בכי

בשלושת השירים יחד אפשר למנות 17 מילים מהשורש בכ"ה, והן מלוות ב"דמעה" ו"דמעות"

ובפעלים מהשורשים צע"ק, צו"ח וצר"ח. בשלושת השירים בולטים ביטויי הפלגה, כמו "כָּל דִּמְעָה

שֶּׁלָּהּ / דְּלִי מַיִם הָיְתָה [...] כִּי אֶת כָּל הַיַּמִּים / הִיא בָּכְתָה לְבַדָּהּ", "אֶבְכֶּה חָזָק כְּמוֹ תּוֹתָח [...] וּבִדְמָעוֹת בְּגֹדֶל דּוּד", ו"מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי הָפַכְתִּי לְיָם [...] אֲבָל אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי יָם עֲנָק". אלה, בתוספת רגשות מובלעים או גלויים ובתוך הקשרים שונים, עושים את בכיותיהם של בובה, ילד וילדה לאירועים דרמטיים.

הגיבורה של נורית זרחי (1941-) נושאת שם חסר משמעות, שהחזרה המשולשת בו על הצליל בּ ("בֻּבָּה מֻבָּה") עושה אותו לרצף פונטי גולמני חסר חן; הגולמנות, כך מתברר, מאפיינת גם את הבובה עצמה, המזילה דמעות ללא סיבה ובמנותק מכל רגש. התיאור האיגיוני של מפעלה היוצא דופן של בֻּבָּה מֻבָּה – "כִּי אֶת כָּל הַיַּמִּים / הִיא בָּכְתָה לְבַדָּהּ, / סָבִיב לָעוֹלָם / אֶת כֻּלָּם" – נע בין חמלה ללגלוג; היא אמנם זוכה לתשואות, אך רק לאחר שבכייה סיפק הרפתקאות ושעשועים לאחרים. זרחי מעצימה את בכיה של הבובה במילים מהשדה הסמנטי של "מים" - דלי, נהר, שלולית, ימים, ספינת מפרש, סיפון, מלחים, גלים, יבשות, איים, הפליגו, צי – ומרחיקה עוד את הבובה מרגשותיה. בכייה אינו נוגע באיש, ולמרבה הצער – גם לא בה עצמה.

הדובר בשירו של עוזי בן כנען (1991-1954) הוא ילד המוחה על עלבון צורב שספג מאמו: "צָעַקְתְּ עָלַי לִפְנֵי כֻּלָּם / וּבְקוֹל רָם, / שֶׁאֲנִי יֶלֶד רַע מְאֹד, / לֹא בֶּן-אָדָם. [...] וּטְרָח! נָתַתְּ לִי אָז מַכָּה / עַל הַיַּשְׁבָן". העלבון מעורר בילד הפגוע את הצורך לנקום, וביודעו שבכיו יכאיב לאם מאוד הוא מכריז: "אַךְ תִּשְׁמְעִי מָה אֶעֱשֶׂה בִּגְלַל מַכָּה! / אֲנִי אֶבְכֶּה! / אֲנִי אֶבְכֶּה! / אֲנִי אֶבְכֶּה לִי כָּל הַיּוֹם, / אֲנִי אֶבְכֶּה!". הדימויים "חָזָק כְּמוֹ תּוֹתָח" ו"בִּדְמָעוֹת בְּגֹדֶל דּוּד" מוסיפים נפח לבכי ועוצמה לאיוּם על אמא, והפעלים "אֶצְוַח" ו"אֶצְרַח" מוסיפים מרכיב קולי-מהומתי שאמור לגרום לאמא להתנצל. אך גם אם "תִּתְנַצְּלִי מְאֹד" לא ייסלח לאם קהת רגש, והילד בזעמו מבטיח להטביע את "הכול"; את העולם, את כל מה שיקר וחשוב לאמא, לאמור – את ריפוד הספה.

רונית קנו מתארת את הדרמה שבעקבות הבכי; השורה "מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי הָפַכְתִּי לְיָם" רומזת על עוצמת העצב ועל כמות הדמעות, ועל הטראומה שהביאה לביטול זהותה: "אֲבָל אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי יָם עֲנָק, / הִתְמַלֵּאתִי גַּלִּים וְחוֹל וּמֶרְחָק". גם המילים "הצילו", "כולם" ו"ענק" תורמות להפלגה. מכאן פתוחה הדרך לרגיעה; המטפורה "הָיִיתִי יָם עֲנָק" מפנה את מקומה לתיאור המתמתן והולך "הָיִיתִי רַק מַיִם וְקֶצֶף וְגַל", ולשורה המחזירה את הדוברת אל המציאות - "הָפַכְתִּי כְּחֻלָּה בְּעַצְמִי וּשְׁקֵטָה". השהות בים כמקום מקלט דמוי רחם מאפשרת את ההיזכרות בשמחה ואת השיבה לשגרה.

נירה לוין