דפי המידע של איתמר לוי | דף מס' 72
הערה אישית
דף המידע הנוכחי גרם לי הנאה רבה.
גם בגלל אישיותה של גיבורת הדף - תרצה טנאי, וגם בזכות ציוריה המקסימים. הקשר ההדוק עם משפחתה, שהתגייסה לחפש, ולחטט, ולנבור, ולמצוא, ולשלוח, ולהענות בחיוך ובשמחה לכל בקשותיי המוזרות - היה מדהים, ועל כך אני מודה להם.
תודה מיוחדת גם לרמי שהעלה את הרעיון לדף.
בדף ניתן למצוא שני תקדימים חשובים, שאני מקווה מאוד שיהיה להם המשך:
א. לקראת הדף חיפשנו כל פרור מידע על ספרים אותם איירה תרצה. כאשר התחלנו, היה לנו מידע בדוק [לפי הקטלוג של הספריה הלאומית] על 40 ספרים, כיום ניתן למצוא בקטלוג שלנו - 135 ספרים, ועוד העבודה רבה.
ב. בפעם הראשונה מצטרפים לדף המידע גם חומרים מצולמים הקשורים לנושא הדף. בסופו של דף מידע מס. 72, תמצאו קישור לסרט קצר בו מספרת תרצה על חייה ועל עבודתה. אל תחמיצו!
קריאה נעימה
תרצה טנאי 1920-2009
איורים: תרצה
תרצה נולדה בהולנד בשנת 1920, בה היו הוריה - יהושע ברנדשטטר ורחל קטינקא בשליחות חקלאית. המשפחה חזרה ארצה לקיבוץ בית אלפא כשמלאו לתרצה הקטנה שנתיים. בגיל 10 עברה תרצה עם הוריה לתל אביב. היא למדה ציור בבצלאל ובפריז, ובגיל 20 החלה לאייר ספרי ילדים ונוער.
מאחורי הקלעים של דף המידע
תרצה איירה בחייה אלפי איורים. חלקם נצרבו לעד בזכרון כמו 'פרח לב הזהב', 'פרחי בר' ועוד. חלקם מוכרים פחות. כאשר התחלתי לאסוף חומר לדף המידע, השתוקקתי לפרסם בו משהו שתרצה כתבה. רציתי לחשוף צד פחות ידוע ביצירתה. גם זכרוני, וגם הקטלוגים בהם חיפשתי לא נתנו את התוצאה הרצויה. התחלתי לעבור על כרכי 'דבר לילדים'. תרצה השתתפה בחלק מהם כמאיירת, ובעלה שלמה טנאי היה עורך העיתון במשך כמה שנים. לא מצאתי דבר. ביקשתי ממיכל, בתה, שעזרה לי רבות בהכנת הדף, לחפש בין ניירותיה, אך מיכל קבעה בהחלטיות שתרצה לא כתבה דבר. יום אחד זה הגיע! במסגרת הסדר שעושה המשפחה בחפציה של תרצה לאחר פטירתה, התגלתה חוברת אותה הכינו ילדי המשפחה - נכדיה של תרצה - בשנת 1990, לכבוד יום הולדתה ה-70. מדובר בכמה דפים כתובים במכונת כתיבה, מחוברים בסיכה, ובהם תולדותיה של תרצה וכמה תמונת משפחתיות. בדפים הללו הופיע סיפור קצר של תרצה... בלי איורים! בחרתי כמה ציורים של תרצה לספר 'שבלת פלאים'.
מי מפחד מחזיר בר/
כתבה וציירה: תרצה טנאי
בקיבוץ בית אלפא, בהיותי בת שנים אחדות, אהבתי מאוד להתבודד בשדות. הייתי יוצאת לשדה, יושבת לי בין השיבולים שהיו גבוהות ממני, מרגישה את עצמי מוסתרת ובטוחה - ומהרהרת וחולמת. הייתי בטבע בין צמחים ובעלי חיים ולא ידעתי פחד.
