יישוביה ואזוריה ומקומותיה ההיסטוריים, על ראשי זרמיה וגדולי אישיה". בהכנת החוברת נטלו חלק אב ובנו. ש. בן ציון שסיפר, ובנו נחום גוטמן שאייר את סמל הסדרה על העטיפה – יד אוחזת בענף. בדף הפרסום לספרית ארץ ישראל נכתב כי בין הישגי הספריה : 'הספרים יוצאים לאור בהידור, מנוקדים ניקוד שלם ומצורפות להם תמונות ומפות.' נחום גוטמן לא זכה להנות מההישגים הללו, איש לא טרח כלל להזכיר את שמו כמאייר סמל הספריה. השניים - אב ובנו - שתפו שוב פעולה בחוברת יט על יסוד גדרה, ושוב לא הוזכר שמו של המאייר.
המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י הוציא לאור בשנת 1935 סדרה של חוברות לילדים בשם 'ספרית שי'. חוברת ז' בסדרה נקראה 'הארבעה מכנרת'. את החוברת כתבה ברכה חבס. בעמוד השער טרחה ההוצאה לציין - כמובן - את שם המחברת, את שם בית הדפוס - דפוס קיהל - בו נדפסה החוברת, ואפילו את שם המאייר - מ. וורביצ'יק - האחראי על העטיפה. רק דבר אחד קטן נשמט, שמו של נחום גוטמן , אשר איוריו מעטרים את הסיפור.
'ספרי לי סבתא' זהו ספר שאיש מעולם לא כתב. בשנת 1961 החליטו בהוצאת פרידמן להוציא לאור ספר יש מאין, ספר שכלל לא קיים. מישהו [ששמו לא מצויין] בחר סיפורים שהתפרסמו כנראה בספרים אחרים שיצאו באותה הוצאה, וכרך אותם בספר אחד. אין קשר בין הסופרים, אין קשר בתוכן הסיפורים, אין שום קשר במאיירים - חלק מהסיפורים אייר א. אבאדי, חלק אייר נחום גוטמן. שמותיהם של השניים - כמובן - לא מופיעים כלל בין דפי הספר.
פינת הילד
בשנת 1974 יצא לאור ב-'ספרית פועלים' הספר - 'אני אוהב לצייר'. מירה מאיר החתומה על הספר מספרת בתחילתו כיצד הוא נולד: הצייר נחום גוטמן גילה תיק מלא ציורים, הוא קרא למחברת ושיכנע אותה לכתוב שיר לכל ציור. כאשר היא סיימה, והתברר כי נשארו עוד כמה ציורים בלי שיר, אמר הצייר: 'מצאתי! נפנה לילדים! נראה להם הציורים, נאמר להם להביט, לחשוב. ונבקש אותם לכתוב.' ואכן בסוף הספר, מופיעים ארבעה ציורים, ולידם עמודים ריקים, בהם יכולים הילדים לכתוב את יצירותיהם. בעותק של הספר שנמצא אצלי בבית, מופיעים שני שירים שכתב ילד אלמוני [כיום הוא צריך להיות בסביבות גיל ה-40] לפני שנים רבות בתוך הספר עצמו: 'אני אוהב לירכב על סוסים', ן- 'אני מר צב רב'. אנחנו שמחים לפרסם את השירים בפרסום בכורה עולמי! [אם המשורר הצעיר מזהה את שיריו, נשמח לקבל ממנו שירים נוספים ולפרסמם...]
אני אוהב לירכב על סוסים
אני אוהב לירכב על סוסים מה אגיד לכם זה ממש תענוג בשבילי אם אגיד לכם למה תצחקו אגיד לכם כי אני מביא מסאות וגם סתם בישביל האנאה זה כל כך נעים עד שאני כבר לא יכול לדבר ממש מביא סוס באגלה ונוסעים
אני מר צב רב
אני מר צב רב אים חילזון ועוד חילזון ועוד עד מספר 100 יום אחד באו לי 100 חילזונים וברכו 99 עוד 99 יהיו 100 אך נישאר 1 עוד... ועוד...עוד... ו... עד אן סוף כל בוקר בעלות השחר יופיה חילזון וביתו של צבון
"פינת הילד" של סבא וסבתא
אחד הפריטים האהובים עלי ביותר באוסף נחום גוטמן שלי, נראה כמו חתיכת נייר שנפלה מתוך ספר, אך בעצם זה פריט ייחודי מאוד שלמעט אנשים יש כמוהו. זהו עיתון בתוך עיתון. זאת בעצם 'פינת הילד' של סבא וסבתא, עוד לפני שהיה אינטרנט, לפני שהיה מחשב, אפילו... לפני שהייתה טלוויזיה. היה היה פעם עיתון ילדים מאוד נפוץ ושמו 'דבר לילדים', הזכרנו אותו בדף המידע הקודם על לאה גולדברג. העיתון היה יוצא פעם בשבוע , והיו בו כתבות מעניינות, וסיפורים, ושירים, וחידות וציורים. הדף התאים לילדים מכיתה ב' עד כיתה ה'. אבל מה יהיה עם אחיהם הקטנים יותר? מה יהיה עם ילדי הגן, או ילדי כיתה א'? להם הכינו את 'שי לטף' - תוספת דו שבועית ל'דבר לילדים'. כלומר, כל שבועיים היו מצרפים לעיתון של הגדולים, עיתון קטן לילדים הקטנים. היו בו: סיפור קצר, ושיר שכתבו אוריאל [אופק?] או ע. הלל, וסיפור בהמשכים של אנדה [עמיר פינקרפלד], וציורים של נחום גוטמן.
חידת הילד
[החידה מיועדת לילדים בלבד]
האם אתם יודעים לחבר את גיבורי הספרים לעטיפות המתאימות?
זאת חידה קשה במיוחד. כדי לפתור אותה צריך: א. לבקש עזרה מאמא או אבא, ב. להסתכל בספרים [אנחנו מקווים שיש לכם אותם בבית].
תערוכה חיה
ציורי בעלי החיים של נחום גוטמן
נחום גוטמן אהב לצייר בעלי חיים, ובעלי החיים החזירו לו אהבה. כלבים וחתולים ועכברים ואריות וחמורים וסוסים ושבלולים ודבורים ונמלים שמחו לעמוד מולו ולהניח לו לצייר אותם. גוטמן ידע ללכוד את רגשותיהם, ואת מצב רוחם. הוא שירטט ביד אמן את תנועותיהם, את ריצתם, את נפנוף כנפיהם.
חלק מספריו של גוטמן הפכו לקלאסיקה של ספרות הילדים בתחום בעלי החיים: 'ביאטריצ'ה', ו- 'הרפתקאות חמור שכולו תכלת', ומעל כולם 'בארץ לובנגולו מלך זולו', אשר חלק עיקרי ממנו מוקדש לבעיותיו של צייר המנסה לצייר בעלי חיים בג'ונגל.
אנו שמחים להציג חלק מזערי מציורי בעלי החיים של נחום גוטמן!
- במבי שלי, - לחשה אמו, כשהיא מלקקת ורוחצת אותו בלשונה - במבי הפעוט והחמוד שלי.
[עמ' 6]
אפילו השמש והציפור מחייכות
שימו לב לקשר העין המיוחד בין במבי לבין אמו
"מיכה מחליט להציל את האיילה ויהי מה... הוא צועק פתאום צעקה גדולה ומרה... איילה, המלטי! המלטי על נפשך!"
[עמ' 40]
קו הצל האלכסוני, יחד עם שני הקווים המסמלים את תנודות הזנב, וגם האוזניים הפונות לכאן ולכאן בחרדה, נותנים את ההרגשה של חיה נרדפת!
