באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת מודן מודן ספרים בהוצאת

שירים לילדים בנושא מָתַי וְאוּלַי: מִיכָאֵל / מרים ילן-שטקליס, עִם שׁוֹשָׁנִים הִתְנַשְּׁקָה / נורית זרחי, לִפְעָמִים / נילי דגן חזרה לִפְעָמִים / נילי דגן אַבָּא לֹא גָּר אִתָנוּ יוֹתֵר, אֲבָל הִבְטִיחַ שֶׁיָבוֹא לְבַקֵּר. שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא מָתַי וְאִם וְהִיא רַק אָמְרָה: לִפְעָמִים. עִם שׁוֹשָׁנִים הִתְנַשְּׁקָה / נורית זרחי אֱלִישַׂבֶּת הַמַּלְכָּה אַף פַּעַם בְּחַיֶּיהָ לֹא הִתְנַשְּׁקָה. אוּלַי כִּי תָּמִיד חָבְשָׁה מִגְבַּעַת מֶשִׁי עֲנָקִית, שֶׁלֹּא נָתְנָה לָגֶשֶׁת לְכָל הַמְּנַשְּׁקִים. אוּלַי כִּי תָּמִיד הָיְתָה מְסַפֶּרֶת כַּמָּה הִיא עֲסוּקָה, כַּמָּה הִיא מְמַהֶרֶת. וּמִי יֵָעֵז לְהַפְסִיקָהּ, לָתֵת לָהּ נְשִׁיקָה? אוּלַי כִּי עַל רֹאשָׁהּ הָיָה כֶּתֶר מְשֻׁבָּץ פּנִינִים וַאֲבָנִים, וּבִשְׁבִיל לְהִתְנַשֵּׁק - זֶה יָדוּעַ - צָרִיך לְהַרְכִּין אֶת הַפָּנִים. עֶרֶב אֶחָד רָאֲתָה הַמַּלְכָּה, שֶׁהִנֵּה מֵעוֹלָם לֹא קִבְּלָה נְשִׁיקָה. וּבַבֹּקֶר-בַּבֹּקֶר יָרְדָה לְגַנָּהּ - עֲדַיִן לוֹבֶשֶׁת כְּתֹנֶת שֵׁנָה - וְחֶרֵֶשׁ נָשְׁקָה לְשִׂפְתֵי שׁוֹשָׁנָה. אֱלִישַׂבֶּת הַמַּלְכָּה עִם שׁוֹשָׁנִים הִתְנַשְּׁקָה. מִיכָאֵל / מרים ילן-שטקליס חִיכִּיתִי, חִיכִּיתִי, בָּכִיתִי, בָּכִיתִי, וּמִי לֹא בָּא? מִיכָאֵל. וְהוּא הִבְטִיחַ פַּעֲמַיִם שֶׁיָּבוֹא אַחַר הצהרים וּמִי לֹא בָּא? מִיכָאֵל. שִׂמְלָה לָבַשְׁתִּי יָפָה מְאֹד, וְסִנָּר, בּוֹ רָקוּם אֶפְרוֹחַ וָרֹד, וּמִי לֹא בָּא? מִיכָאֵל. וְהַבֻּבּוֹת כֻּלָּן לִישֹׁן הִשְׁכַּבְתִּי, חָשַׁבְתִּי: שֶׁלֹּא תֵּדַעְנָה - שֶׁלֹּא תַּפְרַעְנָה - אוֹתִי וְאֶת מִיכָאֵל. וּבַחַלּוֹן יָשַׁבְתִּי, וְהִקְשַׁבְתִּי, וְחָשַׁבְתִּי - מִיכָאֵל. וּבַגְּזוֹזְטְרָא עָמַדְתִּי, וְלֶחָצֵר יָרַדְתִּי, וְחָרַדְתִּי - מִיכָאֵל. וְהוּא לֹא בָּא. וְהוּא לֹא בָּא, מִיכָאֵל. מָחָר אֵלֵךְ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר אֶל הַגָּן, וְאֵשֵׁב לִי, וְאֶבְכֶּה לִי כָּל הַזְּמַן. מִיכָאֵל. מתוך ילדה של פעם כתבה נילי דגן הוצאת אבן חושן, 2013 מתוך הנמר שמתחת למיטה כתבה נורית זרחי צייר אבנר כץ מסדה 1976 מתוך מעשה בילדה כתבה מרים ילן-שטקליס צייר יוסף שטרן הוצאת אילה ע"י דביר, 1946 מָתַי וְאוּלַי שמותיהם של שלושת השירים - מיכאל , עם שושנים התנשקה ו-לפעמים הם שלושה סימני שאלה; השם "מיכאל" אינו מספק ולו רמז על בעליו, השם "עם שושנים התנשקה" נמנע מחשיפת הנושא במשפט ואף מציג עובדה יוצאת דופן עד מאוד, והשם "לפעמים" הוא תואר פועל שעשוי להתקשר לכל נושא, לכל דובר ולכל משלב לשוני. השירים עצמם מפרקים במידה מסוימת את המטען החידתי; שלושתם נוגעים בכמיהה, בגעגועים ובאכזבה, ושלושתם – אף שנדפסו בספרים לקוראים צעירים – מציפים ברגישות רבה מצוקות שהן גם נחלתם של מבוגרים. מרים ילן-שטקליס (1900–1984) כתבה בגוף ראשון על מפח הנפש של ילדה המחכה למישהו - מיכאל – ש"הִבְטִיחַ פַּעֲמַיִם שֶׁיָּבוֹא אַחַר הַצָהרַיִם". השיר נפתח בתיאור החשוף של ילדה שאיננה יודעת לעדן את ביטוי רגשותיה: "חִיכִּיתִי, חִיכִּיתִי, / בָּכִיתִי, בָּכִיתִי". סימני הפיסוק מכתיבים קצב קריאה אטי, הכופה על הקורא מגע עם העצב ועם האמת החוזרת שוב ושוב לאורך השיר; "וְהוּא לֹא בָּא / מִיכָאֵל". העשייה של הילדה הקטנה המתוארת ברצף של פעלים (... יָשַׁבְתִּי, וְהִקְשַׁבְתִּי, וְחָשַׁבְתִּי, עָמַדְתִּי, יָרַדְתִּי, חָרַדְתִּי