באתר המפרש, ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים בהם האיורים מאת אֶוָה אריקסון אֶוָה אריקסון איורים מאת החיים המאושרים שלי רוֹסה לגרקרנץ

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת ג'יי קיי רולינג ג'יי קיי רולינג ספרים מאת ג'ק וחזיר חג המולד ג'יי קיי רולינג

מתגלגלת, קריסתה של החברוּת הממושכת בין אסטריד לרייצ'ל גרמה לאסטריד להתבונן בעצמה בעיניים ביקורתיות, להבין במה שגתה, לשנות את התנהלותה ולהמשיך הלאה. מתגלגלת ויקטוריה ג'יימיסון מאת: איורים: תרגום: הוצאה: סדרה: אנגלית שפת המקור: 2016 שנה: 240 עמודים: מנוקד: 8 - 10 גיל: סיפור ריאליסטי, קומיקס / רומן גרפי סוגה: חברוּת, ספורט נושא: קריסתה של החברוּת הממושכת בין אסטריד לרייצ'ל גרמה לאסטריד להתבונן בעצמה בעיניים ביקורתיות, להבין במה שגתה, לשנות את התנהלותה ולהמשיך הלאה. במשפט אחד במשפט אחד שורות מהספר במשפט אחד תקציר במשפט אחד משקפי קריאה במשפט אחד הרהור על תרגום במשפט אחד במשפט אחד מילים למזכרת במשפט אחד על היוצרת ספרים מאותו מדף נעלי החלקה / נואל סטריטפילד שקשוקה שתיים / גליה עוז גוסט / ג'ייסון ריינולדס חולמת להיות אלופה / דנה אבירם נועה הלוחמת הקטנה / אריק זאבי אודות ביקורות הספרים

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת טובה ינסון טובה ינסון ספרים מאת מי ינחם את קטנטן? טובה ינסון משפחת המומינים, זיכרונותיו של מומינאבא טובה ינסון

שירים לילדים בנושא הדרים: בִּימוֹת הַסְּתָו אַרְצֵנוּ תִּיף / לאה גולדברג, פַּרְדֵּס בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט / בתיה בן-ברק, הָדָר / נורית זרחי חזרה הָדָר / נורית זרחי בְּדוּכְנֵי הַיְּרָקוֹת שׁוֹכְבִים בְּאַרְגָּזִים, כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת וִירֵחִים, הַלִּימוֹנִים, הַתַּפּוּזִים, וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בָּם אֲנִי רוֹאָה בְּדִמְיוֹנִי, אֵיךְ הַקֵּיסָר בְּסִין טָעַם מֵהֶם לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים, וְאֵיךְ, לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים, לְיוֹעֲצָיו נָתַן כָּל רֹאשׁ שָׁנָה עֵץ תַּפּוּחֵי זָהָב, וְלַמְּכֻבָּדִים מֵאֵלּוּ נָתַן פּוֹמֶלוֹ, וְאֶשְׁכּוֹלִית – עַל אֹמֶץ לֵב, לַחַיָּלִים הַמִּצְטַיְּנִים, וְלַנִּבְחָר בַּמְּשׁוֹרְרִים – נִצָּה שֶׁל לִימוֹנִים. וּפַעַם נִתְפְּסָה שִׁפְחָה לוֹקַחַת בְּהֶסְתֵּר 'כְּדֵי לִטְעֹם וְלֹא יוֹתֵר'. הַקְּטַנְטַנָּה לֹא הִתְחָרְטָה גַּם כְּשֶׁהוּנַף עָלֶיהָ שׁוֹט. הַמִּיץ נָטַף עַל שִׂפְתוֹתֶיהָ, מֵעֵינֶיהָ הַדְּמָעוֹת. וּמִי יִרְאֶה בְּדִמְיוֹנוֹ, בְּעוֹד אַלְפֵי שָׁנִים, כֵּיצַד בְּרֶגַע זֶה נוֹגַעַת בָּם אֲנִי. פַּרְדֵּס בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט / בתיה בן-ברק פַּרְדֵּס יָרֹק, פַּרְדֵּס נֶחְמָד, בְּיוֹם שֶׁל חֹרֶף חֹדֶשׁ שְׁבָט. הַבִּיטוּ נָא, בְּרֹאשׁ הָעֵץ, תַּפּוּחַ זָהָב שָׁם מְנַצְנֵץ! תַּפּוּחַ זָהָב כָּל כָּךְ נֶחְמָד, בְּרֹאשׁ הָעֵץ בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט! בְּתוֹךְ פַּרְדֵּס בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט מִסְתַּתֵּר לִימוֹן אֶחָד. מִתְחַבֵּא לוֹ בֵּין עָלִים, וְחוֹשֵׁב שֶׁלֹּא רוֹאִים. פְּרִי צָהֹב כָּל כָּךְ נֶחְמָד, בַּפַּרְדֵּס בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט! אֶשְׁכּוֹלִית, כְּבֵדָה