דפי המידע של איתמר לוי | דף מס' 196
פייטן ישראלי אברהם שלונסקי 1900-1973
נולדתי בה' אדר ב' תר"ס [22 בפברואר 1900] בעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה לאבי טוביה ולאמי צפורה. אחרי הפרעות של 1905 עקרנו ליקטרינוסלב ושם עברו עלי שנות לימודי, פעולתי ובגרותי עד שנותיה הראשונות של המהפכה הגדולה. ב-1921 עליתי כאחד החלוצים לארץ ישראל. היו אלה ימי הכבישים וגדוד העבודה. הייתי מראשוני עין חרוד. אחר כך באו ימי העבודה כפועל בניין בתל אביב. אז התחלתי לפרסם את שירי, ובשנת 1924 הופיע ספרי הראשון - 'דווי'.
"אם תבל שיכור וקרוע - אני הוא שירו הפרוע, אני השיר!"
[הציור והטקסט מתוך הספר 'דיוקנאות סופרים'/ משה מבורך, 1957]
משורר עברי נולד
אברהם שלונסקי נולד בשנת 1900 בכפר השוכן על גדות הדנייפר באוקראינה. האווירה בבית הוריו הייתה שילוב של מסורת עם פתיחות לרוחות הזמן. אביו טוביה היה תלמיד חכם, חבר 'בני משה' - המיסדר הציוני חשאי שהקים אחד העם, ומלחין [טוביה שלונסקי הלחין את המנגינה הפופולארית לשירו של טשרניחובסקי 'אני מאמין'.] סבו, זליג שלונסקי, אפיקורס שרוב היום היה שיכור, גר בצריף מלא ספרים מחוץ לבית, ומשך את לבו ודמיונו של אברהם הקטן. כבר בן 12, כתלמיד בישיבת חב"ד הוא פירסם בשבועון הישיבה דברים על נסיעתו הצפויה לארץ ישראל. כעבור שנה הוא הגיע ללמוד בגימנסיה 'הרצליה'. בבטאון תלמידי הגימנסיה 'טל שחרות' התפרסמו כמה משיריו: 'הרעב', 'הדומייה' ועוד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר באונייה אל בית הוריו.
![אברהם שלונסקי [ראשון מימין], ומשפחתו](https://static.wixstatic.com/media/ec21dd_be69e3b87199421091d0ba00f9133d7f~mv2.jpg/v1/fill/w_180,h_251,al_c,q_80,blur_3,enc_auto/ec21dd_be69e3b87199421091d0ba00f9133d7f~mv2.jpg)
שלונסקי החל לפרסם את שיריו כבר בתחילת שנות ה-20', יחד עם כמה נסיונות תרגום. עבודתו הראשונה כעורך החלה בשנת 1926, כאשר ערך יחד עם ברל כצנלסון את המוסף לעיתון 'דבר'. הוא ערך את התוספת הספרותית של עיתון 'הארץ', את השבועון 'כתובים' יחד עם א. שטיינמן. את 'טורים', את 'הדפים לספרות' של שבועון 'השומר הצעיר', את 'הדף לספרות' של 'על המשמר', את השבועון 'עתים', ואז - את י"ג הכרכים של 'אורלוגין'.
"מה רבותא היא בעריכת במה, שאין בה, בדרך כלל, אלא צירוף דברים ששלחו סופרים חשובים." כתב שלונסקי, "הרי על ידי כך מצטמצם תפקידו של העורך במה שהמליצים שלנו בשעתם היו מכנים בשם 'המביא לבית הדפוס'. האם לא אחד העיקרים הוא לחשוף כוחות, 'להתקין סעודה' ולא להתפרנס מן המוכן."