ועוד) עומדת בניגוד מוחלט לפסיביות של אותו מיכאל. שברון הלב של הילדה המאוכזבת מתואר בשורות האחרונות, וחותם את השיר שמו של מיכאל, אלמוני לקוראים אך משמעותי כל כך לילדה הקטנה. נורית זרחי (נ' 1941) כתבה לא מעט על מלכים ומלכות (באה המלכה למלך , מה שיש בגן , הצבי ששפתיו אדומות ואחרים), וחלק משיריה אלה כלולים בספריה לילדים. עם שושנים התנשקה מתאר מלכה - אֱלִישַׂבֶּת (שם הנקשר פונטית וקונוטטיבית עם "אליזבת" המלכותי ועם מקורו העברי "אלישבע" - שמות שלכולם נופך של זרוּת), הכְּמֵהָה לנשיקה אך אינה זוכה לה. למה? שלוש פעמים "אולַי" לאורך השיר מעלות תירוצים אפשריים; שתי השורות האחרונות מספרות איך בחרה המלכה לגעת ברגשותיה, בדרכה. נילי דגן (נ' 1953) פרסמה קובץ אישי מאוד של שירים וקטעי פרוזה הנטועים בתקופת ילדותה ומעוטרים בתצלומים מאותה תקופה. השיר לפעמים , מאופק ומינימליסטי, עוסק בגעגועים של ילדה לאביה; המילה "לפעמים" חותרת תחת המשך נוכחותו בחייה. נירה לוין

שירים לילדים בנושא הדרים: בִּימוֹת הַסְּתָו אַרְצֵנוּ תִּיף / לאה גולדברג, פַּרְדֵּס בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט / בתיה בן-ברק, הָדָר / נורית זרחי חזרה הָדָר / נורית זרחי בְּדוּכְנֵי הַיְּרָקוֹת שׁוֹכְבִים בְּאַרְגָּזִים, כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת וִירֵחִים, הַלִּימוֹנִים, הַתַּפּוּזִים, וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בָּם אֲנִי רוֹאָה בְּדִמְיוֹנִי, אֵיךְ הַקֵּיסָר בְּסִין טָעַם מֵהֶם לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים, וְאֵיךְ, לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים, לְיוֹעֲצָיו נָתַן כָּל רֹאשׁ שָׁנָה עֵץ תַּפּוּחֵי זָהָב, וְלַמְּכֻבָּדִים מֵאֵלּוּ נָתַן פּוֹמֶלוֹ, וְאֶשְׁכּוֹלִית – עַל אֹמֶץ לֵב, לַחַיָּלִים הַמִּצְטַיְּנִים, וְלַנִּבְחָר בַּמְּשׁוֹרְרִים – נִצָּה שֶׁל לִימוֹנִים. וּפַעַם נִתְפְּסָה שִׁפְחָה לוֹקַחַת בְּהֶסְתֵּר 'כְּדֵי לִטְעֹם וְלֹא יוֹתֵר'. הַקְּטַנְטַנָּה לֹא הִתְחָרְטָה גַּם כְּשֶׁהוּנַף עָלֶיהָ שׁוֹט. הַמִּיץ נָטַף עַל שִׂפְתוֹתֶיהָ, מֵעֵינֶיהָ הַדְּמָעוֹת. וּמִי יִרְאֶה בְּדִמְיוֹנוֹ, בְּעוֹד אַלְפֵי שָׁנִים, כֵּיצַד בְּרֶגַע זֶה נוֹגַעַת בָּם אֲנִי. פַּרְדֵּס בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט / בתיה בן-ברק פַּרְדֵּס יָרֹק, פַּרְדֵּס נֶחְמָד, בְּיוֹם שֶׁל חֹרֶף חֹדֶשׁ שְׁבָט. הַבִּיטוּ נָא, בְּרֹאשׁ הָעֵץ, תַּפּוּחַ זָהָב שָׁם מְנַצְנֵץ! תַּפּוּחַ זָהָב כָּל כָּךְ נֶחְמָד, בְּרֹאשׁ הָעֵץ בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט! בְּתוֹךְ פַּרְדֵּס בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט מִסְתַּתֵּר לִימוֹן אֶחָד. מִתְחַבֵּא לוֹ בֵּין עָלִים, וְחוֹשֵׁב שֶׁלֹּא רוֹאִים. פְּרִי צָהֹב כָּל כָּךְ נֶחְמָד, בַּפַּרְדֵּס בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט! אֶשְׁכּוֹלִית, כְּבֵדָה בְּמִיץ, בֵּין הָעֲנָפִים תָּצִיץ. מִסְתַּכֶּלֶת בַּפּוֹמֵלָה, פְּרִי עֲנָק וְאֵין דּוֹמֶה לָהּ. פְּרִי עֲנָק אֲבָל נֶחְמָד, בַּפַּרְדֵּס בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט! בִּימוֹת הַסְּתָו אַרְצֵנוּ תִּיף / לאה גולדברג בִּימוֹת הַסְּתָו אַרְצֵנוּ תִּיף, שְׁלַל הַפְּרִיחָה מָה רַב! הִתְחִיל בַּפַּרְדֵּסִים קָטִיף שֶׁל תַּפּוּחֵי זָהָב. וּמָה נָאוִים עֲצֵי הָדָר, יָפֶה הַפְּרִי, בָּשֵׁל. פָּנָס דּוֹלֵק הוּא פְּרִי הָדָר