באותה תקופה חי בבית אלפא עלם צעיר שעסק במרעה. הוא יצא לעיתים קרובות לבקר אצל הבדורים, ותקופות די ארוכות חי איתם, במאהל שלהם, לבוש כמותם ולומד את אורח חייהם. שמו היה פסח בר אדון, ובערבית כינה עצמו עזיז אפנדי.
יום אחד ישבתי לי כדרכי בשדה, הרוח הניעה את בשיבולים הזהובות, השדה כולו נצץ באור השמש, ואני הרהרתי לי את הרהורי.
פתאום, מבין השיבולים הצפופות הגיחה איזו חיה, שאז עוד לא ידעתי שהיא חזיר הבר, חיה מאוד מסוכנת. ומכיוון שחייתי בין פרות וסוסים וכולי, נראתה בעיני החיה כמו פר קטן. לא פחדתי. הסתכלתי בה, היא הסתכלה בי, ולא עלה בדעתי לברוח.
באותו רגע פרץ בריצה לשטח פסח בר אדון, לבוש עביה חומה המתנופפת ברוח, כולו מזועזע ומבוהל, תפס אותי בזרועותיו וברח איתי מן המקום.
רק בהגיענו לחצר המשק, כשעודני בין זרועותיו, הסביר לי את הסכנה בה הייתי נתונה. פסח בר אדון רעה את עדרו בפאתי השדה, ממרחק ראה את המתרחש - והציל את חיי.
לימים נפגשנו בבית ידידים משותפים בתל אביב. הוא איש מבוגר, אני נערה צעירה - והעלנו זכרונות. ניסיתי לבטא את רגשי תודתי לו ולא מצאתי מלים בפי. אבל הוא הרגיש ואמר: "אני מבין, אני מבין."
בר אדון היה אחר כך ארכיאולוג נודע וגם חיבר ספר על חייו בין הבדואים.
ברנדשטטר
איורים: תרצה
יהושע ברנדשטטר, אביה של תרצה, נולד בטרנוב, פולין, בשנת 1891. הוא עלה לארץ ישראל בהיותו בן 18 במסגרת העלייה השנייה והיה שומר ופועל חקלאי במושבות הגליל, בסג'רה-אילניה, וביבנאל. ברנדשטטר היה בין מייסדי קיבוץ בית אלפא למרגלות הגלבוע. בקיבוץ התמסר לענף הרפת ולגידול פרות לחלב, והיה בין משפרי הפרה החולבת הישראלית. יהושע היה נשוי לרחל קטינקא (1891 - 1975), צייר, אמן נאיבי, חלוץ וחקלאי, חבר קיבוץ ואיש תיאטרון.
בשנת 1931 עזב ברנדשטטר את העמק וירד לתל אביב, שם השתקע בעסקי התיאטרון העברי. שנים רבות היה מנהל תיאטרון "הבימה".
י. ברנדשטטר/ על משק 'הבימה' [לאור המאזן 1932-3, 13 חודש]
רגילים אנו לשמוע חוות דעת מקובלת כי בא"י מעוטת האוכלוסין אין מקום עדיין למוסדות תרבותיים בני רמה גבוהה, הזקוקים לקיומם לאמצעים רבים. משפט כזה נחרץ גם על 'הבימה' ע"י אנשי המעשה המושבעים. ומאז באה הבימה ארצה מנבאים להתפרקותה אם לא תשנה את טעמה ולא תכנע לתנאים היוצאים מהכלל שבא"י. אולם אם נסקור את תמצית מאזן הבימה בשנת המאזן הקודמת נוכח כי אמנם פועלת 'הבימה' כאן בתנאים יוצאים מהכלל, אבל, במדה רבה, בפרופורציה חיובית. [מתוך ירחון 'במה', 1934]
יהושע חבר למרגוט קלאוזנר, מחלוצות הקולנוע העברי והישראלי, נשא אותה לאשה והשתתף במפעלי הקולנוע, האולפנים והסרטים שלה. הוא הפיק סרטים שהיו קשורים אל ההווי היהודי והעברי, ויצר כמה סרטים קצרים על חגי השנה.