בְּמִיץ, בֵּין הָעֲנָפִים תָּצִיץ. מִסְתַּכֶּלֶת בַּפּוֹמֵלָה, פְּרִי עֲנָק וְאֵין דּוֹמֶה לָהּ. פְּרִי עֲנָק אֲבָל נֶחְמָד, בַּפַּרְדֵּס בְּחֹדֶשׁ שְׁבָט! בִּימוֹת הַסְּתָו אַרְצֵנוּ תִּיף / לאה גולדברג בִּימוֹת הַסְּתָו אַרְצֵנוּ תִּיף, שְׁלַל הַפְּרִיחָה מָה רַב! הִתְחִיל בַּפַּרְדֵּסִים קָטִיף שֶׁל תַּפּוּחֵי זָהָב. וּמָה נָאוִים עֲצֵי הָדָר, יָפֶה הַפְּרִי, בָּשֵׁל. פָּנָס דּוֹלֵק הוּא פְּרִי הָדָר בִּירַק-עָלִים אָפֵל. נֵצֵא, נָסֹב בַּפַּרְדֵּסִים, הָהּ מָה נָעִים לִרְאוֹת זָהָב מַבְרִיק שֶׁל פָּנָסִים, שֶׁל פָּנָסֵי-פֵּרוֹת. אַךְ לֹא רַק נוֹי צוֹחֵק מֵעַל, לֹא רַק קְרִינָה וָזִיו; זוֹ הַזְמָנָה לְיוֹם עָמָל: הִגִּיעָה עֵת קָטִיף. הַפְּרִי כָּבֵד, הַפְּרִי בָּשֵׁל, הַפְּרִי רוֹמֵז, קוֹרֵץ: "חַלְּצוּ אוֹתִי מִירַק הַצֵּל, הוֹרִידוּ מִן הָעֵץ! שַׁלְּחוּנִי בִּסְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת עַל פְּנֵי יָמִים גְּדוֹלִים, שַׁלְּחוּנִי בִּסְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת מֵעֵבֶר לִגְבוּלִים." פֵּרוֹת יָפִים אַף מְתוּקִים יָנוּדוּ בַּתֵּבֵל, דְּרִישַׁת שָׁלוֹם לְמֶרְחַקִּים, שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל! בַּהֲדָרָהּ אַרְצֵנוּ תִּיף, וְהֶעָמָל מָה רַב! אָכֵן, הִגִּיעָה עֵת קָטִיף שֶׁל תַּפּוּחֵי זָהָב. בתוך המלכה פטריה והמלך פטר כתבה נורית זרחי חיתוכי עץ מאת לידיה דבקוביץ' עם עובד 1971 בתוך בארץ התפוז ערכה מירי דבי (קריצלר) אייר ירון חולין דבי אופקים 2010 בתוך דבר לילדים כרך י"ט, חוברת 15, ה' טבת תש"ט 6.1.1949 הדרים הפרדס שקנה משה מוטיפיורי ליד מקווה ישראל באמצע המאה ה-19 סימן את תחילת עידן גידול ההדרים בארץ ישראל. חמישים שנה אחר כך כבר הייתה הארץ נטועה פרדסים, ואלה הלכו והתבססו כמקור ההכנסה העיקרי של היישוב בזמן המנדט הבריטי. במשך עשרות שנים סימלו ייצוא ההדרים והמותג "תפוזי יפו" את שגשוג החקלאות העברית והמפעל הציוני כולו. עד שנות השבעים למדו תלמידי בתי הספר היסודיים על דרכו של התפוז מן הפרדס אל הגולה, והמקראות מלאו יצירות ספרות מגויסות שנכתבו במיוחד לתפארת ההדרים. הנה שלושה משירי הזמנים ההם. לאה גולדברג (1911–1970) פרסמה את שירה ב"דבר לילדים" פחות משנה אחרי קום המדינה; זהו שיר הלל לפרדס העברי, לקוטפים ולעובדי בית האריזה - ובעיקר לפירות עצמם. התיאור מפליג בתיאור מעלותיהם – "וּמָה נָאוִים עֲצֵי הָדָר, / יָפֶה הַפְּרִי, בָּשֵׁל" ומשווה אותם למקורות אור ולזהב :"פָּנָס דּוֹלֵק הוּא פְּרִי הָדָר / [...] זָהָב מַבְרִיק שֶׁל פָּנָסִים, / שֶׁל פָּנָסֵי-פֵּרוֹת. / ... נוֹי צוֹחֵק מֵעַל, / לֹא רַק קְרִינָה וָזִיו". את האור הקורן מן הפירות גולדברג מנגידה ל"יְרַק-עָלִים אָפֵל", ובפיו של התפוז היא מניחה את המשאלה להיחלץ מבית גידולו כדי להיבלע בפיותיהם של יושבי ארצות רחוקות. התפוז, כציוני מסור, מקבל על עצמו שליחות: "שַׁלְּחוּנִי בִּסְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת / מֵעֵבֶר לִגְבוּלִים" - כדי למסור פריסת שלום מישראל. על הקשר בין יופיים של ההדרים ליפי הארץ היא רומזת בשורה "בַּהֲדָרָהּ אַרְצֵנוּ תִּיף". בתיה בן-ברק, לימים שָׁלֵו (1927–1991), הייתה סופרת, משוררת ומורה לתנ"ך, רעייתו של המשורר יצחק שָׁלֵו, ואמו של הסופר מאיר שלו. גם שירה נכתב בעידן הפאר של ההדרים, אך הוא חף מכל מליצה ופתוס ורומז בחיבה ובסלחנות