"כלב זה היה קשור בשרשרת ליד מלונתו, במשך שעות היום. רק בלילות היה מתהלך חופשי ברחבי החצר והגן, כשומר נאמן, ומפיל פחדו על כל קרב בלתי קרוא."
[עמ' 7]
היי! של מי זאת היד הקטנה שמבצבצת מהמלונה?
השרשרת עבה במיוחד כדי להראות כמה הכלב חזק ומאיים!
שימו לב כמה מפחיד פרצופו של כלב השמירה.
"היא היתה חיה עדיין. נלכדה בשתי רגליה הקדמיות ודם רב שתת מהן. היא לא התאמצה להיחלץ אך הביטה אלינו מן הצד ורעדה מקור."
[עמ' 307]
שימו לב לעין של החיה הלכודה, דרכה מעביר לנו המאייר את עייפותה הרבה.
שמונה קווים קטנים המסמלים כי טרם עלה השחר.
האירוע השפיע כל כך על הילד המספר, עד שלאורך כל הפרק הוא לא משתמש בשמו של בעל החיים הניצוד, אלא רק ב- 'היא'.
אם תסתכלו בתמונה זמן רב, תוכלו לראות כיצד רועדת החיה מקור ומכאב.
"לאמה של הסבתא שלי היתה פרה בעלת זנב ארוך. הסבתא שלי היתה לה פרה בעלת זנב ארוך, ואמא שלי היתה לה פרה בעלת זנב ארוך. פרה בעלת זנב ארוך נותנת הרבה חלב"
[עמ' 90]
שימו לב כמה הם דומים
שלושת הקווים ליד מצחו של השוטר מסמלים את התפעלותו מאורך זנבה של הפרה. הזנב כה ארוך, עד שהצייר הוסיף שלושה קווים של התפעלות גם ליד נעלו של שומר החוק.
הציור הזה לקוח מתוך סיפור שנקרא: 'מעשה בשוטר, בסלט ובזנב פרה'. את השוטר אפשר לראות בצד ימין של הציור, ולידו אפשר להבחין בבירור בזנב פרה. הסלט היה מורכב מכרובית, כרוב, אדום, חסה, צנון, בצל, כלרבי, עגבניות, סלק, גזר, שום, זיתים, שמן, גבינה מלוחה ולימון.
"ויהי היום וישכב שלמה תחת תאנה בגנו, לנום את תנומת הצהרים... ותעבור דבורה קטנה משוטטת, והיא לא השגיחה במניפות, ותרד ותשב על אף המלך ותעקצהו, וייקץ שלמה וייתר ממקומו."
[עמ' עא]
הנה הדבורה הקטנה המשוטטת!
הדבורה אמנם עומדת במקום אחד, אבל תנועות הגוף של האנשים ונפנופי הידיים, נותנים לנו הרגשה שהיא מעופפת במהירות מצד לצד. אם תקשיבו טוב תשמעו אפילו את הבזזזזזזזזזזזזז.
הצייר הוסיף צל רק סביב רגליה של דמות אחת בציור, כדי להבליט אותה משאר המשתתפים - זהו המלך שלמה!
"וביער שבעים זאבים
כולם הומים, כולם רעבים
ואנוכי רך ורפה
ירא אני פן אספה
על כן אזעק ובכל פה:
מה-מה-מה, מה-מה-מה"
[עמ' סג]
בואו נבדוק כיצד מעביר לנו הצייר את האיום הנשקף לשה משבעים הזאבים: א. הפיות האדומים כדם, ב. השיניים החשופות. ג. שערותיהם הסומרות, כמו גם הדשא הסומר, ד. הצל הרועד של השה. ה. הטיית הגוף לאחור.
כמה זאבים אתם רואים בציור? אם תסתכלו טוב תראו מאחרו, בין העצים, עיניים רבות האורבות באפילה. הקול החרישי שאתם שומעים, זאת פעייתו של השה: "מה-מה-מה, מה-מה-מה, אוי, מי יחמול על השה."
"הלך כלבלב בין ההרים.
לפתע את קולו הרים
בנביחה ממושכה.