מרגוט קלאוזנר ברנדשטטר
1905-1975
מרגוט קלאוזנר נולדה בברלין בשנת 1905. היא למדה באוניברסיטה יוונית ותולדות התיאטרון. החל משנת 1927 הייתה חברה בהנהלת תיאטרון 'הבימה' בברלין, ושיכנעה את חברי התיאטרון לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה. בשנת 1936 עקב חילוקי דיעות על דרכי הפעלת התיאטרון עזבו מרגוט קלאוזנר ובעלה יהושע ברנדשטטר את הנהלת התיאטרון.
הם ייסדו את 'מועדים' הוצאה והפצה של מחזות תיאטרון עבריים. מרגוט הקימה בביתה חוג לחובבי תיאטרון שעסק תחילה בלימוד מקורות הדרמה בתרבויות עתיקות. במשך הזמן החל החוג לעסוק בפאראפסיכולוגיה. בשנת 1947 הקימה מרגוט יחד עם יהושע ברנדשטטר את אולפני ההסרטה בישראל ['האולפנים המאוחדים'], ועמדה בראשם עד מותה.
ברנדשטטר החל לצייר רק בזקנתו, וציוריו הנאיביים עשו רושם רב על קהילת האמנות בארץ. הוא התפרסם במהרה, חרף גילו וערך תערוכות בארץ ובחו"ל. יצירותיו נקנו על ידי מוזיאונים ומוסדות אמנותיים בארץ ובחו"ל.
איור בלתי נשכח
[בכל ספר, לכל מאייר, יש את האיור 'האחד', הבלתי נשכח.
זה שנשאר צרוב בתודעתו של הילד/ הנער הקורא לעד.
הנה כמה דוגמאות מאיוריה של תרצה]
" ...היינו מבלים רגעים ארוכים במדידת התלבושות. זוג האמנים הנודדים לבש בגדים רועשים במקצת. צפרירה נוי הופיעה בשמלה ירוקה נוצצת וכובע קש. דוד רובין, במכנסי העור ואדרת הפרווה, נראה כמו רועה אמיתי. ואני לבשתי תלבושת כחולה של נער מלחים." [עמ' 44]
זאב
איורים: תרצה
אהרון זאב וינטראוב, אביה החורג של תרצה, נולד בשנת 1900 בפולין. הוא למד בבית ספר עברי בעיר הולדתו סוקולוב, וסיים בית-מדרש למורים. במלחמת רוסיה-פולין (1920) ניצל בנס ממוות בידי כיתת יורים, כאשר הואשם בפתיחה באש על חיילי הצבא האדום, ונידון למוות. כדי להשתחרר מן השירות בצבא הפולני ולעלות ארצה, השיג תעודות על שם צ'רניאצקי, ומאז עלותו ב-1925 ועד להקמת מדינת ישראל נקרא בשם זה. תחילה עבד כמורה בקבוצת דגניה א', אחר כך עבר לתל אביב ולימד בשכונת בורוכוב, והיה בין מקימי "בית החינוך לילדי עובדים". בשביל תלמידיו חיבר את שיריו הראשונים. ב-1947 נשלח על ידי ארגון ה"הגנה" אל מחנות המעצר בקפריסין, לרכז את פעולת החינוך במחנות המעפילים. עם שובו ארצה, ב-1948, החל את עבודתו כעורך השבועון "דבר לילדים". לקראת סופה של מלחמת העצמאות התמנה אהרון זאב לראש מחלקת התרבות של צה"ל. זאב שירת כקצין חינוך ראשי של צה"ל כ-15 שנים. ב-1965 קיבל את פרס ישראל לחינוך. עם פרישתו מצה"ל המשיך בעבודתו הציבורית וכיהן כיושב-ראש הוועד למען החייל עד לפטירתו בתל-אביב, ב- 10 באוקטובר 1968. על שמו נקרא 'פרס זאב' לספרות-ילדים.