דווקא על חולשותיהם של הפירות המואנשים. הזירה היא "פַּרְדֵּס יָרֹק, פַּרְדֵּס נֶחְמָד, / בְּיוֹם שֶׁל חֹרֶף / חֹדֶשׁ שְׁבָט". התפוז ש"מְנַצְנֵץ!" אולי מתייהר לרגע, אבל נחשב "כָּל כָּךְ נֶחְמָד". הלימון מצטנע, "מִתְחַבֵּא לוֹ בֵּין עָלִים, / וְחוֹשֵׁב שֶׁלֹּא רוֹאִים", והאשכולית מתקנאת בשכנתה הפומלה – "פְּרִי עֲנָק וְאֵין דּוֹמֶה לָהּ", אך גם לשניים אלה מובטחת אהדתה של הכותבת. נורית זרחי (1941-) מסרבת להיות שופר לאג'נדה של הקולקטיב ומעניקה חיים לשפחה המוכנה לשלם מחיר יקר על רצונה לגעת במלכוּת. בשלוש השורות הראשונות, לפני הופעתו של נושא השיר, מופיעות בסמיכות הקונוטציה המצופה של "הדר" והאסוציאציה הפרטית של המשוררת, שתהום המרחק הסמנטי פעורה ביניהן; "בְּדוּכְנֵי הַיְּרָקוֹת / שׁוֹכְבִים בְּאַרְגָּזִים," מול "כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת וִירֵחִים". ההשוואה לשמשות ולירחים נשענת בעיקר על מעמדם - רחוקים מהישג יד, מיתיים, מנותקים מבני התמותה ובלתי תלויים, ורומזים על מלכות, על זוהר וזהב. גם תיאור שרשרת המחוות הפזרנית-ראוותנית של קיסר סין כפי שראתה אותה הדוברת בדמיונה מעצים את הפער בין הארצי-הצפוי לנדיר-המפתיע בדמיונה של הדוברת. אבל למלכות יש גם צד אחר – השפחה חסרת המוסר שאיננה מתחרטת על מעשיה ונענשת בשוט. גם התמונה הזו נשענת על הדימוי "תפוזים ולימונים כמו שמשות וירחים"; הקיסר ואנשי החצר קרובים לגרמי השמיים; השפחה הקטנטנה קרובה לדוכני הירקות שבמציאות. שם השיר - "הדר" - הוא שמה של קבוצת הפירות, אבל גם מילה נרדפת לפאר ולתפארת המתקשרים למלכות ולסביבתו של קיסר. נירה לוין

שירים לילדים בנושא ידידוּת: יְדִידוֹת / פניה ברגשטיין, שְתֵּי חֲבֵרוֹת מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים / ע' הלל, יְדִידוּת / תרצה אתר חזרה יְדִידוּת / תרצה אתר לֹא תָּמִיד מוֹצְאִים מִיָּד חָבֵר אוֹ חֲבֵרָה, לֶחָצֵר יוֹרְדִים לְבַד, יוֹשְׁבִים מִחוּץ לַחֲבוּרָה... הַבָּנוֹת קוֹפְצוֹת עַל חֶבֶל, מְשַׂחֲקוֹת בְּ"גוּמִי", הַבָּנִים רָצִים בְּלִי הֶרֶף וְכָכָה, דֵּי עָגוּם לִי... - זֶה יִקַּח כַּמָּה יָמִים, אִמָּא לִי אוֹמֶרֶת, לֹא מִיָּד מִתְיַדְּדִים. חֲבֵרָה - אֵינָהּ מַחְבֶּרֶת. זוֹ - מֻנַּחַת בַּיַּלְקוּט, כָּתוּב בָּה שְׁמִי וְהִיא שֶׁלִּי. - שׁוֹנָה מְאֹד הַיְּדִידוּת, מְבָאֶרֶת אִמָּא לִי. זֶה קוֹרֶה לְאַט, בְּלִי לְהַרְגִּישׁ כִּמְעַט. מוֹצְאִים חֵן, אוֹמְרִים דָּבָר, מוֹשִׁיטִים הַיָּד... מְטַיְּלִים זְמַן-מָה בְּיַחַד, בֶּחָצֵר, בַּהַפְסָקָה. אַחֲרֵי הַלִּמוּדִים מַמְשִׁיכִים אֶת הַשִּׂיחָה... וּלְפֶתַע - מַזְמִינִים הַבַּיְתָה הָאַחַת אֶת חֲבֶרְתָהּ - מִכָּאן הַכֹּל קוֹרֶה מַהֵר - - - נוֹרָא קָשֶׁה פִּתְאֹם לְהִפָּרֵד וְ...אִמָא! יֵשׁ לִי חֲבֵרָה, אַבָּא! יֵשׁ לִי חָבֵר! שְתֵּי חֲבֵרוֹת מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים / ע' הלל - יֵשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ נֹעָה. - וְלִי יֵשׁ חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ טַל. - מָחָר אֲנִי הוֹלֶכֶת עִם אִמָּא לַקּוֹלְנוֹעַ! - וְלִי בָּעֲרוּגָה כְּבָר נוֹבֵט בָּצָל! - לֹא צָרִיךְ לָצֵאת בְּלִי מְעִיל בַּגֶּשֶׁם! - סֻכָּרִיּוֹת עוֹשׂוֹת חֹרִים בַּשֵּׁן. - אוֹטוֹ אַמְבּוּלַנְס טָס כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת! - אִישׁ סַהֲרוּרִי הוֹלֵךְ כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן. - עוֹד מְעַט אָז הַכַּלְבָּה שֶׁלָּנוּ - הִיא תַּמְלִיט גּוּרִים. שֵׁשׁ! - שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ בִּכְלָל לֹא חֹם. - לַפָּקִיד בְּדֹאר שַׁרְווּלִים שְׁחֹרִים יֵשׁ! - צַ'רְלִי צַ'פְּלִין הוּא מַצְחִיק, נָכוֹן?! - בְּפוּרִים, בָּטוּחַ, אֶתְחַפֵּשׂ לִגְבֶרֶת. - יוֹגוּרְט זֶה בָּרִיא. גַּם שַׁמֶּנֶת גַּם. - לְבַדִּי תַ'כְּבִישׁ אַף-פַּעַם אַנְ'לֹא עוֹבֶרֶת; - לְשַׂחֵק בְּגַפְרוּרִים זֶה מְסֻכָּן! - מִבְּרָקִים אֲנִי נוֹרָא-מְפַחֶדֶת. גַּם מֵרַעַם. - כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי, אָז אֶתֵּן לָךְ שׁוֹקוֹלָד! - אֲנִי לֹא אֶתְחַתֵּן, אוּלַי, אַף פַּעַם. - אֵיךְ שֶׁשְּׁתֵּינוּ מְדַבְּרוֹת נֶחְמָד! - אָז טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי חֲבֵרָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ נֹעָה. - וְנִפְלָא שֶׁחֲבֶרְתִּי שְׁמָהּ טַל! - חֲבֵרָה שֶׁלִּי, אֵין טוֹבָה כָּמוֹהָ! - וַחֲמוּדָתִי – בִּכְלָל! יְדִידוֹת / פניה ברגשטיין אֲנִי וְאַתְּ – אָנוּ שְׁתֵּי יְדִידוֹת בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל. אֲנַחְנוּ הַשְּׁתַּיִם. כְּמוֹ זוּג עֵינַיִם, כְּמוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, כְּמוֹ קוֹל וּבַת-קוֹל. סוֹדֵךְ – סוֹדִי, שִׂמְחָתִי – שִׂמְחָתֵךְ, כִּי מִי לִי עוֹד בָּעוֹלָם זוּלָתֵךְ? בתוך אמא הולכת לכיתה א כתבה תרצה אתר איירה מיכל אפרת הקיבוץ המאוחד 1976 בתוך אותי לראות אף אחד לא יכול כתב ע' הלל ציירה רות צרפתי וגם חגית מסדה 1967 בתוך שיר ידעתי כתבה פניה ברגשטיין ציירה צילה בינדר הקיבוץ המאוחד 1953 ידידוּת קשר קרוב עם אדם אחר, קשר שהוא רצוף וממושך, מספק, מהנה ומעניק ביטחון (ואינו תועלתי מחוץ לעצמו), מונח בבסיסה של כל חברוּת. גם ילדים צעירים זקוקים לקשרים כאלה; רובם יודעים בחוש איך ליצור אותם ועם מי, ומקיימים קשרי חברוּת המאופיינים בהתמסרות ובנאמנות. שלושת השירים כאן הנוגעים בהיבטים שונים של חברוּת, משקפים מוסכמות פואטיות וחברתיות. פניה ברגשטיין (1908–1950) מציבה את היחיד מול הצֶמֶד שמניבה החברוּת –"אֲנִי וְאַתְּ", ביחד "אָנוּ". הופעתו החוזרת בשיר של המספר שְׁתַּיִם (ארבע פעמים, והמילה "זוג" בכלל זה) – מחזקת את הצֶמֶד. הצבת ה"שְׁתַּיִם" מול "בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל" מבליטה את ההעצמה שמעניקה החברוּת ומוסיפה נופך דרמטי לשיר. כך גם שלושת הדימויים המאייכים את החברוּת - "כְּמוֹ זוּג עֵינַיִם, / כְּמוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, / כְּמוֹ קוֹל וּבַת קוֹל", המדגישים את הקִרבה עד כדי הזדהוּת ואת הכוח המיטיב של חברוּת אמיצה. השוּתפוּת והסולידריות - היבטים נוספים של חברוּת, זוכות לייצוג מאוזן בשיר: "סוֹדֵךְ – סוֹדִי, / שִׂמְחָתִי – שִׂמְחָתֵךְ, / כִּי מִי לִי עוֹד / בָּעוֹלָם זוּלָתֵךְ?" בשירו של ע' הלל (1926–1990) מובא שיח של שתי חברות כמייצג היבט חשוב של חברוּת. השיח התמים שחולקות שתי המשוחחות קולח בשטף, מאוזן והרמוני. המשוחחות משוחררות ממתח התכנון, פטורות מהתחשבות בתכנים שהן שומעות ואינן מתאמצות להתאים את עצמן לגלגולי הַהֶקשר. כל אחת מהן בטוחה בקשב ובאורך הרוח של חברתה, שתיהן נהנות מהיכולת להשמיע ולשמוע מתוך ביטחון שדבריהן הספונטניים יתקבלו בחיבה וללא ביקורת. התבוננות באירועים