בִּירַק-עָלִים אָפֵל. נֵצֵא, נָסֹב בַּפַּרְדֵּסִים, הָהּ מָה נָעִים לִרְאוֹת זָהָב מַבְרִיק שֶׁל פָּנָסִים, שֶׁל פָּנָסֵי-פֵּרוֹת. אַךְ לֹא רַק נוֹי צוֹחֵק מֵעַל, לֹא רַק קְרִינָה וָזִיו; זוֹ הַזְמָנָה לְיוֹם עָמָל: הִגִּיעָה עֵת קָטִיף. הַפְּרִי כָּבֵד, הַפְּרִי בָּשֵׁל, הַפְּרִי רוֹמֵז, קוֹרֵץ: "חַלְּצוּ אוֹתִי מִירַק הַצֵּל, הוֹרִידוּ מִן הָעֵץ! שַׁלְּחוּנִי בִּסְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת עַל פְּנֵי יָמִים גְּדוֹלִים, שַׁלְּחוּנִי בִּסְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת מֵעֵבֶר לִגְבוּלִים." פֵּרוֹת יָפִים אַף מְתוּקִים יָנוּדוּ בַּתֵּבֵל, דְּרִישַׁת שָׁלוֹם לְמֶרְחַקִּים, שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל! בַּהֲדָרָהּ אַרְצֵנוּ תִּיף, וְהֶעָמָל מָה רַב! אָכֵן, הִגִּיעָה עֵת קָטִיף שֶׁל תַּפּוּחֵי זָהָב. בתוך המלכה פטריה והמלך פטר כתבה נורית זרחי חיתוכי עץ מאת לידיה דבקוביץ' עם עובד 1971 בתוך בארץ התפוז ערכה מירי דבי (קריצלר) אייר ירון חולין דבי אופקים 2010 בתוך דבר לילדים כרך י"ט, חוברת 15, ה' טבת תש"ט 6.1.1949 הדרים הפרדס שקנה משה מוטיפיורי ליד מקווה ישראל באמצע המאה ה-19 סימן את תחילת עידן גידול ההדרים בארץ ישראל. חמישים שנה אחר כך כבר הייתה הארץ נטועה פרדסים, ואלה הלכו והתבססו כמקור ההכנסה העיקרי של היישוב בזמן המנדט הבריטי. במשך עשרות שנים סימלו ייצוא ההדרים והמותג "תפוזי יפו" את שגשוג החקלאות העברית והמפעל הציוני כולו. עד שנות השבעים למדו תלמידי בתי הספר היסודיים על דרכו של התפוז מן הפרדס אל הגולה, והמקראות מלאו יצירות ספרות מגויסות שנכתבו במיוחד לתפארת ההדרים. הנה שלושה משירי הזמנים ההם. לאה גולדברג (1911–1970) פרסמה את שירה ב"דבר לילדים" פחות משנה אחרי קום המדינה; זהו שיר הלל לפרדס העברי, לקוטפים ולעובדי בית האריזה - ובעיקר לפירות עצמם. התיאור מפליג בתיאור מעלותיהם – "וּמָה נָאוִים עֲצֵי הָדָר, / יָפֶה הַפְּרִי, בָּשֵׁל" ומשווה אותם למקורות אור ולזהב :"פָּנָס דּוֹלֵק הוּא פְּרִי הָדָר / [...] זָהָב מַבְרִיק שֶׁל פָּנָסִים, / שֶׁל פָּנָסֵי-פֵּרוֹת. / ... נוֹי צוֹחֵק מֵעַל, / לֹא רַק קְרִינָה וָזִיו". את האור הקורן מן הפירות גולדברג מנגידה ל"יְרַק-עָלִים אָפֵל", ובפיו של התפוז היא מניחה את המשאלה להיחלץ מבית גידולו כדי להיבלע בפיותיהם של יושבי ארצות רחוקות. התפוז, כציוני מסור, מקבל על עצמו שליחות: "שַׁלְּחוּנִי בִּסְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת / מֵעֵבֶר לִגְבוּלִים" - כדי למסור פריסת שלום מישראל. על הקשר בין יופיים של ההדרים ליפי הארץ היא רומזת בשורה "בַּהֲדָרָהּ אַרְצֵנוּ תִּיף". בתיה בן-ברק, לימים שָׁלֵו (1927–1991), הייתה סופרת, משוררת ומורה לתנ"ך, רעייתו של המשורר יצחק שָׁלֵו, ואמו של הסופר מאיר שלו. גם שירה נכתב בעידן הפאר של ההדרים, אך הוא חף מכל מליצה ופתוס ורומז בחיבה ובסלחנות דווקא על חולשותיהם של הפירות המואנשים. הזירה היא "פַּרְדֵּס יָרֹק, פַּרְדֵּס נֶחְמָד, / בְּיוֹם שֶׁל חֹרֶף / חֹדֶשׁ שְׁבָט". התפוז ש"מְנַצְנֵץ!" אולי מתייהר לרגע, אבל נחשב "כָּל כָּךְ נֶחְמָד". הלימון מצטנע, "מִתְחַבֵּא לוֹ בֵּין עָלִים, / וְחוֹשֵׁב שֶׁלֹּא רוֹאִים", והאשכולית מתקנאת בשכנתה הפומלה – "פְּרִי עֲנָק וְאֵין דּוֹמֶה לָהּ", אך גם לשניים אלה מובטחת אהדתה של הכותבת. נורית זרחי (1941-) מסרבת להיות שופר לאג'נדה של הקולקטיב ומעניקה חיים לשפחה המוכנה לשלם מחיר יקר על רצונה לגעת במלכוּת. בשלוש השורות