קוראינו כותבים
מכתבים למשורר זאב תלמידי כיתה ג' בביה"ס 'שילה' ברמת גן, שלחו למערכת חיבורים על המשורר זאב. הננו מביאים 2 מן החיבורים.
א. אנחנו רוצים מאוד, כי תבוא ותכתוב הרבה שירים ואנחנו לומדים את שיריך היפים שבספר לעברית. תכתוב לנו מכתבים ותגיד בהם איפה אתה גר. אנו נגיד לך איפה בית ספרנו. אנו לומדים הרבה על שיריך וסיפוריך שכתבת. שלום רב ואל תשכח לבוא. גם אנחנו לא נשכח לבוא אליך. ורדה שינברג
מתוך 'דבר לילדים כ"ו', 1955.
"זאב הוא מורה. אל תראוהו שיש לו מדים ואותות על הכתפיים והוא כולו בחאקי. מורה לעולם נשאר מורה, לילדים, לחקלאים, לסתם אנשים ובספרים. מזמן "כשדגניה הייתה עוד חלום הכינרת" ותל אביב חולות וים גדול ורחוב אחד או שניים, היה זאב מורה בבית חינוך לילדי עובדים. איך לימדו באותם ימים? ישב המורה באמצע, והילדים סביבו במעגל. הכיתות היו קטנות, המורים מעטים, וכל ארץ ישראל צעירה וחלוצה. מספר זאב: "יום אחד ירדתי מכיתה גבוהה לכיתה א'. ביקשתי לראות איך מתחילים הדברים מן ההתחלה. רציתי לספר לילדים על הקיבוץ, רציתי לספר לילדים על חלוצים עבריים, על תוצרת הארץ ועוד ועוד. אבל כל הספרים הללו נכתבו אחר כך, כעבור שנים. באותם ימים פשוט עוד לא נכתבו הספרים הללו." מה עשה זאב? ישב בחדרו בלילות וחיבר בעצמו חרוזים בעל פה. ואחר כך כתב אותם על לוחות קרטון באותיות מאירות עיניים ובניקוד. קראו הילדים למחרת בכיתה בקול רם והשמחה הייתה רבה." אסתר קל, 'הארץ שלנו'
אמא של תרצה רחל קמינקא נשאה כאמור בשנית, הפעם לאהרן זאב, המשורר. תרצה היתה קשורה מאד לאביה החורג ואיירה רבים מספריו.
בגליון 'הד הגן' - ירחון מרכז התאחדות הגננות בארץ ישראל - משנת 1944, במדור 'ביקורת וביבליוגרפיה' מתלונן המבקר הספרותי ב. מיכלי על מצב ספרי הילדים בארץ ישראל: "ספרות לילדים בשירה ובפרוזה - דורות רבים הייתה חוליה זו חסרה בשרשרת היצירה העברית... לרוב מלעיטים את ילדינו במעשיות תפלות וחרוזי סרק." מיכלי נותן שלוש דוגמאות בלבד לכמה "ספרים טובים, וגם מצויינים" שראו אור לאחרונה. שתים משלוש הדוגמאות הם ספרים של זאב ותרצה - 'אחות ואחות', ו-'תמר והסביונים'!
איור בלתי נשכח
[בכל ספר, לכל מאייר, יש את האיור 'האחד', הבלתי נשכח.
זה שנשאר צרוב בתודעתו של הילד/ הנער הקורא לעד.