וההרים שממולו
נבחו, ענו בבת קולו."
[עמ' 25]
כיצד מציירים הרים נובחים? מציירים את פסגתם כמו פה של כלבלב קטן.
עשרה קווים קטנים היוצאים מפיו של הכלבלב - באים לתאר 'נביחה ממושכה'.
כדי להמחיש את ההרים הגבוהים עליהם ניצב הכלבלב, צייר המאייר בפינה הימנית של הציור, כפר קטן.
אנו מבקשים את עזרת הציבור: בפתיחת השיר כתבה המשוררת - 'לכלב ורו בהרי אפרים'. האם אתם יודעים למי היא התכוונה?
"כל הסוסים והסייחים עמדו משתאים ומשתוממים. אפילו הסייס השמן והעגלגל... נדהם עד כדי כך, שקיבל פיק ברכיים..."
[עמ' 42]
חלק מהסוסים פוער פה בתדהמה, חלק מחייך במבוכה, ויש אפילו אחד מאחור, המסתתר בפחד מאחורי גבו של חברו. כל הסוסים, כמו גם הסייס השמן מסתכלים לעברו של חברם הסייח פגזוס שהחליט לעופף, ורק הסוס המתחבא, מסתכל לראות אם אנחנו מבחינים במעשיו.
למרות הפיות הפעורים, והעיניים הגדולות, ופיק הברכיים, והידיים המשוכות לאחור - מתרכזת כל התדהמה והפליאה בשלוש טיפות קטנות של זיעה ליד פיו של הסייס. בלעדיהן, כל ההרגשה הייתה אחרת לחלוטין.
"התעמדו העורבים על ענפי עץ אחד, והנער התחיל סופר:
7. 6. 5. 4. 3. 2. 1
שקשקו העורבים כנפיים, התעופפו והחליפו מקומותיהם.
התחיל הנער לספור מחדש:
5. 4. 3. 2. 1.
שוב שקשקו העורבים כנפים...
קרע! קרע!
נער-בער
לך ומנה
עורבים ביער!"
[עמ' 25]
ראו בכמה צורות של מעוף משתמש המאייר כדי לתאר את טיסתם המרהיבה של העורבים. יש כאן עורב דואה, ועורב מרחף, ועורב צולל, ועורב מעופף, ועורב מרפרף, ועורב גולש, ועורב צונח, ועורב נוחת, ועורב ממריא, ועורב נוסק.
אני ניסיתי, וידידי ניסו, ובני משפחתי והסובבים אותי, כולם ספרו וחזרו וספרו שוב, וכל אחד הגיע לתוצאה אחרת. נסו גם אתם למנות את העורבים בתמונה.
"...יום אביב אחד בהיר קפצה וכנפיה נעות - קהל אפרוחים פרץ חוצה מן הקליפות המבוקעות.
כולם רכים, כולם צהובים קולם - צפצוף דק, לבבי. כולם, אצו, כתרו אמם: אמא, אוכל, אוכל הבי!" [עמ' לא]
ראו כיצד מצליח המאייר לגרום לכנפיה של התרנגולת לנוע בעזרת הקווים.
ארבעת משיכות הקו ליד כל ביצה מתארות את פריצת האפרוחים מהקליפות
19 אפרוחים מצפצפים בקול דק ולבבי, אך האמא מעדיפה להסתכל משום-מה דווקא על האפרוח העשרים. מדוע? שתי סיבות יכולות להיות לכך: א. כיצד, לעזאזל, הצליח הזאטוט להגיע כל כך גבוה? ב. מהיכן, לעזאזל, קול הבס הזה היוצא מגרונו?
אנו מבקשים את עזרת הציבור
"ספר זה לפי מהותו איננו אלבום של ציורים, כי אם לקט של רישומי רגע שעשיתי בימי מלחמת הקוממיות, אשר יש בהם כדי להחיות במקצת את האווירה וההווי של הימים ההם...