ובמחשבות שמעסיקים את הילדות, אלה שהן חולקות זו עם זו כמו התרחשויות בבית ובסביבה, גילויים מפתיעים, כללים וסכנות, פחדים והנאות – מעלה תמונת ילדוּת שבמידה רבה הולמת ילדוֹת וילדים בכל מקום. תרצה אתר (1936–1977) פותחת את שירה בשורות "לֹא תָּמִיד מוֹצְאִים מִיָּד / חָבֵר אוֹ חֲבֵרָה,". כל השירים בקובץ "אמא הולכת לכיתה א" עוסקים בימי ההסתגלות למסגרת החדשה, המציבה את הילדים בקבוצה לא מוכרת. השיר מתאר את התהליך המאתגר שמתחיל "מִחוּץ לַחֲבוּרָה"; השיר רומז על הקושי לעשות את הצעד הראשון ולהיכנס בלי הזמנה למשחק של חבורה, ומציג את תפקידם החשוב של הורים בתיווך ההבחנה בין בַּעֲלוּת על חפץ להתיידדות ובהכנה לצעדים הראשונים ולסְפֵקות שבצדם. הרגע הגדול של הידיעה הפנימית מיוצג כאן בשורה "נוֹרָא קָשֶׁה פִּתְאֹם לְהִפָּרֵד", ובעקבותיו הקריאה הצוהלת: "אִמָא! יֵשׁ לִי חֲבֵרָה, / אַבָּא! יֵשׁ לִי חָבֵר!" נירה לוין

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת חנה רוזן חנה רוזן ספרים מאת תות? איזו שטות חנה רוזן

שירים לילדים בנושא בכי: בֻּבָּה מֻבָּה / נורית זרחי, אֲנִי אֶבְכֶּה / עוזי בן-כנען, מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי / רונית קנו חזרה מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי / רונית קנו מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי הָפַכְתִּי לְיָם, וְצָעַקְתִּי הַצִּילוּ וְהִגִּיעוּ כֻּלָּם, וְנִסּוּ לְיַבֵּשׁ אוֹתִי בְּבַדִּים, וּמָשְׁכוּ לִי בַּשְׂעָרוֹת, בָּאֶצְבָּעוֹת, בַּבְּגָדִים וְנִסּוּ לְהַחְזִיר אוֹתִי לְמָה שֶׁהָיִיתִי, לִפְנֵי שֶׁצָעַקְתִּי וְלִפְנֵי שֶׁבָּכִיתִי. אֲבָל אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי יָם עֲנָק, הִתְמַלֵּאתִי גַּלִּים וְחוֹל וּמֶרְחָק וְהִתְחִילוּ דָּגִים לִשְׂחוֹת בִּי אֲפִלּוּ וְלִוְיָתָן וְדוֹלְפִינִים וּכְשֶׁהַשָּׁמַיִם הִכְחִילוּ הָפַכְתִּי כְּחֻלָּה בְּעַצְמִי וּשְׁקֵטָה וְשָׁכַחְתִּי שֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה שֶׁבָּכְתָה וְשָׁכַחְתִּי לָמָה בָּכִיתִי בִּכְלָל, הָיִיתִי רַק מַיִם וְקֶצֶף וְגַל. וּכְשֶׁנִשְׁפַּכְתִּי לָעֹמֶק וּלְכָל הַצְּדָדִים שָׂחוּ בִּי כָּל מִינֵי יְלָדִים וְשָׂמַחְתִּי אִתָּם עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁפִּתְאֹם הִתְיַבֵּשׁ כָּל הַיָּם וּבָרַח אָז חָזַרְתִּי לִהְיוֹת אֲנִי כָּל כֻּלִּי וְהָלַכְתִּי הַבַּיְתָה לְאִמָּא שֶׁלִּי. אֲנִי אֶבְכֶּה / עוזי בן-כנען צָעַקְתְּ עָלַי לִפְנֵי כֻּלָּם וּבְקוֹל רָם, שֶׁאֲנִי יֶלֶד רַע מְאֹד, לֹא בֶּן-אָדָם. שֶׁאֶזָּהֵר, שֶׁאֶתְבַּיֵּשׁ וְגַם סְלִיחָה שְׁאֲבַקֵּשׁ וּטְרָח! נָתַתְּ לִי אָז מַכָּה עַל הַיַּשְׁבָן. וְלֹא חָשַׁבְתְּ עָלַי בִּכְלָל, גַּם לֹא טִפָּה, כְּשֶׁנִּשְׁפַּךְ לִי כָּל הַמִּיץ עַל הַסַּפָּה. אָז מָה קָרָה אִם הַכִּסּוּי דָּבִיק טִפֹּנֶת וְדָהוּי? אַךְ תִּשְׁמְעִי מָה אֶעֱשֶׂה בִּגְלַל מַכָּה! אֲנִי אֶבְכֶּה! אֲנִי אֶבְכֶּה! אֲנִי אֶבְכֶּה לִי כָּל הַיּוֹם, אֲנִי אֶבְכֶּה! אֶבְכֶּה חָזָק כְּמוֹ תּוֹתָח, אֶצְוַח מִכָּאן עַד הַמִּטְבָּח, אֶבְכֶּה, אֶצְרַח לִי עוֹד וָעוֹד כֵּן, עַד שֶׁתִּתְנַצְּלִי מְאֹד, אֲנִי אֶבְכֶּה. וּבִדְמָעוֹת בְּגֹדֶל דּוּד, אֶשְׁטֹף אֶת הַמִּיץ מֵהָרִפּוּד, אֲבָל אַמְשִׁיךְ לִבְכּוֹת בְּקוֹל וְכָךְ אַטְבִּיעַ אֶת הַכֹּל, אֲנִי אֶבְכֶּה! בֻּבָּה מֻבָּה / נורית זרחי בֻּבָּה מֻבָּה בָּכְתָה כָּל דִּמְעָה שֶּׁלָּהּ דְּלִי מַיִם הָיְתָה. וְהַזֶּרֶם הָלַךְ וְגָבַר, וְהַשְּׁלוּלִית הָפְכָה נָהָר, וְהוֹפִיעָה מוּלָהּ סְפִינַת מִפְרָשׂ וְעַל סִפּוּנָהּ מַלָּחִים תְּרֵיסָר וְתָקְעוּ חֲצוֹצְרוֹת: עֲלִי מֻבָּה! רוֹצָה? וּמֻבָּה מִתּוֹךְ דִּמְעוֹתֶיהָ קָפְצָה. הֵם עָלוּ גַּלִּים וְיָרְדוּ גַּלִּים, וְרָאוּ יַבָּשׁוֹת וְאִיִּים, ג'וּנְגְּלִים, וְהָרִים עִם שְׁפִּיצֵי גְּלִידָה וַנִילִים וְעַל קַו הַמַּשְׁוֶה יְלָדִים סְגֻלִּים. הֵם הִפְלִיגוּ לְצַד מַעֲרָב וּמִזְרָח לְמָקוֹם שֶׁבּוֹ לַיְלַָה כְּשֶׁיּוֹם, וּמְהֻפָּךְ. וּכְשֶׁפָּסַק הַנָּהָר קָרָא כָּל הַצִּי: מֻבָּה, רַק עוֹד מִיל אֶחָד הִתְאַמְּצִי! ומֻבָּה בָּכְתָה, וְקָרְבוּ אָז שְׁנֵי הַקְּטָבִים לִקְרָאתָהּ וּבְדִיּוּק בִּקְצוֹת הַכַּדּוּר הַחַדִּים הֵם רָאוּ אֶת דֻּבֵּי הַצָּפוֹן מְדַדִּים, וְעוֹלֶה מִפִּיהֶם אֵד כָּחֹל – הֵם רָאוּ אֶת הַכֹּל. אָז הֵרִיעַ כָּל הַסִּפּוּן לִכְבוֹדָהּ – כִּי אֶת כָּל הַיַּמִּים הִיא בָּכְתָה לְבַדָּהּ, סָבִיב לָעוֹלָם אֶת כֻּלָּם וְכַאֲשֵֶׁר דַּי הָיָה לָהּ בְּהַרְפַּתְקוֹת בֻּבָּה מֻבָּה פָּסְקָה לִבְכּוֹת. מתוך הסוס המעופף כתבה: רונית קנו הליקון 111, סתיו 2015 בתוך מה שבלב כתב עוזי בן-כנען רכגולד 1987 בתוך פס על כל העיר כתבה נורית זרחי ציירה רות צרפתי מסדה 1975 בכי בשלושת השירים יחד אפשר למנות 17 מילים מהשורש בכ"ה, והן מלוות ב"דמעה" ו"דמעות" ובפעלים מהשורשים צע"ק, צו"ח וצר"ח. בשלושת השירים בולטים ביטויי הפלגה, כמו "כָּל דִּמְעָה שֶּׁלָּהּ / דְּלִי מַיִם הָיְתָה [...] כִּי אֶת כָּל הַיַּמִּים / הִיא בָּכְתָה לְבַדָּהּ", "אֶבְכֶּה חָזָק כְּמוֹ תּוֹתָח [...] וּבִדְמָעוֹת בְּגֹדֶל דּוּד", ו"מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי הָפַכְתִּי לְיָם [...] אֲבָל אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי יָם עֲנָק". אלה, בתוספת רגשות מובלעים או גלויים ובתוך הקשרים שונים, עושים את בכיותיהם של בובה, ילד וילדה לאירועים דרמטיים. הגיבורה של נורית זרחי (1941-) נושאת שם חסר משמעות, שהחזרה המשולשת בו על הצליל בּ ("בֻּבָּה מֻבָּה") עושה אותו לרצף פונטי גולמני חסר חן; הגולמנות, כך מתברר, מאפיינת גם את הבובה עצמה, המזילה דמעות ללא סיבה ובמנותק מכל רגש. התיאור האיגיוני של מפעלה היוצא דופן של בֻּבָּה מֻבָּה – "כִּי אֶת כָּל הַיַּמִּים / הִיא בָּכְתָה לְבַדָּהּ, / סָבִיב לָעוֹלָם / אֶת כֻּלָּם" – נע בין חמלה ללגלוג; היא אמנם זוכה לתשואות, אך רק לאחר שבכייה סיפק הרפתקאות ושעשועים לאחרים. זרחי מעצימה את בכיה של הבובה במילים מהשדה הסמנטי של "מים" - דלי, נהר, שלולית, ימים, ספינת מפרש, סיפון, מלחים, גלים, יבשות, איים, הפליגו, צי – ומרחיקה עוד את הבובה מרגשותיה. בכייה אינו נוגע באיש, ולמרבה הצער – גם לא בה עצמה. הדובר בשירו של עוזי בן כנען (1991-1954) הוא ילד המוחה על עלבון צורב שספג מאמו: "צָעַקְתְּ עָלַי לִפְנֵי כֻּלָּם / וּבְקוֹל רָם, / שֶׁאֲנִי יֶלֶד רַע מְאֹד, / לֹא בֶּן-אָדָם. [...] וּטְרָח! נָתַתְּ לִי אָז מַכָּה / עַל הַיַּשְׁבָן". העלבון מעורר בילד הפגוע את הצורך לנקום, וביודעו שבכיו יכאיב לאם מאוד הוא מכריז: "אַךְ תִּשְׁמְעִי מָה אֶעֱשֶׂה בִּגְלַל מַכָּה! / אֲנִי אֶבְכֶּה! / אֲנִי אֶבְכֶּה! / אֲנִי אֶבְכֶּה לִי כָּל הַיּוֹם, / אֲנִי אֶבְכֶּה!". הדימויים "חָזָק