הנה כמה דוגמאות מאיוריה של תרצה]
. "והיה הנער העני מפליג לנבכי היער וסבכי העשבים הגבוהים, מתבודד ימים ושנים בים האילנות והדשאים ועוסק בתורה ובתפילה... ריח הגשם בקיץ וניחוח פרחי הבר, חידדו את ראייתו ושמיעתו של הנער בעל הנפש המתפעלת והיה מבין סוד כל שיח, לחש כל עשב, רחש הנמלים ופטפוט בעלי הכנף." [עמ' 34]
טנאי
איורים: תרצה
סקיצה לתולדות משפחתי
אני חי בערים קדומות. אבי אבותי רקח בשמים בקונסטנטינופול, בכוך שבשוק. בית תפילתו היה נמוך, ועיניו סונוורו כשנשאן ממול, אל צלבים וצריחים גבוהים. אבי אבותי מכר נרות בסמרקנד, בתא שבשוק. הוא האיר ארמונות לשעה של נסיכים יהודים. אבי אבותי התיך עצב בליז'נסק, בחצר חסידים. את מעט השמחה שנצרפה הטמין בנפשות רופפות. אבי אבותי חרט אותיות בפרנקפורט על דפי קלף. דפים לקדושה ולחולין. הוא לא המיר את בגדיו למען אשרם של בניו, נכדיו וניניו. סבי וסבתי מכרו דגים באושפצין, היא אושונצ'ים, בשוק. הם לא ידעו שקרב יום ויוודע המקום כאושוויץ בעולם. אבי נגע באדמת ארץ ישראל, כיבד נרות שבת המלכה, השתכר מבשמים במוצאי שבת הטמין שמחה בלב ילדיו, התקדש באותיות שבקלף, וטעם את עדן הלוויתן הבסעודת דגים - אבל העשן, העשן רדף אחריו, השיגו העשן המלא יהודים והוא מנשב עד היום כרוח, כעב, והאדמה לא מובנת, רחוקה - מתחתיו. השיר 'סקיצה לתולדות משפחתי' לקוח מתוך הספר 'מתוך ההפיכה'.
שלמה טנאי , בעלה של תרצה, נולד בפולין, 27 בנובמבר 1919. הוא עלה ארצה עם משפחתו ב-1929, למד ברחובות וסיים את בית-הספר "גאולה" בתל-אביב. ב-1942 השתתף טנאי ביסוד חוג סופרים צעירים, שבישרו את צמיחתו של דור ספרותי חדש בארץ, והיה מעורכי בטאונם "ילקוט הרעים". משנת 1944 היה חבר מערכת עיתון 'הארץ' שבו עבד לסירוגין עד 1966. בתקופת מלחמת העצמאות שימש כסופר צבאי ובשנים 1950־1954 ערך את השבועון 'במחנה'. בשנים 1954־1956 היה עורך השבועון לילדים "דבר לילדים". היה חבר בועדת העשור להקמת המדינה, ואז הגה ויזם את רעיון "שבוע הספר העברי" שנערך לראשונה ב-1959. השתתף בעריכה של אנתולוגיות ומאספים ספרותיים והיה חבר הועד המרכזי של אגודת הסופרים. שירו הראשון, "שעת צלילים" פורסם ב-1938 בעיתון 'דבר' וספר שיריו הראשון, "פגישת האוהבים", עם ציורי רעייתו תרצה, נדפס ב-1947.
באוגוסט 1945, כתב שליח עיתון 'הארץ' בעפולה מכתב לאהובתו, בו סיפר לה מעט על עצמו ועל העובר עליו באותם ימים. אחר כך פנה לשאול לשלומה ולמעשיה.
הוא דחק בה לצייר: "לא אכתוב לך מכתב בן 132 עמודים, כי חושש אני שלא תציירי כלום מחוסר זמן. במכתבים האחרונים," הוא מתלונן, "אין את מזכירה את העבודה כלל... שמא את עובדת בסתר, נוכלת שכמותך ורוצה להפתיעני? הא? בין כך ובין כך, הספר מוכרח להופיע. לא יועיל לך כלום. את תיאלצי לעשות את הדברים, ולא..." הוא מאיים עליה, "אעשה אותם לבד..." לשמחת כולנו שלמה טנאי התרכז בכתיבת שירים, וזוגתו תרצה הוסיפה איורים לספרים רבים אותם כתב.
עטיפות: תרצה טנאי
צַוָּאָה/ שְׁלמה טַנְאִי בְּבוֹא חַיַּי אֶל מְנוּחָתָם וְעֵת אֲהוּבָתִי תָּבוֹא גַּם הִיא, הַנִּיחוּ נָא אוֹתָהּ סָמוּךְ אֵלַי, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה סְמוּכָה לִי בְּחַיַּי.