הראשונות, לפני הופעתו של נושא השיר, מופיעות בסמיכות הקונוטציה המצופה של "הדר" והאסוציאציה הפרטית של המשוררת, שתהום המרחק הסמנטי פעורה ביניהן; "בְּדוּכְנֵי הַיְּרָקוֹת / שׁוֹכְבִים בְּאַרְגָּזִים," מול "כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת וִירֵחִים". ההשוואה לשמשות ולירחים נשענת בעיקר על מעמדם - רחוקים מהישג יד, מיתיים, מנותקים מבני התמותה ובלתי תלויים, ורומזים על מלכות, על זוהר וזהב. גם תיאור שרשרת המחוות הפזרנית-ראוותנית של קיסר סין כפי שראתה אותה הדוברת בדמיונה מעצים את הפער בין הארצי-הצפוי לנדיר-המפתיע בדמיונה של הדוברת. אבל למלכות יש גם צד אחר – השפחה חסרת המוסר שאיננה מתחרטת על מעשיה ונענשת בשוט. גם התמונה הזו נשענת על הדימוי "תפוזים ולימונים כמו שמשות וירחים"; הקיסר ואנשי החצר קרובים לגרמי השמיים; השפחה הקטנטנה קרובה לדוכני הירקות שבמציאות. שם השיר - "הדר" - הוא שמה של קבוצת הפירות, אבל גם מילה נרדפת לפאר ולתפארת המתקשרים למלכות ולסביבתו של קיסר. נירה לוין

שירים לילדים בנושא עָמָל וְיֶגַע: הַיָּתוֹם הַמְּשָׁרֵת / ח"נ ביאליק, סַבָּל / יצחק קצנלסון, מְחֻסְּרֵי עֲבוֹדָה / זאב חזרה מְחֻסְּרֵי עֲבוֹדָה / זאב אָבִי לוֹבֵשׁ בְּכָל יוֹם אֶת בִּגְדֵי הַשַּׁבָּת וְהוּא עָצוּב. הוּא הוֹלֵךְ, אִמָּא מַבִּיטָה אַחֲרָיו וּמַבָּט לָהּ רָטוּב. וְאִמָּא מַעֲבִירָה אֶת בִּגְדֵי הָעֲבוֹדָה שֶׁל אַבָּא מִזָּוִית אֶל זָוִית. וְאַחַר הִיא מְכִינָה אֲרוּחַת-צָהֳרַיִם, תַּבְשִׁיל מֵרֶבַע הַכְּרוּבִית. הִיא אָז לוֹחֶשֶׁת לְעַצְמָהּ: "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" (אַבָּא וְאִמָּא וַאֲנִי). וְִכִכָּר הַלֶּחֶם שֶׁלָּנוּ, בַּיָּמִים הָאֵלֶּה הִיא רַק הַחֲצִי. אַבָּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר לְאִמָּא: "לֹא" - וְהוּא עָצוּב. אִמָּא עוֹרֶכֶת אֶת הַשֻּׁלְחָן וּמְחַיֶּכֶת אֵלַי בְּמַבָּט רָטוּב. אָנוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל. וְאַבָּא מוֹצִיא תַּפּוּחִים מִתַּרְמִיל. נוֹתֵן לִי הַשָּׁלֵם וְאֶחָד חוֹצֶה לִשְׁנַיִם, וְצוֹחֵק: "שְׁנַיִם בְּמִיל". וְאַחַר אַבָּא נִשְׁאָר כְּבָר בַּבַּיִת וְקוֹרֵא בָּעִתּוֹן: "תֹּהוּ וָבֹהוּ, תֹּהוּ וָבֹהוּ!" אִמָּא שׁוֹאֶלֶת: "מָה?" וְהוּא עוֹנֶה: "הַיָּמִים הַטּוֹבִים יָבוֹאוּ, יָבוֹאוּ". סַבָּל / יצחק קצנלסון אֲנִי סַבָּל עָנִי, אַךְ אַל תָּנוּדוּ לִי כָּל-כָּךְ! אַרְגָּז זֶה אִם לִי עַל שֶׁכֶם - לִי הַיּוֹם לֹא יֶחְסַר לֶחֶם! זֶה הָאַרְגָּז גָּדוֹל כֹּה - אוּלַי אוֹצָר שָׁמוּר בּוֹ? כֶּסֶף, זָהָב, כָּל מַחֲמַדִּים, מַעֲשֶׂה-רִקְמָה וּמַרְבַדִּים. בֹּאוּ, נַחֲשׁוּ: מַה פֹּה יֵשׁ? שִׂמְלוֹת-מֶשִׁי? בִּגְדֵי-שֵׁשׁ? יַהֲלֹמִים, שְׁהָמִים, פְּנִינִים? אַבְנֵי-חֵן מִכָּל הַמִּינִים? הוֹי, מַה יִּשְׂמַח לִבִּי בִּי! אָמְנָם, אַרְגָּז זֶה לֹא לִי, אֲנִי טְעַנְתִּיו רַק עֲלֵי שֶׁכֶם, אַךְ הִרְוַחְתִּי כִּכָּר לֶחֶם! הַיָּתוֹם הַמְּשָׁרֵת / ח"נ ביאליק עֲמוּסָה עֶגְלָתִי מִכָּל מִינֵי סְחוֹרוֹת, חֲבִילֵי חֲבִילוֹת וּצְרוֹרֵי צְרוֹרוֹת. שְׂכִיר יוֹם אָנִי - נַעַר, אַל נָא תַּעַצְרוּנִי, חִישׁ הָבוּ לִי שְׂכָרִי וּלְבֵיתִי פִּטְרוּנִי. לִי אֵם וִיתוֹמֶיהָ וְהֵם עַל צַוָּארִי, עֲמָלִי לְפִיהֶם וְעֵינֵיהֶם לִשְׂכָרִי. מתוך פרחי-בר כתב אהרן זאב ציירה תרצה טנאי הקיבוץ המאוחד 1965 מתוך יש לי שיר כתב יצחק קצנלסון צייר אריה חצור הקיבוץ המאוחד 1954 מתוך שירים ופזמונות לילדים כתב חיים נחמן ביאליק צייר נחום