עשיתי את הדבר האחד שהיה ביכולתי לעשות: נתתי עצמי להיות מובל על ידי מה שעיני ראו. נדמה לי שכל מה שראיתי כבר נמצא על פני הנייר - ואני לא הייתי צריך אלא לעבור עליו בדיו, ללא מחיקות, ללא תיקונים, ללא היסוסים..."
כך כתב נחום גוטמן בהקדמה לספרו 'כאלה היו' [משרד הבטחון, 1961].
40 שנה מאוחר יותר התקיימה תערוכה של ציורי הספר במוזיאון נחום גוטמן. לכבוד התערוכה ניסו אנשי המוזיאון לזהות את הדמויות המופיעות באלבום. התברר כי ציוריו של גוטמן היו מדוייקים להפליא. הנה כמה דוגמאות:
ירחמיאל שרם, פקח הטיסה בטייסת 101, 07/01/1949
טייס מח"ל רודי אאוגרטן ז"ל, 1949
אלו רק חלק קטן מהדוגמאות. בספר ישנם עוד עשרות איורים של חיילים וחיילות לא מזוהים, חלק גדול מהם בודאי לא ידע כלל וכלל שהוא מונצח בספר. אנו פונים אליכם בבקשת עזרה, אם אתם מזהים מי מהדמויות הבאות, שהשתתפו במלחמת השחרור, אם אתם מזהים את עצמכם כתבו לנו וצרפו תמונה מאותם ימים. אם אתם הייתם נוכחים באחד האירועים בהם גוטמן צייר את החיילים כתבו לנו.
האם אתם מזהים?
הדמות מופיעה בפרק 'באוויר' המוקדש לחיל האויר. בספרו של גוטמן כתוב ליד התמונה 'מאותתת', אך בקטלוג התערוכה מצויין: 'קשרית'
הציור הזה אומנם לא מופיע בספר, אולם אנו מביאים אותו כי ייתכן שמדובר באותה חיילת.
החייל האלמוני מופיע בפרק 'חבריא' ולצד תמונתו מופיע הכיתוב:
'אחד מפלוגת הפורצים'
זהו 'הזקיף במפקדת נצרת'.
בקטלוג התערוכה נרשם משום-מה:
'לוחם בבאר שבע'.
את 'יעקב שליחו של מושל עכו' - מישהו חייב לזהות!
האם אתם מזהים את 'הפלמחניק המנוסה'
[כך כתב גוטמן ליד תמונתו]?
איש חיל הים בים פתוח
מי הייתה 'מזכירת אוניית הקרב'?
בפרק 'קיבוצים מופגזים' פגשנו את אחד 'ממגיני בית אשל'.
מכירים?
ובפרק 'חיות הנגב' מצאנו את 'חיית הנגב' הירושלמית.
מאחורי הקלעים של דף המידע
אחד הנושאים שהחלטתי להתמקד בהם בדף המידע על נחום גוטמן, היה איוריו לספרי לימוד. נחום גוטמן אייר עשרות ספרי לימוד. כמה מהמוצלחים באיוריו נמצאים באותם ספרים, הנחשבים הכי פחות פופולאריים בקרב קהל הקוראים. מדוע בחר לעשות זאת? האם עשה 'דווקא'? האם ידע לקרוא את העתיד, וידע שקהל הקוראים יבקש ממני - שוב ושוב - בעוד עשרות שנים למצוא את אותם ספרי לימוד?
החלטתי לפתור את התעלומה. מה היה יחסו של נחום גוטמן לספרי הלימוד? האם עשה זאת באהבה, תוך הרגשת שליחות? או שהיה זה רק למען הפרנסה? עברתי על ארונות נחום גוטמן בחדר העבודה שלי, ושלפתי את כל ספרי הלימוד. הוצאתי את 'כרמנו', ואת 'הנער', ואת 'עולמי', ואת 'שחרית', ואת 'שער לשוננו' ועוד ועוד ועוד.