אוּלַי נִרְצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה, אוּלַי לִצְחק בְּיַחַד, לֶאֱהב חַיֵּינוּ בָּאוּ אֶל מְנוּחָתָם – אֲבָל הַסּוֹף נִכְנַס אֶל הָאֵין סוֹף.
וְגַם אִם לא נִרְאֶה עוֹד זֶה אֶת זוֹ, מִכָּל סִבָּה (אוּלַי קְשָׁיֵי רְאוּת) – הַנִּיחוּ נָא אוֹתָהּ סָמוּךְ אֵלַי, שֶׁלּא נַרְגִּישׁ בְּדִידוּת.
(7.12.1992)
שלמה טנאי נפטר בינואר 2000. השיר לא פורסם מעולם ונמצא בעזבונו בידי תרצה טנאי, אשתו, מספר חודשים אחרי מותו. תרצה נפטרה ביולי 2009 ונקברה בחלקת קבר צמודה לשלו שהיא רכשה אחרי מותו, תחת מצבה אחת. את הבית הראשון של השיר בחרה המשפחה לחרוט על מצבתה הטרייה של תרצה.
איור בלתי נשכח
[בכל ספר, לכל מאייר, יש את האיור 'האחד', הבלתי נשכח.
זה שנשאר צרוב בתודעתו של הילד/ הנער הקורא לעד.
הנה כמה דוגמאות מאיוריה של תרצה]
"פרש עוטה תלבושת ערבית, רכוב על סוסה לבנה קרב אליה בצעדים מהירים... כשהבחין בה עצר בסוסתו ביד חזקה, ישב על גבי האוכף זקוף מאוד, דומם ונעץ בה את עיניו השחורות היוקדות... היא משכה במושכות והצעידה את פרחה קדימה. קיותה בכל לבה כי יפנה לה את הדרך מבלי שתצטרך לפנות אליו ולבקשו לעשות כך." [עמ' 11-12]
מי ראה את המאיירת?
מה חסר בתמונות? שם הספר - ישנו, שם המחבר - מופיע, שם הוצאת הספרים ומיקומה - כמובן. הדבר היחיד שחסר הוא -
מי - לעזאזל - צייר את האפרוח המקסים?
כדי לתקן את העוול ההיסטורי אנו מביאים כאן כמה מהציורים היפים שציירה תרצה טנאי לספר! כיוון שהיא לא חתמה על האיורים, הוספנו להם חתימות שלה מספרים אחרים. שימו לב לשינויים בסגנון החתימה.
תודה למנחם שטרח וסרק ושלח את הציורים מתוך הספר, שמצאתי לו לפני שנים
הקטלוג של תרצה
אחד התחומים המוזנחים ביותר בספרות הילדים והנוער העברית הוא - האיור. כמעט ולא קיימים מחקרים/ מאמרים/ ספרים בנושא חשוב זה. גם הספריות הגדולות [כולל הספרייה הלאומית] לא נתנו, במשך שנים רבות, חשיבות לקיטלוג המאיירים כשותפים פעילים ביצירת הספר. בקטלוג של הספריה הלאומית, לדוגמא, מקבלים 40 תוצאות בלבד, כאשר מחפשים 'תרצה טנאי' תחת 'שם מחבר'. ברוב הקטלוגים אין כלל אפשרות חיפוש של 'שם מאייר'.
מטרתו של הקטלוג הניתן בזה היא שימושית בלבד - לשמש מורה דרך לקוראים הרוצים להכיר טוב יותר את יצירת תרצה טנאי. אנו יודעים כי הקטלוג אינו מושלם, ועדיין חסר מידע רב על אודות פעילותה של המאיירת. אנו מקווים שבמשך הזמן יצטרפו עוד ועוד פריטים.