כְּמוֹ תּוֹתָח" ו"בִּדְמָעוֹת בְּגֹדֶל דּוּד" מוסיפים נפח לבכי ועוצמה לאיוּם על אמא, והפעלים "אֶצְוַח" ו"אֶצְרַח" מוסיפים מרכיב קולי-מהומתי שאמור לגרום לאמא להתנצל. אך גם אם "תִּתְנַצְּלִי מְאֹד" לא ייסלח לאם קהת רגש, והילד בזעמו מבטיח להטביע את "הכול"; את העולם, את כל מה שיקר וחשוב לאמא, לאמור – את ריפוד הספה. רונית קנו מתארת את הדרמה שבעקבות הבכי; השורה "מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי הָפַכְתִּי לְיָם" רומזת על עוצמת העצב ועל כמות הדמעות, ועל הטראומה שהביאה לביטול זהותה: "אֲבָל אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי יָם עֲנָק, / הִתְמַלֵּאתִי גַּלִּים וְחוֹל וּמֶרְחָק". גם המילים "הצילו", "כולם" ו"ענק" תורמות להפלגה. מכאן פתוחה הדרך לרגיעה; המטפורה "הָיִיתִי יָם עֲנָק" מפנה את מקומה לתיאור המתמתן והולך "הָיִיתִי רַק מַיִם וְקֶצֶף וְגַל", ולשורה המחזירה את הדוברת אל המציאות - "הָפַכְתִּי כְּחֻלָּה בְּעַצְמִי וּשְׁקֵטָה". השהות בים כמקום מקלט דמוי רחם מאפשרת את ההיזכרות בשמחה ואת השיבה לשגרה. נירה לוין

שירים לילדים בנושא העברית: אַרְנוֹנִית / מיכאל דשא, מִלִּים שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא / לאה נאור, הַשָּׂפָה הָעִבְרִית / מרים חרותי חזרה הַשָּׂפָה הָעִבְרִית / מרים חרותי בְּבֵיתִי דִּבְּרוּ עִבְרִית שֶׁכַּיּוֹם קְצָת "מְיֻשֶּׁנֶת": לַסַּבּוֹן קָרְאוּ בּוֹרִית, וְזִבְדָּה הָיְתָה שַׁמֶּנֶת. וְהָיְתָה יִרְאַת-כָּבוֹד לַשָּׂפָה, שְׂפַת-הַתַּנַךְ, וְהִקְפַּדְנוּ לֹא לִטְעוֹת בֵּין שְׁוָא נָע לְבֵין שְׁוָא נָח. לֹא הָיָה לָנוּ אָז כֵּיף, אֶלָּא סְתָם הָיָה שָׂמֵחַ. שַׁרְנוּ אָז עַל עִיר-דָּוִד בְּעִבְרִית, לְאוֹר יָרֵחַ. הִתְקוֹטַטְנוּ בְּעִבְרִית, בָּהּ הִשְׁלַמְנוּ אַחֲרֵי-כֵן. בֵּין שָׂפוֹת שֶׁל אֲחֵרִים הָיְתָה לָנוּ אֶבֶן-חֵן. מִנִּי אָז וּלְתָמִיד, כְּמוֹ טַל עַל נְאוֹת דֶּשֶׁא, מְפַכָּה הִיא, הָעִבְרִית, צְלוּלָה וּמִתְחַדֶּשֶׁת. מִלִּים שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא / לאה נאור הַוִּכּוּחַ שֶׁלִּי עִם הַגְּדוֹלִים זֶה בְּעִקָּר עַל מִלִּים. הֵם אוֹהֲבִים מִלִּים שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא כְּמוֹ "סְלִיחָה" וּכְמוֹ "תַּבְטִיחַ", וּכְמוֹ "יֶלֶד נָבוֹן" אוֹ "תִּלְבַּשׁ כְּבָר פִּיגָ'מָה", וְשׂוֹנְאִים מִלִּים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב כְּמוֹ "דַּוְקָא" וּכְמוֹ "לֹא רוֹצֶה" אוֹ "יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי" וְעוֹד מִלִּים שֶׁמַּרְגִּיזוֹת אוֹתָם, לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה. אֲנִי לֹא יָכוֹל בְּלִי הַמִּלִּים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב, וְהֵם מַמְשִׁיכִים בַּמִּלִּים שֶׁהֵם אוֹהֲבִים. אָז בֵּינְתַיִם אֵין לָנוּ סִכּוּי לִיחָסִים טוֹבִים. אַרְנוֹנִית / מיכאל דשא יֵשׁ הַרְבֵּה שָׂפוֹת, נָכוֹן? עִבְרִית, אַנְגְּלִית וְעוֹד. הָמוֹן... אַךְ מִכֻּלָּן הַחִנָּנִית, זוֹ שְׂפַת אָחִי – הָאַרְנוֹנִית, בִּמְקוֹם עָשִׂיתִי – רַק עָשַׂתִּי, בִּמְקוֹם בָּכִיתִי – רַק בָּכַתִּי, "חֶלֶם" בַּמָּקוֹם לֶחֶם, "שַׁחְמַל" בִּמְקוֹם חַשְׁמַל, "בַּתְיָה" זוֹ אַמְבַּטְיָה, "מָל" זֶהוּ גָּמָל... נוּ, אִמְרוּ, יֵשׁ עוֹד שָׂפָה כֹּה חֲבִיבָה וְכֹה יָפָה?... בתוך חיוך ראשון כתבה מרים חירותי