ואכן, בכרכים של 'אורלוגין' הוא משלב 'סופרים חשובים' כמו לאה גולדברג, נתן אלתרמן, יצחק שנברג, פושקין, צ'כוב, נאזים חכימת, מרים ברנשטיין כהן ועוד, יחד עם כוחות חדשים כמו, משה שמיר, חיים גורי, דליה רביקוביץ ועוד סופרים ומשוררים שחלקם היו אלמונים אז, ונשארו אלמונים עד היום.
לאן נעלם טרטיף?
הצגת הבכורה של הקומדיה 'טרטיף' התקיימה בתיאטרון 'הבימה' בתאריך 27/02/1932. 37 פעמים עלה המסך על ההצגה אותה ביימו יהושע ברטונוב וא. ברץ. את המחזה תרגם המשורר אברהם שלונסקי.
הקומדיה 'טרטיף' של מוליר תורגמה והוצגה מספר פעמים בעברית. הראשון היה נחמן רוזנקרץ שתרגם את המחזה לשפת הקודש בשנת 1901. בשנת 1932 העביר אברהם שלונסקי את עלילותיו של הצבוע לעברית עבור תיאטרון 'הבימה', בשנת 1950 עלתה הקומדיה על בימת תיאטרון 'הקאמרי' בתרגומם של חיים חפר ויוסף מלוא. בשנת 1970 עלתה ההצגה בתיאטרון העירוני חיפה והפעם בתרגומו של נתן אלתרמן. המחזה תורגם גם על ידי עדנה שביט עבור תיאטרון באר שבע בשנת 1974, ובשנת 1984 על ידי יהושע סובול. בשנת 1947, לאחר פרסום תרגומו ל'המלט', ביקש שלונסקי לפרסם בספר גם את תרגומו ל'טרטיף', אך לא הצליח לעשות זאת!
בחודש מרץ 1948 התפרסמה ידיעה בעיתון 'מעריב' בנוגע לתרגומיו של שלונסקי. לכאורה, ידיעה רגילה בנוגע לפעילותו הספרותית של אברהם שלונסקי, אולם למעשה, לכל מי שמצוי קצת בעולם הספרותי, מדובר בידיעה סנסציונית, על כך שהתרגום בחרוזים של הקומדיה 'טרטיף' של מולייר, שתרגם אברהם שלונסקי בשביל תיאטרון 'הבימה', הלך לאיבוד בספרית התיאטרון, ואין בידי המתרגם העתקה ממנו...
לא היה זה התרגום היחידי של שלונסקי שנעלם. אריה אהרוני, המביא לבית הדפוס של כתבי שלונסקי סיפר כי כאשר הוציא שלונסקי עצמו את כתביו, כמה שנים לפני פטירתו, לא כלל בכרך התרגומים כחמישים מחזות שתירגם. "הם עמדו בסכנת היעלמות," סיפר אהרוני בראיון לעיתון 'מעריב'. "התיאטראות לא שמרו על עותקים, וגם מה שנשאר היה עותק מטושטש, שלישי או רביעי במכונת כתיבה... למדתי שכדאי לחפש את העותק של מנהל הבמה... לפעמים היה נשאר רק עותק אחד אצל שחקן." אהרוני חיפש עותק של גרסת שלונסקי למחזה 'היער' של אוסטרובסקי, ומצא אותה בסוף אצל השחקנית לאה דגנית.
באותו ראיון מספר אהרוני על שני ארונות ברזל ישנים שהיו ארכיון תיאטרון 'המטאטא'. "כשפירקו את התיאטרון, מכרו את הארונות בשביל כמה לירות, והתוכן נזרק... היו שם שירים של אלתרמן, תרגומים של שלונסקי... עבר שם אזרח, ראה את הניירות מתגוללים בחצר, וטילפן ליאן טימן [יעקב טימן משחקני 'המטאטא']." אלמנתו של טימן הרשתה לאהרוני להעתיק את המחזות שברשותה, וכך ניצלו.