הצצה נדירה לעבודתה של המאיירת, ניתן למצוא במכתב אותו שלחה לבתה מיכל באוקטובר 1967: "תארי לך שהיום טילפן מנור [משה מנור איש הסוכנות לו עשתה תרצה כמה עבודות], להודיע לי שכבר נסתיימה הדפסת הספר 'נעורים', ואם יספיק ישלח לי מחר ספר. ממש דפק לי הלב כששמעתי את הבשורה הזו. כל כך הרבה השקעתי בעבודה זו - מחשבה, רגש וזמן. אני כולי סקרנות. בינתיים אני עובדת על העטיפה ל-'האו מיאו גרו', וזה הולך בקושי רב. את יודעת שבשטח זה אני די חלשה."
מתוך הקטלוג
אבא של תמר/ זאב. עם עובד, 1943.
אגדות מארבע הרוחות/ שבתאי קפלן. פועלים, 1974.
אורח בין ערביים/ ג'וליאנו קאזונאטו. הוצאה עצמית, 2008.
אחות ואחות/ זאב. הקיבוץ המאוחד, 1944.
אחותי איליאה/ עמוס מוקדי. כרמל, 1994.
אחותי בקטנה/ אהוד מנור. ספרית עופר, 1977.
אל המבוע/ אליעזר שמאלי. עמיחי, 1962.
ארץ החיים/ שלמה טנאי. מצפן, 1954.
ארץ לנו קטנה/ שמואל בס. ניומן, 1947.
בני עמי/ יעקב ניב. עמיחי, 1960.
בצלו של עץ הערמון/ בנימין טנא. ספרית פועלים, 1973.
גבוה גבוה/ שלמה טנאי, טברסקי 1967.
גורים/מרים זינגר. חבר הקבוצות, 1946.
גיבור חידה/ אוריאל אופק. שרברק, 1970.
גליה ומיקלוש - ניתוק יחסים/ מרים עקביא. פועלים, 1982.
דבר לילדים כ"ו/ שלמה טנאי [עריכה], 1955-6.
גם הוורד רקד/ יוסף חנני. ספרית עופר, 1975.
דז'ק הקטן/יאנוש קורצ'אק. הקיבוץ המאוחד, 1947.
דן ויאן והחסידות/ מרים זינגר. עם עובד, 1947.
האנקורית/ אברהם בליי [ציפורי]. מסדה, 1965.
הביתן הקטן/לאה גולדברג. ספרית פועלים, 1968.
הדייג ודג הזהב/ אוריאל אופק [עריכה]. ספרית עופר.
ההצגה חייבת להימשך/ אוריאל אופק. מסדה [מצפן], 1967.
היום הארוך של ערן/ יוסף חנני. ספרית עופר, 1978.
המטמון מימי מלחמת העצמאות/ שרה אשל. פועלים, 1977.
הנה גדלת!/ מטעמה קשתי. עמיחי, 1977.
זהרי במולדת הפרחים/ מיכאל לוין. טרקלין, 1975.
חג הפסח חג האביב/ בינה אופק. ספרית עופר.
חרוז כחול של מזל/נעמי וישניצר. ספרת פועלים, 1973.
טיול של חופש/ אפרים תלמי. מסדה, 1962.
יומנה של מיכל/ ת. אורגיל. ספרית עופר, 1975.
כבוד לאמא/ לוין קיפניס. ליכטנפלד, 1980.
כוכבי דרך/שלמה טנאי. קרית ספר, 1956.
כולם רוצים להיות גדולים/ שלמה טנאי, חזי לופבן. ידידים, 1970
לאן נעלם קפיטן קוק/ דבורה עומר. שרברק, 1969.
לילות כנען/ יעקב אבן חן. מעריב, 1983.
כיסופי גאולה/ אליעזר שמאלי. עמיחי, 1962.
לשכווי בינה/ סבא נטר. יבנה, 1957.
מה אספר לילד ד'/ יהודית גורביץ, שמואל נבון. עמיחי.
מה אספר לילדי על מחלת הסרטן שלי.האגודה למלחמה בסרטן.
מי מדליק את הברק/ מיכאל דשא. יבנה, 1971.
מי ראה את האפרוח/ יצחק לבנה. מיקרופרינט, 2003.