אייר נחום גוטמן הוצאת חורב 2003 בתוך אבא, בן כמה היית כשהיית ילד כתבה לאה נאור ציירה יפה טלרק הוצאת עידנים 1981 בתוך מי מדליק את הברק כתב מיכאל דשא ציירה תרצה טנאי יבנה תל אביב 1959 העברית השפה העברית, ככלי שנמסרים בו תכנים – בין אם יומן אישי הנסתר מעין זרה ובין אם רשימת תפוצה בלתי מוגבלת של פרטי מידע שוּלִיִים – היא הנושא כאן. שלושה כותבים עסקו בה מנקודת מבט פרטית, אישית מאוד, והעמידו טקסטים טעונים ברגשות. מיכאל דשא (1915–1998), סופר ומשורר, כתב שירים וסיפורים לילדים וכן שירה וספרי עיון למבוגרים. בין ספריו לילדים – אורית מספרת (1954), ו-לדוכיפת לא אכפת (1959). השיר "אַרְנוֹנִית" רומז בהומור על בנו של המשורר ונכתב כמונולוג של בתו על אחיה הפעוט ארנון, המדגים בדיבורו שלבים אופייניים בהתפתחות שפה אצל דוברים מתחילים; ארנון מבלבל בניינים בנטיית שורשים, ואומר "עָשַׂתִּי" ו"בָּכַתִּי" תחת "עָשִׂיתִי" ו"בָּכִיתִי". הוא משַׂכֵּל אותיות בְּמילים ואומר "חֶלֶם" ו"שַׁחְמַל" בִּמְקוֹם "לֶחֶם" ו"חַשְׁמַל". הוא משמיט חצאי מילים ואומר "בַּתְיָה" במקום "אַמְבַּטְיָה" ו"מָל" במקום גָּמָל וכו'. השיר מסתיים בשאלה רטורית מבודחת, כשברור שתחדישיו-מעידותיו של הפעוט הם מקור של נחת לכל שומעיו. לאה נאור (1935-) היא סופרת, משוררת, פזמונאית ומתרגמת, מחזאית ותסריטאית פורה ומנוסה, הנמנית עם יוצרי תוכניות הילדים הראשונות והמשובחות בטלוויזיה הישראלית. הדובר הצעיר של לאה נאור כבר אינו פעוט. בעברית דיבורית-ילדית הוא מבחין בין מילים אהובות למילים שְׂנואות, וממיין מילים לפי ההקשר שהן נאמרות בו; השנואות קשורות להטפות מוסר, לנימוסים רצויים, לציות להורים – "כְּמוֹ 'סְלִיחָה' וּכְמוֹ 'תַּבְטִיחַ', / וּכְמוֹ 'יֶלֶד נָבוֹן' / אוֹ 'תִּלְבַּשׁ כְּבָר פִּיגָ'מָה'" – מילים המבקשות למַשְׁטֵר אותו בעודו מבטא ניצנים ראשונים של חשיבה עצמאית. את דבריו הוא חותם בקריצה לסגנון דיבור האופייני למבוגרים: "אָז בֵּינְתַיִם אֵין לָנוּ סִכּוּי / לִיחָסִים טוֹבִים." מרים חרותי (1919–2012) שנולדה ברוסיה הלבנה למשפחת מורים התחנכה ברוח השפה והתרבות העברית. תחילה פרסמה את שיריה בשבועונים לילדים, ואחר כך בספריה ענן קטן (1968), דני, רני ואייל (1974), הג'ירפה והצב (1999) ואחרים. התבוננותה של מרים חרותי בשפה העברית מעוררת בה חיבה וגעגועים לעָבָר, כאילו פגשה מַכָּרָה ותיקה. היא ממקמת את עצמה על רצף השינויים שחלו בעברית, ומדגימה את חשיבות העברית בביתה בהקפדה על ההבדל "בֵּין שְׁוָא נָע לְבֵין שְׁוָא נָח". היא מציינת את המילה "כֵּיף" השאולה מערבית מדוברת כדוגמה לאחת מדרכי הרחבת השפה, ומסיימת את דבריה בנימה חגיגית; גם היום השפה העברית המשתנה היא בעיניה "כְּמוֹ טַל עַל נְאוֹת דֶּשֶׁא", אולי בהשראת הפסוק "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כג) כדי להאיר את העברית החיה, ה"צְלוּלָה וּמִתְחַדֶּשֶׁת", כחלק מהבטחת קיומו של עם ישראל. נירה לוין

באתר המפרש, ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים בהם האיורים מאת בן מירס בן מירס איורים מאת המסמכים הסודיים של גברת פרנקוויילר א"ל קוניגסברג

באתר המפרש, ספרות ילדים, תוכלו למצוא ביקורות לספרי ילדים בהם האיורים מאת חנוך פִּיבֶן חנוך פִּיבֶן איורים מאת איך שורדים מבול חנוך פיבן ושירה הכט-קולר ממה עשויים ראשי ממשלה? חנוך פִּיבֶן

המפרש, ספרות ילדים, ספרים מאת חן זילבר חן זילבר ספרים מאת מסדרים את החדר חן זילבר