כתב היד של 'טרטיף' בתרגום שלונסקי נמצא לבסוף, וכאשר ראה הספר אור בהוצאת 'ספרית פועלים' בשנת 1987, היתה זו - לייתר ביטחון - "מהדורה פקסימילית של כתב-יד התרגום"...
כמה מהספרים שתרגם הנאשם
התיק הסודי של החוליגאן
דמצבר 1951. בזמן ההפגנה, שהוגדרה על ידי המשטרה כהפגנה לא חוקית, נעצרו 4 צעירים ונערה אחת. אחד הצעירים היה פצוע, לאחר שנפגע קשה במכת אלה של קצין משטרה. אחד הנואמים בהפגנה הלך ברגל לביתו, והבחין במכונית משטרה שעמדה לפני הבית, ברחוב דיזנגוף 212 בתל אביב. שני שוטרים ניגשו אליו, התנצלו והודיעו לו כי קיבלו פקודה לאסור אותו. הם ציוו עליו לקחת שמיכה וחפצים. העציר הובא למשטרת הצפון ברח' דיזנגוף בת"א. השוטרים היססו להכניסו לתא המעצר. "כנראה חששו שמא אכתוב שיר על בית הכלא העברי..." התלוצץ העציר - המשורר אברהם שלונסקי.
בדצמבר 1951 הואשם המשורר אברהם שלונסקי על כך שנאם בהפגנה לא חוקית, אותה אירגן הוועד הציבורי להגנת איגוד הימאים, אשר אירגן את שביתת הימאים הגדולה. עוד באותו לילה שלחה הליגה לזכויות האדם מברקים בהולים לראש הממשלה, ליו"ר הכנסת ולשר המשפטים. מי מהם התערב, כנראה, כדי למנוע את מעצרו של המשורר, שנאם בזכות שביתת הימאים. שלונסקי שוחרר לביתו לאחר כמה שעות בערבות של 49 ל"י, והגיע לביתו בשעה 03.30 לפנות בוקר. הוא לא הצליח להירדם מההתרגשות, והעסיק את עצמו בתרגום הספר 'הדון השקט', עליו שקד באותם ימים.
כעבור כמה ימים קיבל קהל משולהב את העציר המשורר בתשואות רמות, בעצרת מחאה לטובת הימאים באולם בית העם בתל אביב. בדבריו עקץ שלונסקי את מעצרו, וסיפר כי התכוון להגיע לעצרת עם שמיכה, כדי לחסוך הליכה הביתה...
שלונסקי עודד את כל התומכים בו בחידוד לשוני כהרגלו: אם שוטר גוי אוסר משורר יהודי בפקודת מושל גוי - הרי זאת גלות.
אם שוטר הודי אוסר משורר יהודי בפקודת מושל גוי [בריטי] - הרי זו מדינה בדרך. אבל אם שוטר יהודי אוסר משורר יהודי בפקודת מושל יהודי - הרי זאת מדינת ישראל.
משפטו של 'החוליגאן' [כך כינה אותו מי מחברי הממשלה] אברהם שלונסקי, נערך בבית המשפט בתל אביב, בתחילת 1952, ומשך אליו סקרנים רבים. תחילה נחקרו עדים ושוטרים בנוגע למעורבתם בהפגנה. הקהל חיכה במתח לגיבור הראשי בעלילה. באולם השתרר שקט מתוח כאשר המשורר הידוע עשה את דרכו לדוכן העדים.
הוא סיפר לבית המשפט כי עשה את דרכו עם כמה חברים לכיוון עצרת התמיכה בימאים. "עוד בדרך הערתי כי אין לי חשק לנאום. אולם כשהגעתי למקום ראיתי חידוש, שעדיין לא רגיל אני לכמותו במדינתנו. המון שוטרים מבצעים מעשים, כפי שרגיל הייתי לראותם מבוצעים על ידי הבריטים. אז החלטתי לדבר... עמדתי מול המיקרופון ואמרתי מספר פסוקים בהם לא קראתי מילות גנאי כלפי המשטרה."
