מָתַי וְאוּלַי

שמותיהם של שלושת השירים - מיכאל, עם שושנים התנשקה ו-לפעמים הם שלושה סימני שאלה; השם "מיכאל" אינו מספק ולו רמז על בעליו, השם "עם שושנים התנשקה" נמנע מחשיפת הנושא במשפט ואף מציג עובדה יוצאת דופן עד מאוד, והשם "לפעמים" הוא תואר פועל שעשוי להתקשר לכל נושא, לכל דובר ולכל משלב לשוני. השירים עצמם מפרקים במידה מסוימת את המטען החידתי; שלושתם נוגעים בכמיהה, בגעגועים ובאכזבה, ושלושתם – אף שנדפסו בספרים לקוראים צעירים – מציפים ברגישות רבה מצוקות שהן גם נחלתם של מבוגרים.

מרים ילן-שטקליס (1900–1984) כתבה בגוף ראשון על מפח הנפש של ילדה המחכה למישהו - מיכאל – ש"הִבְטִיחַ פַּעֲמַיִם שֶׁיָּבוֹא אַחַר הַצָהרַיִם". השיר נפתח בתיאור החשוף של ילדה שאיננה יודעת לעדן את ביטוי רגשותיה: "חִיכִּיתִי, חִיכִּיתִי, / בָּכִיתִי, בָּכִיתִי". סימני הפיסוק מכתיבים קצב קריאה אטי, הכופה על הקורא מגע עם העצב ועם האמת החוזרת שוב ושוב לאורך השיר; "וְהוּא לֹא בָּא / מִיכָאֵל". העשייה של הילדה הקטנה המתוארת ברצף של פעלים (... יָשַׁבְתִּי, וְהִקְשַׁבְתִּי, וְחָשַׁבְתִּי, עָמַדְתִּי, יָרַדְתִּי, חָרַדְתִּי ועוד) עומדת בניגוד מוחלט לפסיביות של אותו מיכאל. שברון הלב של הילדה המאוכזבת מתואר בשורות האחרונות, וחותם את השיר שמו של מיכאל, אלמוני לקוראים אך משמעותי כל כך לילדה הקטנה.

נורית זרחי (נ' 1941) כתבה לא מעט על מלכים ומלכות (באה המלכה למלך, מה שיש בגן, הצבי ששפתיו אדומות ואחרים), וחלק משיריה אלה כלולים בספריה לילדים. עם שושנים התנשקה מתאר מלכה - אֱלִישַׂבֶּת (שם הנקשר פונטית וקונוטטיבית עם "אליזבת" המלכותי ועם מקורו העברי "אלישבע" - שמות שלכולם נופך של זרוּת), הכְּמֵהָה לנשיקה אך אינה זוכה לה. למה? שלוש פעמים "אולַי" לאורך השיר מעלות תירוצים אפשריים; שתי השורות האחרונות מספרות איך בחרה המלכה לגעת ברגשותיה, בדרכה.

נילי דגן (נ' 1953) פרסמה קובץ אישי מאוד של שירים וקטעי פרוזה הנטועים בתקופת ילדותה ומעוטרים בתצלומים מאותה תקופה. השיר לפעמים, מאופק ומינימליסטי, עוסק בגעגועים של ילדה לאביה; המילה "לפעמים" חותרת תחת המשך נוכחותו בחייה.

נירה לוין