גוטמן דביר 1933 עָמָל וְיֶגַע חוויותיהם הרגשיות-חברתיות של הילדים, המשחק, ההומור והפנאי, הטבע והעולם הדמיוני שהם אורגים לצד מציאות חייהם - אלה מיוצגים היטב בשירה לילדים. העבודה, לעומת זאת, איננה נושא שכיח ביצירה השירית לילדים, ובכל זאת היא נוכחת בה. שירו של ח"נ ביאליק (1973 - 1934) נכתב בברלין בראשית שנות העשרים של המאה העשרים, ונדפס במוסף לילדים של "דבר" בינואר 1933 שהוקדש כולו ליום הולדתו השישים של המשורר (על פי המהדורה המדעית של שירי ח"נ ביאליק בעריכת דן מירון, דביר 2000). בשיר הַיָּתוֹם הַמְּשָׁרֵת (הכתוב בהברה אשכנזית) אין ולו חיוך ילדותי אחד, וכולו מבע חטוף של ילד שנגזרה עליו בגרות טרם זמנו; בּשמו עליבות כפולה (הַיָּתוֹם הַמְּשָׁרֵת), בעגלתו מעמסה כפולה ומכופלת ("חֲבִילֵי חֲבִילוֹת / וּצְרוֹרֵי צְרוֹרוֹת"), זמנו דוחק ("אַל נָא תַּעַצְרוּנִי / חִישׁ הָבוּ לִי שְׂכָרִי"), ועל כתפיו מוטל עוֹל שנדמה נצחי - אֵם ואחים, שכובד אחריותו להם דוחק בו לכנותם תוך הרחקה "אֵם וִיתוֹמֶיהָ", פּיוֹת רעבים תדיר שעליו להאכיל. יצחק קצנלסון (1886 - 1944, אושוויץ) כלל בספרו יש לי שיר שירים המתארים את החיים היהודיים בגולה. בשער "שַׂק על גב" מופיעים שירים המוקדשים לבעלי המלאכה, והשיר סַבָּל הוא אחד מהם. קצנלסון, בזוכרו את גיל הקוראים שלו, הציב את גיבור שירו בעמדה של כוח ואופטימיות ואף לא ויתר על קריצה לסיפורי המעשיות: "בֹּאוּ, נַחֲשׁוּ: מַה פֹּה יֵשׁ? / שִׂמְלוֹת-מֶשִׁי? בִּגְדֵי-שֵׁשׁ? / יַהֲלֹמִים, שְׁהָמִים, פְּנִינִים? / אַבְנֵי-חֵן מִכָּל הַמִּינִים?" אך שמחתו של הסבל הצעיר אינה על טיב המטען שהוא מוביל, אלא על ההזדמנות להשתכר כדי "כִּכָּר לֶחֶם". גיבור שירו של זאב (1900 - 1968) הוא ילד המתבונן בָּעֶצֶב, בעלבון ובַדַּלּוּת המחריפה, הכוססים את נפש אביו שאינו מוצא עבודה. גם כאן נראה שהצורך להתחשב בקהל היעד הוא ששָׂם בפיה של האם את האופטימיות החותמת את השיר: "הַיָּמִים הַטּוֹבִים יָבוֹאוּ, / יָבוֹאוּ". נירה לוין

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת כנרת זמורה דביר כנרת זמורה דביר ספרים בהוצאת

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת מטף מטף ספרים בהוצאת

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת שוקן שוקן ספרים בהוצאת

שירים לילדים בנושא ידידוּת: יְדִידוֹת / פניה ברגשטיין, שְתֵּי חֲבֵרוֹת מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים / ע' הלל, יְדִידוּת / תרצה אתר חזרה יְדִידוּת / תרצה אתר לֹא תָּמִיד מוֹצְאִים מִיָּד חָבֵר אוֹ חֲבֵרָה, לֶחָצֵר יוֹרְדִים לְבַד, יוֹשְׁבִים מִחוּץ לַחֲבוּרָה... הַבָּנוֹת קוֹפְצוֹת עַל חֶבֶל, מְשַׂחֲקוֹת בְּ"גוּמִי", הַבָּנִים רָצִים בְּלִי הֶרֶף וְכָכָה, דֵּי עָגוּם לִי... - זֶה יִקַּח כַּמָּה יָמִים, אִמָּא לִי אוֹמֶרֶת, לֹא מִיָּד מִתְיַדְּדִים. חֲבֵרָה - אֵינָהּ מַחְבֶּרֶת. זוֹ - מֻנַּחַת בַּיַּלְקוּט, כָּתוּב בָּה שְׁמִי וְהִיא שֶׁלִּי. - שׁוֹנָה מְאֹד הַיְּדִידוּת, מְבָאֶרֶת אִמָּא לִי. זֶה קוֹרֶה לְאַט, בְּלִי לְהַרְגִּישׁ כִּמְעַט. מוֹצְאִים חֵן, אוֹמְרִים דָּבָר, מוֹשִׁיטִים הַיָּד... מְטַיְּלִים זְמַן-מָה בְּיַחַד, בֶּחָצֵר, בַּהַפְסָקָה. אַחֲרֵי הַלִּמוּדִים מַמְשִׁיכִים אֶת הַשִּׂיחָה... וּלְפֶתַע - מַזְמִינִים הַבַּיְתָה הָאַחַת אֶת חֲבֶרְתָהּ - מִכָּאן הַכֹּל קוֹרֶה מַהֵר - - - נוֹרָא קָשֶׁה פִּתְאֹם לְהִפָּרֵד וְ...אִמָא! יֵשׁ לִי חֲבֵרָה, אַבָּא! יֵשׁ לִי חָבֵר! שְתֵּי חֲבֵרוֹת מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים / ע' הלל - יֵשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ נֹעָה. - וְלִי יֵשׁ חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ טַל. - מָחָר אֲנִי הוֹלֶכֶת עִם אִמָּא לַקּוֹלְנוֹעַ! - וְלִי בָּעֲרוּגָה כְּבָר נוֹבֵט בָּצָל! - לֹא צָרִיךְ לָצֵאת בְּלִי מְעִיל בַּגֶּשֶׁם! - סֻכָּרִיּוֹת עוֹשׂוֹת חֹרִים בַּשֵּׁן. - אוֹטוֹ אַמְבּוּלַנְס טָס כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת! - אִישׁ סַהֲרוּרִי הוֹלֵךְ כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן. - עוֹד מְעַט אָז הַכַּלְבָּה שֶׁלָּנוּ - הִיא תַּמְלִיט גּוּרִים. שֵׁשׁ! - שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ בִּכְלָל לֹא חֹם. - לַפָּקִיד בְּדֹאר שַׁרְווּלִים שְׁחֹרִים יֵשׁ! - צַ'רְלִי צַ'פְּלִין הוּא מַצְחִיק, נָכוֹן?! - בְּפוּרִים, בָּטוּחַ, אֶתְחַפֵּשׂ לִגְבֶרֶת. - יוֹגוּרְט זֶה בָּרִיא. גַּם שַׁמֶּנֶת גַּם. - לְבַדִּי תַ'כְּבִישׁ אַף-פַּעַם אַנְ'לֹא עוֹבֶרֶת; - לְשַׂחֵק בְּגַפְרוּרִים זֶה מְסֻכָּן! - מִבְּרָקִים אֲנִי נוֹרָא-מְפַחֶדֶת. גַּם מֵרַעַם. - כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי, אָז אֶתֵּן לָךְ שׁוֹקוֹלָד! - אֲנִי לֹא אֶתְחַתֵּן, אוּלַי, אַף פַּעַם. - אֵיךְ שֶׁשְּׁתֵּינוּ מְדַבְּרוֹת נֶחְמָד! - אָז טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ נֹעָה. - וְנִפְלָא שֶׁחֲבֶרְתִּי שְׁמָהּ טַל! - חֲבֵרָה שֶׁלִּי, אֵין טוֹבָה כָּמוֹהָ! - וַחֲמוּדָתִי – בִּכְלָל! יְדִידוֹת / פניה ברגשטיין אֲנִי וְאַתְּ – אָנוּ שְׁתֵּי יְדִידוֹת בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל. אֲנַחְנוּ הַשְּׁתַּיִם. כְּמוֹ זוּג עֵינַיִם, כְּמוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, כְּמוֹ קוֹל וּבַת-קוֹל. סוֹדֵךְ – סוֹדִי, שִׂמְחָתִי – שִׂמְחָתֵךְ, כִּי מִי לִי עוֹד בָּעוֹלָם זוּלָתֵךְ? בתוך אמא הולכת לכיתה א כתבה תרצה אתר איירה מיכל אפרת הקיבוץ המאוחד 1976 בתוך אותי לראות אף אחד לא יכול כתב ע' הלל ציירה רות צרפתי וגם חגית מסדה 1967 בתוך שיר ידעתי כתבה פניה ברגשטיין ציירה צילה בינדר הקיבוץ המאוחד 1953 ידידוּת קשר קרוב עם אדם אחר, קשר שהוא רצוף וממושך, מספק, מהנה ומעניק ביטחון (ואינו תועלתי מחוץ לעצמו), מונח בבסיסה של כל חברוּת. גם ילדים צעירים זקוקים לקשרים כאלה; רובם יודעים בחוש איך ליצור אותם ועם מי, ומקיימים קשרי חברוּת המאופיינים בהתמסרות ובנאמנות. שלושת השירים כאן הנוגעים בהיבטים שונים של חברוּת, משקפים מוסכמות פואטיות וחברתיות. פניה ברגשטיין (1908–1950) מציבה את היחיד מול הצֶמֶד שמניבה החברוּת –"אֲנִי וְאַתְּ", ביחד "אָנוּ". הופעתו החוזרת בשיר של המספר שְׁתַּיִם (ארבע פעמים, והמילה "זוג" בכלל זה) – מחזקת את הצֶמֶד. הצבת ה"שְׁתַּיִם" מול "בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל" מבליטה את ההעצמה שמעניקה החברוּת ומוסיפה נופך דרמטי לשיר. כך גם שלושת הדימויים המאייכים את החברוּת - "כְּמוֹ זוּג עֵינַיִם, / כְּמוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, / כְּמוֹ קוֹל וּבַת קוֹל", המדגישים את הקִרבה עד כדי הזדהוּת ואת הכוח המיטיב של חברוּת אמיצה. השוּתפוּת והסולידריות - היבטים נוספים של חברוּת, זוכות לייצוג מאוזן בשיר: "סוֹדֵךְ – סוֹדִי, / שִׂמְחָתִי – שִׂמְחָתֵךְ, / כִּי מִי לִי עוֹד / בָּעוֹלָם זוּלָתֵךְ?" בשירו של ע' הלל (1926–1990) מובא שיח של שתי חברות כמייצג היבט חשוב של