סניגורו של המשורר ביקש מהשופט דחייה במשפט כדי שיוכל לעיין גם במיסמכים הסודיים שבתיק התביעה. עו"ד לנדאו טען שהתביעה לא הראתה לו את כל התיק ומשום כך לא יכול היה להכין את הגנתו. קצין המשטרה השיב כי לסניגור הוצג כל התיק, לבד משני מיסמכים סודיים הנוגעים לביטחון המדינה. השופט קיבל את טענת התביעה.
כעבור כארבעה חודשים, במרץ 1952, הורשע המשורר אברהם שלונסקי על ידי בית המשפט השלום בתל אביב "בהקמת רעש והמולה במקום ציבורי, בלי סיבה מספקת ובצורה העשויה להפריע את הציבור", ונידון לקנס של 3 ל"י.
זה אדם!
[סודה של נפש דוסטוייבסקית אמיתית. על הרומן בחרוזים ששלונסקי לא הספיק לכתוב]
הם היו שלושה. שלושה גיבורים של רומן שלא נכתב בגלל פטירתו של הסופר, הוגה הרעיון. הם היו שלושה: אברהם, ליובה ומשה. הראשון הוא המשורר אברהם שלונסקי, השני - המשורר ליובה אלמי, והשלישי - הגיבור הטראגי של הרומן: משה הייסינסקי, ציוני, למד בגימנסיה עברית, במהפכת אוקטובר הפך לבולשביק קנאי. נפשו נקרעה בין הרעיון הציוני לבין הרעיון הקומוניסטי. הציונות גברה ומשה עלה ארצה, אך גם כאן לא מצא את מקומו. הוא סבל מהופעתו החיצונית, ומלעגן של הבחורות.
את הרקע לרומן - ימי העלייה השלישית הסוערים, תיאר בדייקנות דוד כנעני בספרו 'בינם לבין זמנם': "הם הילכו בגדולות: גאולה לאלתר, מדינה יהודית, חברה סוציאליסטית, קומונה כללית...אלא ששום גל עלייה לא ידע כמוהם מרחק כה עצום שבין מציאות לחזון, מרחק המגושר בכוח הדמיון. הם חיו על גבול החלום והממש... בתחושה חריפה מאוד של עקירה והיאחזות, שכרון ופכחון, נאיביות וציניות... אנשים כואבים, מסוכסכים עם עצמם, 'קרועים' - ומפגינים את לבטיהם ברבים."
"אני זוכר ערב אחד, " סיפר שלונסקי לזהבה מנדלסון, "ישבנו בצריף, חבורה עליזה של בחורים ובחורות. ישבנו ושרנו שעות. והייסינסקי ישב בצד, קודר ומדוכדך... יכולת לראות על פניו את משחק גווני הגוונים של היאוש, התקווה הקלושה, העצבות התהומית וזעם חסר אונים. לפתע קם, פלט קללה עסיסית ברוסית... פרף את כפורי מכנסיו והשתין על קיר הצריף. אחר ישב על האדמה הקרה ובכה, כמו ילד קטן בכה. זמן קצר אחר כך עזב את הארץ. זה אדם! על אחד כזה הייתי רוצה לכתוב רומן."
כעבור כמה שבועות נפטר אברהם שלונסקי, וממנדלסון חשה כאילו קיבלה ממנו צוואה לחשוף, ולו במעט, את דמות גיבור הרומן שכה רצה לכתוב, אך לא הספיק.
היא פנתה לכמה מידידיו של המשורר.