בחרתי מכל ספר את התמונה היפה ביותר, ריכזתי את שמות העורכים, ואת שמות המחברים, ואת שמות הסיפורים והשירים, ואת קשת הנושאים - פרשתי את הכול על השולחן לפני, וניסיתי למצוא קו מחבר. ניסיתי לבודד את הסיבה.
בהיתי בחומר שלפני במשך שעות ולא הצלחתי להבין מה חסר לי. משהו - לעזאזל - הטריד את מנוחתי, ולא נתן לי מנוח. משהו חסר. רגע! חסר לי ספר לימוד אחד - 'נתיבות' של י. פלר. ספר לימוד משנות החמישים שאחד ממאייריו היה גוטמן! היכן הוא? חזרתי למדפיי, והתחלתי לעבור עליהם שוב, אך לשווא. הספר לא היה בספרייתי. כיצד זה ייתכן?
את כל דף המידע הזה עשיתי בלי להזדקק לעזרתו של אף-אחד מהאנשים היקרים שאני נוהג להטריד אותם שוב ושוב שיחפשו, ויגלו, ויכתיבו, ויסרקו, וישלחו, כל מיני ספרים משונים בספריותיהם. הפעם לא הייתי זקוק לעזרה של איש. הרי כל הספרים נמצאים בספרייתי. היכן - אם כך - 'נתיבות'? ואז נזכרתי בזיוה.
זיוה התקשרה אלי לפני שנים רבות, עדיין הייתי בחנות הראשונה שלי בשכונת שפירא בדרום תל אביב, ושאלה אותי אם אני מכיר את הספר 'חברי'. "כמובן!" אמרתי לה. יש לי עדיין הזמנות רבות לספר לימוד 'חברי' לכיתה א'. יכולתי לשמוע כיצד זיוה מתנפחת בגאווה בצדו השני של קו הטלפון. היא סיפרה לי שהיא בתו של י. פלר מחבר הספר, וביקשה ממני שאמצא לה עותקים מספריו. "כל ספר שתמצא: 'חברי', 'תולדות הציונות', 'נתיבות' - תשלח אלי. אני רוצה עותקים רבים מכל אחד, כדי שאוכל להנציח את זכרו של אבי. אני אתרום את הספרים לספריות, לבתי ספר ולאנשים שמתעניינים באבי."
וכך במשך השנים שלחתי לזיוה עשרות עותקים מספריו של אביה. לפעמים כאשר היתה מתקשרת אלי לברר אם מצאתי משהו בשבילה, לא הייתי עומד בפני הצער בקולה והייתי שולח לה עותק מספרי 'נתיבות' שנמצאו באוסף הספרים הפרטי שלי. ידעתי שאוכל למצוא לי עותק אחר. יום אחד אפילו ביקרתי בביתה. היא הראתה לי בגאווה את המשלוח הקודם של הספרים שהגיעו ממני, ויכולתי לזהות את הספר שנלקח ממדפיי. זיוה סיפרה לי כיצד אנשים מקבלים ממנה את הספרים בהתלהבות ובשמחה. לא חשדתי בכלום.
בלי שארגיש נותק הקשר עם זיוה. השנים חלפו, לא ידעתי מה עלה בגורלה. יום אחד התקשרה אלי כלתה. "זיוה נפטרה!" היא סיפרה לי. "רצינו שתבוא לקחת חזרה את כל הספרים ששלחת לה." "למה את מתכוונת?" שאלתי. "זיוה קנתה ממך במשך השנים עשרות ספרים של אביה, אבל לא היה לה למי להעניק אותם. איש לא התעניין בהם מלבדה. כל הספרים ששלחת נמצאים במחסן מאחורי ביתה."
מלמלתי איזה תירוץ מתחמק, וניתקתי את השיחה. לא הייתי מסוגל להגיע שוב לביתה של זיוה ולקחת משם את הספרים, אותם אספה בעמל כה רב, אפילו שחלק מהם נלקח מביתי.
תגובות