חברוּת. השיח התמים שחולקות שתי המשוחחות קולח בשטף, מאוזן והרמוני. המשוחחות משוחררות ממתח התכנון, פטורות מהתחשבות בתכנים שהן שומעות ואינן מתאמצות להתאים את עצמן לגלגולי הַהֶקשר. כל אחת מהן בטוחה בקשב ובאורך הרוח של חברתה, שתיהן נהנות מהיכולת להשמיע ולשמוע מתוך ביטחון שדבריהן הספונטניים יתקבלו בחיבה וללא ביקורת. התבוננות באירועים ובמחשבות שמעסיקים את הילדות, אלה שהן חולקות זו עם זו כמו התרחשויות בבית ובסביבה, גילויים מפתיעים, כללים וסכנות, פחדים והנאות – מעלה תמונת ילדוּת שבמידה רבה הולמת ילדוֹת וילדים בכל מקום. תרצה אתר (1936–1977) פותחת את שירה בשורות "לֹא תָּמִיד מוֹצְאִים מִיָּד / חָבֵר אוֹ חֲבֵרָה,". כל השירים בקובץ "אמא הולכת לכיתה א" עוסקים בימי ההסתגלות למסגרת החדשה, המציבה את הילדים בקבוצה לא מוכרת. השיר מתאר את התהליך המאתגר שמתחיל "מִחוּץ לַחֲבוּרָה"; השיר רומז על הקושי לעשות את הצעד הראשון ולהיכנס בלי הזמנה למשחק של חבורה, ומציג את תפקידם החשוב של הורים בתיווך ההבחנה בין בַּעֲלוּת על חפץ להתיידדות ובהכנה לצעדים הראשונים ולסְפֵקות שבצדם. הרגע הגדול של הידיעה הפנימית מיוצג כאן בשורה "נוֹרָא קָשֶׁה פִּתְאֹם לְהִפָּרֵד", ובעקבותיו הקריאה הצוהלת: "אִמָא! יֵשׁ לִי חֲבֵרָה, / אַבָּא! יֵשׁ לִי חָבֵר!" נירה לוין

שירים לילדים בנושא הזמנה: דְבוֹרִים, הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ, הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף חזרה הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף עַל עֵץ הַתּוּת מִמּוּל, שָׁלְחוּ הֵן הַזְמָנוֹת, אַחַת נָפְלָה בִּידֵי חָתוּל. הוֹ, צִפֳּרִים קְטַנּוֹת – שְׁלַחְתֶּן הַזְמָנוֹת? אֵיזֶה בִּלְבּוּל – אַחַת בִּידֵי חָתוּל. וּבָאוּ הֲדוּרוֹת לַנֶּשֶׁף מֶשִׁי קֶסֶם תּוּל, וְעָפוּ פִּטְפּוּטִים וְצִפְצוּפִים... פִּתְאֹם חָתוּל! הוֹ, אֵיךְ הַגְּבִירוֹנוֹת הֶחֱוִירוּ, מִסְכֵּנוֹת... מֶשִׁי קֶסֶם תּוּל - מִמּוּל חָתוּל. וְאַמִּיצָה אַחַת קָמָה וּבְקוֹל דָּרְשָׁה: "אָדוֹן, צֵא מִיָּד מִכָּאן, אֵינְךָ מֻזְמָן!" יָד הוּא הִכְנִיס לַכִּיס מִלָּה הוּא לֹא עָנָה, וּלְאִטּוֹ שָׁלַף הַזְמָנָה. נִתְּזוּ הַצִּפֳּרִים לְכָל הָעֲבָרִים, וְהֶחָתוּל אַחֲרֵיהֶן... כָּכָה קוֹרֶה כְּשֶׁאֵין סְדָרִים. הוֹ, צִפֳּרִים קְטַנּוֹת, מֶשִׁי קֶסֶם תּוּל, לְכָל הָעֲבָרִים – אַחַת בִּידֵי חָתוּל. הוֹ, צִפֳּרִים קְטַנּוֹת, עַל עֵץ הַתּוּת מִמּוּל, אֵיךְ נֶשֶׁף מַפִּילִים בִּידֵי חָתוּל? הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ לְאָן חָמַק הַלַּיְלָה כְּשֶׁהַבֹּקֶר בָּא? נֶחְבָּא בְּתוֹךְ חוֹרֵי הַנְּמָלִים, לָן בִּמְעָרוֹת דֻּבִּים, בָּעַרְסָלִים וּבְקִנֵּי הַגּוֹזָלִים, עַד שֶׁבָּעֶרֶב תַּן סִמָּן נָתַן, קָרְאָה צִפּוֹר לֵילִית: "עַכְשָׁו הַזְּמַן לְהִתְעוֹרֵר, כִּי בֶּחָצֵר גַּחְלִילִית עִם פָּנָסִים וּבַסְּדָקִים כְּבָר צִרְצָרִים שָׂשִׂים." אָז מִבּוֹרוֹת הַמַּיִם הַצְּלוּלִים עַל הַשָּׂדוֹת וְהַשְּׁבִילִים, זָרַם הַלַּיְלָה כְּמוֹ מִטְפַּחַת מִשְׁבְּצוֹת עִם טַבָּעוֹת מִתְנוֹצְצוֹת... הֵיכָן יִשַׁן מָחָר? הוֹ, אַל תַּחְשֹׁשׁ, – הַמְּאוֹרוֹת, הַנְּקִיקִים, הַבִּנְיָנִים הָעַתִּיקִים, נָתְנוּ לוֹ הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ. דְבוֹרִים - לַגִּנָּה, לַגִּנָּה! - אֵין הַזְמָנָה! - יֵשׁ חֲתוּנָה! - נִשְׁפִּיָּה מוּכָנָה! - אֲנִי צוֹלֵל! - אֲנִי טוֹבֵל! - אֲנִי שִׁכּוֹר, אָבָק וָאוֹר! - אֲנִי טִפָּה שֶׁל דְּבַש נוֹטֵף, - אֲנִי