יוסף סערוני, סופר ומבקר ['נסים בצפת'] סיפר לה כי שלונסקי אמר לו שבדעתו לכתוב רומן בחרוזים בנוסח 'יבגני אוניגין' על גדוד העבודה. סערוני לא הכיר את חברו של שלונסקי, אך הוא תיאר אותו באוזניו כשמנמן, נמוך, מכוער וסובל מיחסן של הבנות. בגלל אכזבתו מארץ ישראל דבק שוב בקומוניזם וברוסיה. לדברי סערוני שלונסקי כתב התחלה לרומן, והוא היה מקניטו בכל הזדמנות על כך שלא סיים את שהבטיח. סערוני התכוון ליצירה האוטוביוגרפית 'אשל אברהם', על מחוז הולדתו של שלונסקי ועל חוויותיו כילד. "היה זה כה פשוט, בכפר באוקראינה/ נולד לאמא אבא ילד יהודי."
ידיד אחר של שלונסקי, אתו שוחחה מנדלסון, הכניס דמות חדשה לרומן שלא נכתב - המשורר ליובה אלמי. אלמי נולד בשנת 1899 בכפר קטן באוקראינה. פגישה עם אברהם שלונסקי כעבור עשרים שנה, שינתה את חייו. גם אלמי נתפס לרעיון הקומוניזם, אבל לדעתו גאולת האדם היהודי יכולה להתרחש אך ורק בארץ ישראל, בה יתקיים השילוש הקדוש - אדם - אדמה - עמל.
אלמי זכר את גיבור הרומן כמכוער מאוד. "הוא היה טיפוס מעניין וסובל," הוא סיפר למנדלסון. הייסינסקי נאבק מאבק פנימי קשה ביותר עם עצמו. כאשר שלונסקי ואלמי תיכננו לחצות בחשאי את הגבול ולעלות ארצה, ביקשו ממנו עזרה בהשגת רישיון מעבר מזוייף. הייסינסקי שהתייאש באותה תקופה מן הקומוניזם, התנה את השגת הרישיון בהצטרפות שלו לחבורה. אלמי הגיע לארץ ישראל בשנת 1921, והצטרף יחד עם שלונסקי והייסינסקי לגדוד העבודה.
התפנית הדרמטית בעלילת הרומן שלא נכתב באה כאשר במכון 'גנזים' בתיק המכתבים המיועדים לשלונסקי מצאה מנדלסון שלושה מכתבים אותם כתב הייסינסקי לשלונסקי, בהם הוא סיפר על התהום שנפערה בין השניים. על סוד גדול שהוא נושא בלבו עשרות שנים.
"זה התחיל בחדרך ביקטרינוסלב. בערב, בשנת 1918. אנחנו היינו אז כמו אחים. כמעט כל הזמן הייתי מבלה אצלך. ידענו כי מבחינה פוליטית אנחנו נפרדים, אבל היינו נמנעים משיחות פוליטיות. אותו ערב סיפרת לי בהתפעלות על מעשה ערמומי ויעיל של אחד האנשים הקרובים לך. הייתי מלא התמרמרות, אבל לא יכולתי להראות לך זאת יותר ממי שהוא נטול מוסר... אתה העמדת אותי, בלי שהבחנת בכך, במצב בלתי נסבל של קונפילקט בין החובה והידידות..."
האם היה שלונסקי פותר את התעלומה ברומן שרצה לכתוב על ידידו הייסינסקי? האם היה חושף את הסוד שהרעיל את לבו במשך כל כך הרבה שנים? לעולם לא נקבל על כך תשובה.
שלונסקי עוטה עור הנמר
מטוס אל על שהגיע ביום ו' לפנות בוקר מווינה בסוף חודש מאי 1971 הביא אתו עולים מריגה, גרוזיה, קובנה, לנינגראד, טשקנט ועוד. הייתה זו טיסה מיוחדת במינה. בין העולים הנרגשים היה גם משורר צעיר בשם זלמן דובנוב, שסיפר על הקשיים בפרסום יצירות ספרות. יעקב נוסיק, שוחט מסמרקנד, שהביא אתו ספר תורה, ולא הסכים בשום אופן להיפרד ממנו. עולה אחר, צעיר בן 37, הורד מן המטוס לאמבולנס שהובילו מייד לבית החולים 'תל השומר', כשהוא מלווה באמו. שמו של הצעיר היה בוריס גפונוב. במשך שנתיים ביקשה האם אישור עליה לה ולבנה אך לשווא. רק לאחר שבוריס חלה ועבר ניתוח ניתן היתר היציאה, אך השלטונות אסרו עליהם לקחת אתם את כתבי היד החשובים של הבן.
