שלום להורי מבנכם, לפַניה ואריה שלום. לילה כעת ואני בחדרי בערד,
סגור עם כוס תה ודפים. הרקוויאם הוא של פורֶה. מאוורר מסתובב אצלי,
נושף פונה וחוזר. המדבר כאן קרוב וריק. יש חושך חם בחלון. אתם
במנוחה נכונה. ישנים? או עדיין רבים? לפחות בגללי אל תריבו: אני מסודר
וחרוץ. שואב ומביא לכם נחת, שואב ומביא ושואב כמו שוליית הקוסם. עייף
ולא מוותר. אתם ביקשתם ממני שאגדל ואהיה כך וכך. אבא כך ואמא אחרת.
עכשיו ההבדל מתכווץ וכבר לא משנה איך אהיה. אהיה עוד זמן מה ואשכב.
מאוחר. הרחוב הזה ריק והגן מתלחש עם עצמו ברוסית, שלא אבין. הוא טועה:
בשעה הזאת הסודות כבר פחות סודות וכמעט הכול כבר גלוי. שנים על שנים
אתה אָגַרׂתָּ תִלֵי הערות שוליים ואת בחלון, כוס תה עם לימון בידך וגבך
על-פי רוב אל החדר. שואלת נפשך וטורפת כמו הנגר אלימלך לשוב
אל איזה בוסתן שחלמת. שלא היה. לוחשים זה לזו ברוסית הנשמעת רכה
וארסית. אתה קם ועומד. שחוח. אַתְּ יושבת זקופה ויפה. אתה כנראה מתעקש,
מסרב לפתוח חלון. את לא מוותרת. בחושך הזה העמוק את בוכה לחינם בלחש
ואתה מנמק בלחישה. ידי על ידית החלון וכעת יש לבחור. אם לסלוח, זו השעה.
מתוך אותו הים, מאת עמוס עוז, כתר 1999