נָמוֹג כְּמוֹ טַל עָיֵף, - הַאִם פֹּה יֵשׁ מְקוֹם לִינָה? אוּלַי פִּנָה? - וַדַּאי כָּךְ מַרְגִישִׁים בִּשְׁעַת זִקְנָה! פִּהוּק אֶחָד זִמְזוּם אַחֲרוֹן, שֵׁנָה. מתוך פס על כל העיר כתבה נורית זרחי ציירה אודרי ברגנר דביר 1985 מתוך אני אוהב לשרוק ברחוב כתבה נורית זרחי צייר שמואל כץ מסדה 1969 מתוך אני אוהב לשרוק ברחוב כתבה נורית זרחי צייר שמואל כץ מסדה 1969 הזמנה הזמנה בשלושת השירים בקובץ זה – כולם של נורית זרחי – מופיעה המילה "הזמנה". השיר דְּבוֹרִים עוסק באירוע משמח – חתונה; השורה "אֵין הַזְמָנָה" רומזת שהַכֹּל מוזמנים, ולפיכך אין צורך בהזמנה בכתב או בעל פה. רצף מבעים אקראיים של המשתתפים בחגיגה מעיד על שמחה גדולה, על תנועת יחידים הפורצת את גבולות הקהילה הממושמעת ("- אֲנִי צוֹלֵל! / - אֲנִי טוֹבֵל!") עד כדי שכרון חושים. הלשון הפיגורטיבית טבעית לקהילת האורחים; אחרי מטפורה (" - אֲנִי טִפָּה שֶׁל דְּבַש / נוֹטֵף,") ודימוי ("- אֲנִי נָמוֹג כְּמוֹ טַל / עָיֵף,") מופיעים מבנים קצרים וענייניים של מי שרגילים לחיי עבודה יעילים: "פִּהוּק אֶחָד / זִמְזוּם אַחֲרוֹן, / שֵׁנָה". השיר הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ מתאר את הלילה כיֵשׁוּת הִיוּלִית החומקת מאור היום ומוצאת מקלט במקומות זעירים ("נֶחְבָּא / בְּתוֹךְ חוֹרֵי הַנְּמָלִים,") כמו גם רחבים ("לָן בִּמְעָרוֹת דֻּבִּים"), במקומות המזוהים עם בני אדם ואף תינוקות ("בָּעַרְסָלִים / וּבְקִנֵּי הַגּוֹזָלִים"). תחושת אי-נוחות מתלווה לתיאור, ואף מתגברת כשמאוזכרים אלה שמאותתים ללילה לצאת ממקומות המסתור אל העולם: "תַּן" ו"צִפּוֹר לֵילִית" המסומנים ככוחות אפלים, וכן "גַּחְלִילִית עִם פָּנָסִים" ו"בַּסְּדָקִים כְּבָר צִרְצָרִים שָׂשִׂים" המוסיפים לזירה מעין שפת סתרים של הבהובים ורחשושים. המילים "זָרַם הַלַּיְלָה" רומזות על כוחו המתגבר של הלילה שקשה לעצרו, והדימוי "כְּמוֹ מִטְפַּחַת מִשְׁבְּצוֹת / עִם טַבָּעוֹת מִתְנוֹצְצוֹת..." אפשר שרומז על גורמים שהיו מסומנים כשליליים (צוענים?) כשהשיר נכתב בשנות השישים של המאה ה-20. המילה "הזמנה" מופיעה רק בשורה האחרונה של השיר, בצירוף "הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ", כחלק מתובנה מאיימת, מייאשת; הלילה יופיע כאן תמיד, שוב ושוב. השיר הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף עוסק לכאורה באירוע משמח, אלא שהאסון מתברר כבר בבית הראשון; הציפורים תכננו להתכנס ולחגוג במקום אחד – על עץ התות, אולם הזמנה לחגיגה "נָפְלָה בִּידֵי חָתוּל". דומה שהדובר/ת-מספר/ת (בהיות השיר סיפור מחורז) נוטה לשמחה לאֵיד; שלוש פעמים מופיעה השורה "צִפֳּרִים קְטַנּוֹת", אחר כך מופיעים התואר המקטין "גְּבִירוֹנוֹת" והתואר המחליש "מִסְכֵּנוֹת". תגובות הבהלה של הציפורים מתוארות כ"פִּטְפּוּטִים וְצִפְצוּפִים" והאשמה מיוחסת רק להן ("כָּכָה קוֹרֶה כְּשֶׁאֵין סְדָרִים"). במשפט "וּלְאִטּוֹ שָׁלַף הַזְמָנָה" ההזמנה נשלפת ככלי נשק, ואחרי השליפה "נִתְּזוּ הַצִּפֳּרִים / לְכָל הָעֲבָרִים, / וְהֶחָתוּל אַחֲרֵיהֶן...". השיר מסתיים בתוכחה המכוונת לציפורים, ואת סוף המעשה – מַר יותר או פחות – אפשר רק לשער. ד"ר נירה לוין

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת אסיה אסיה ספרים בהוצאת

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת למה + כנרת למה + כנרת ספרים בהוצאת

באתר המפרש ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים לספרים בהוצאת כנרת , זמורה-ביתן כנרת , זמורה-ביתן ספרים בהוצאת