"אני מקווה, כי בקרוב יימסר לדפוס תרגומו של גפונוב לרוסתוולי - 'עוטה עור הנמר'. זהו תרגום מצוין ומפליא. אני בטוח כי בצאת הספר לאור, הוא יעשה רושם רב. קיבלתי ממנו גם תרגום שיר משירי יבטושנקו - תרגום משובח. לפי כל הסימנים הרי הבחור הוא כלי מחזיק ברכה רבה. ואני שמח שהתוודענו."
ממכתבו של אברהם שלונסקי לישראל מינץ
מהנדס הבניין ישראל מינץ הכיר את בני משפחת שלונסקי כבר בשנת 1919 בקריוקובו, עיירת הולדתו של המשורר. אחר פגש בהם בין השנים 1925-6, בהיותו חבר בגדוד העבודה בתל יוסף. בגלל משבר אישי חזר מינץ לברית המועצות בראשית שנות ה-30'.
בשנת 1937 הוא נאסר בעוון באשמת ציונות וריגול ונכלא במחנה מעצר בוורקוטה, באיזור הקוטב הצפוני של רוסיה האירופאית. לאחר שש שנים שוחרר ממעצרו אך נאלץ להישאר מרותק לוורקוטה עד שקיבל רהביליטאציה בשנת 1963. מינץ עבר לגור במוסקבה עד עלייתו לישראל. הוא חידש את קשריו עם שלונסקי כבר בשנת 1948, כאשר כתב לו כי כמה אנשים בוורקוטה מעוניינים להכיר את שירתו, וביקש ממנו את ספר השירים שלו וכמה מילונים ללימוד עברית.
במכתביו מגלה שלונסקי יחס מיוחד למתרגם הצעיר בוריס גפונוב [עוטה עור הנמר, שירים/ לרמונטוב]. הוא מגייס את מינץ להושיט לו עזרה בצד הרפואי. "מגפונוב קיבלתי לפני כמה ימים מכתב - לא כל כך משמח. גם ממכתבו, כממכתבך יודע אני, כי הוא עומד לחזור לבית החולים [במוסקבה], בסוף חודש זה. נראה, מה יהיו התוצאות." הוא מפציר במינץ לברר את מצבו הרפואי המדוייק של העילוי הצעיר, שהצליח בכוחות עצמו לתרגם לעברית את האפוס הגרוזני 'עוטה עור הנמר'. "השמועות על גפונוב אינן טובות. עדיין אין לי ידיעות אחרונות. דהיינו: מאחרי בדיקת הרופאים המחודשת. ההגיעו לכלל אבחנה ברורה? היש עמהם עצה לריפוי? וכו' וכו'... אני משער כי לא יקשה ממך לברר דבר זה מפי אמו, ואולי גם מפיו עצמו. כולנו כאן דואגים לו ומתפללים להחלמתו המהירה והשלמה."
דב [בוריס] גפונוב נולד בשנת 1934, והיה תופעה מפליאה בשנות הסבל של יהדות רוסיה. הוא חונך בבית אמו ברוח יהודית, והתאהב בשפה העברית. הוא ואמו חיו חיי עוני ודוחק בקטואיסי שבגרוזיה. את אושרו מוצא גפונוב בלימוד עצמי של השפה העברית ובתרגומים מגרוזינית ורוסית. תרגומיו עוררו השתאות והערצה אצל אברהם שלונסקי, והוא דאג להוציאם לאור בישראל.