מעשה פרפר/ אוריאל אופק. ספרית עופר.
מתוך ההפיכה/ שלמה טנאי. דביר, 1981.
נוצות זהב/ קדיה מולודובסקי. ספרית פועלים, 1978.
נס קרה לטלי/ שרגא גפני. עמיחי, 1977.
נעורים/ יוסף כהן צדק. המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה, 1968.
עמליה וג'ו/דורית אורגד. שרברק, 1974.
פגישת האוהבים/ שלמה טנאי. ספרית פועלים, 1957.
פלא איש/ שלמה טנאי. ספרית פועלים, 1972.
פתחו את השער/ קדיה מולודובסקי. הקיבוץ המאוחד, 1945.
ראשים פרועים/ יוסף חנני. ספרית עופר, 1975.
רגלי המבשר/ שלמה טנאי. מסדה, 1976.
רועים בגליל/ מתתיהו שלם. הנוקד, 1950.
תמר והסביונים/ זאב. עם עובד, 1943.
כאמור הרשימה כאן היא חלקית בלבד, את הקטלוג המלא של ספרי תרצה טנאי, תוכלו למצוא בקטלוג הכללי באתר.
איור בלתי נשכח
[בכל ספר, לכל מאייר, יש את האיור 'האחד', הבלתי נשכח.
זה שנשאר צרוב בתודעתו של הילד/ הנער הקורא לעד.
הנה כמה דוגמאות מאיוריה של תרצה]
"...אווזים הולכים, מרת אווזת מהלכת, שורה של אפרוחים נמשכת, כנפים - לובן צח, רגלים - רודם כז, וגם הפתי האווז. פותחת לה איילת שמשייה כחלחלת ובית לה וגג ואווזים לה למשחק..." [עמ' 9]
תרצה
תרצה נולדה בהולנד בדיוק לפני 89 שנים – ב 2 ביולי 1920. הוריה היו זוג חלוצים מארץ ישראל שעסקו ביבוא ואיקלום הפרה ההולנדית בארץ.
בגיל שנה וחצי שבה עם הוריה לארץ והם עלו על אדמת בית אלפא. תרצה הייתה הילדה הראשונה של הקיבוץ, ובתקופה מסוימת גם הילדה היחידה בו.
תמיד סיפרה שעל לוח סידור העבודה של הקיבוץ, לצד ענפי משק כמו פלחה או מרעה, הופיע ענף בשם "תרצה" ולצידו שמו של התורן היומי שאחראי על הטיפול בה.
תרצה אהבה מאד את הקיבוץ והחיים בו והוא הטביע בה את סגנון החיים הפשוט והצנוע. כשהייתה תרצה בת 10 עברה המשפחה לתל אביב.
מילדותה רצתה תרצה להיות ציירת ובהמשך למדה ציור בבצלאל ואצל מורים פרטיים. משנת 1940 החלה לאייר והיא איירה מעל עשרות ספרי ילדים, היא איירה לעיתוני ילדים כמו 'דבר לילדים ו-'משמר לילדים', וכן איירה כמה מספרי שירה של שלמה טנאי בעלה. היא עסקה באיור עד שנת 1990 אז יצאה ל"פנסיה" מפעילותה זו. בנוסף ציירה תרצה בשמן, צבעי מים ומיניאטורות, וערכה כמה תערוכות.
תרצה ציירה עד פטירת בעלה בראשית שנת 2000, לאחר מכן היא ציירה רק לפי בקשות מיוחדות, ובין היתר ציירה קיר שלם בחדרו של הנין הראשון שלה, איתמר.
בני המשפחה קנו לה אז צבעים ומכחולים לפי הזמנתה, סידרו לה סולם קטן, והיא - בת השמונים - באה וטיפסה וציירה על הקיר בצבעים מלאים עץ עם ציפורים, וגם כמה ציפורים מעופפות מסביב.
דף המידע של איתמר
שמח להציג
'דיוקן עצמי'
המאיירת תרצה טנאי 1920-2009
מספרת על חייה ועל עבודתה.
למעבר לסרט