בשנת 1977 התפרסמו ברבעון 'העבר' [לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה], ספר כ"ב - 26 מכתבים שכתב דב גפונוב לידידו ישראל מינץ בשנים 1967-1970. גפונוב עוסק בהם בעיקר בספרות עברית. הוא מספר למינץ על תרגומיו, על ספרים חדשים שקיבל מישראל, על עבודתו המשותפת עם אברהם שלונסקי. פה ושם מסתננות מעט עובדות על מצבו הבריאותי והכלכלי. "משלונסקי עצמו לא קיבלתי עדיין שום ידיעה, ולפי החשבון עשוי מכתבו להגיע בראשית חודש זה, ב-5 או ב-6 בו לערך. אני גאה שרכשתי את לבו של אדם דגול וגדול זה ופעולתי חשובה בעיניו. אני מבין לרוחו ולצערו שאין לאל ידו לסייעני בחומר. אך לכשירצה - יוכל לסדר גם את השאלה הזאת, כי עזרה חומרית - הרבה פנים לה."
בהערותיו למכתבים כתב ישראל מינץ על דבריו אלו של גפונוב: "לאברהם שלונסקי נודעה המצוקה החומרית של גפונוב, ובאחד ממכתביו כתב לי שאת הדאגה הזאת עלינו להטיל על עצמנו. דאגנו לזאת, לפי דעתי בכי טוב.
בסופו של דבר, הצליח שלונסקי לגייס תרומות כדי להעלות את גפונוב ואמו לישראל, ולשכן אותם בדירה ברמת גן. אך מצבו הבריאותי של המתרגם המוכשר התדרדר. הוא אושפז בבית החולים ליותר משנה, ולבסוף נפטר.
עייפתי מדיו
היה זה בחודשים האחרונים של שנת 1937. המשורר אברהם שלונסקי היה בא יום יום אל בית הקפה 'כסית' ברחוב בן יהודה, לפגוש את המוציא לאור והמבקר הספרותי ישראל זמורה. שלונסקי היה שולף מתוך תיקו פנקס, בו כתב בכתב ידו את מחזור שיריו שיהפוך לספרו הבא - 'שירי המפולת והפיוס', ומקריא באוזני ידידו שיר חדש שכתב.
"זכורני היטב, שהוא היה שיכור מהשתלשלות הדברים ומרקמת השירים..." נזכר זמורה, "הוא היה ממש סהרורי כל אותם חודשים. הוא לא הירפה עד שנצטרפו השירים לכדי ספר 'הראוי להתכבד'."
לאחר זמן מה, יצא לאור ספר השירים 'שירי המפולת והפיוס' בהוצאת 'יחדיו'. שלונסקי העניק לידידו את פנקס השירים במתנה על עזרתו בלידת הספר ובהקשבה נאמנה בבית הקפה.
כאשר הישווה זמורה את הכתוב בפנקס עם הספר שהודפס, שם לב כי שלונסקי שינה את סדר השירים, חלק מהשירים לא נכללו בספר, אלא פורסמו מאוחר יותר בספר 'על מלאת', וחלק מהשירים לא פורסמו כלל, כמו לדוגמא השיר "יום ד' 14.10.1937".
יום ד' 14.10.37
הערב הציץ בחלון [ההרגיש מה?] ואץ להדליק פנסיו במרום. רגלי מוליכות אותי שוב ברחוב פרישמן. היום כאתמול ואתמול כשלשום.
גוש אופל נדחק אל הרחוב הרבוע ובית מול בית שותק איזה סוד. כבר לילה פוהק פיהוקו השבוע ואין איש יודע עוד, מה לעשות.
ואיש לא הביט אל הדמות הנגדעת, ואיש לא ראה את הגוף העולפה, הן אנו הכל מיטיבים כה לדעת, ואיש את רעהו זוכרים בעל פה...
ורק סוד אחד, כנראה, לא ידענו, כי אל המבוע כדנו נשבר, כי פתע יכול פה אחד מכולנו לשבור השתיקה ולקום ולומר:
עייפתי מלכת, מבוא, מלשבת, עייפתי מדיו, מ'כסית', מחוכמות, מרכילות חברית, ממכונית מספר שבע, מכל היקר לי וזר לי מאוד.
הידעת? השיר הראשון של אברהם שלונסקי שהופיע בדפוס היה 'בדמי יאוש', שיר שנלקח מידו בידי חבר ונשלח, בלי ידיעתו של שלונסקי, למערכת 'השילוח' בעריכת יוסף קלוזנר.
הידעת? כאשר החל שלונסקי לפרסם את שיריו, נערכה פגישה בווארשה בינו לבין עורך כתב העת הספרותי 'התקופה', המשורר הוותיק יעקב כהן, אשר אמר לשלונסקי לאחר עיון בשיריו: "אין כאן שמץ של כישרון, ועצתי לך שתמשוך ידך מן הכתיבה ותלמד איזו מלאכת עבודה, כדי להיות תועלת בארץ." אחרי כמה שנים, כאשר ערך שלונסקי את כתב העת 'כתובים', פירסם בו כמה שירים של המשורר יעקב כהן...
הידעת? אחד הספרים הראשונים ששלונסקי תרגם עוד לפני עליתו לא"י בשנת 1921 היה קובץ אגדות פושקין. אך כתב היד נגנב יחד עם שאר חפציו, באחד מנסיונותיו הכושלים לעלות לארץ ישראל.
הידעת? אחד מתרגומיו הראשונים של שלונסקי נקרא 'הצפרדע' עבור הספריה לילדים ולבני הנעורים מטעם הוצאת 'תרבות' בוילנה, תרפ"א. כתב היד נמסר לבחור צעיר ר. ק, מזכיר ההוצאה והמגיה שלה. רק אחרי שנים רבות קיבל שלונסקי את החוברת המודפסת של 'הצפרדע' מתנה מעורך ההוצאה מ. רודניצקי. שם המתרגם שהופיע בה היה... ר. ק.
הידעת? ב-22 בספטמבר 1938, הגיעה למערכת עיתון 'הארץ' בה עבד שלונסקי, טלגרמה של סוכנות החדשות, ובה תוכן נאומו של קארל צ'אפק עם פלישת גייסות הנאצים לצ'כיה. שלונסקי תירגם את הדברים, והפך אותם לשיר קינה אשר התפרסם בעמודו הראשון של העתון, ומאוחר יותר גם בספר שיריו של שלונסקי - 'שירי הימים'. "אלוהים, אתה אשר בראת ארץ זו יפת הנוף, עיניך הרואות את כל כאבנו ומר יאושנו, לא לנו החרפה, לא אנו המנוצחים, ולא אנו רכי הלבב.
לא נגרע דבר מכבוד עמנו, אך מגופו נגרע. כבד מנשוא מכאובנו, כאוב נכאבנו, כי חיים אנו, ועדות היא המכאוב הנורא הזה, מה מאוד עמקו חיינו."
הידעת? את שם המפעל הקיבוצי 'קלת אפיקים' שהחל בשנת 1932 ממפעל לאריזות עץ בחצר כינרת, הציע המשורר אברהם שלונסקי שאמר "בקלתות היו מביאים את פרי הביכורים לבית המקדש."
הידעת? אברהם שלונסקי נהג לכנות את תופעת הפרסים הספרותיים בארץ ישראל בשם 'פרסטיטוציה'. אולם גם הוא עצמו, נגד רצונו, לקח חלק בתופעה. בשנתות ה-50', עוד בחייו, הצליחה הוצאת 'ספרית הפועלים' לשכנעו לאחר מאמצים רבים, לקבוע פרס ספרותי על שמו. מה שההוצאה לא הצליחה לגרום לו להסכים היה, להיות הראשון שיקבל את הפרס הנושא את שמו...