מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי / רונית קנו
מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי הָפַכְתִּי לְיָם,
וְצָעַקְתִּי הַצִּילוּ וְהִגִּיעוּ כֻּלָּם,
וְנִסּוּ לְיַבֵּשׁ אוֹתִי בְּבַדִּים,
וּמָשְׁכוּ לִי בַּשְׂעָרוֹת, בָּאֶצְבָּעוֹת, בַּבְּגָדִים
וְנִסּוּ לְהַחְזִיר אוֹתִי לְמָה שֶׁהָיִיתִי,
לִפְנֵי שֶׁצָעַקְתִּי וְלִפְנֵי שֶׁבָּכִיתִי.
אֲבָל אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי יָם עֲנָק,
הִתְמַלֵּאתִי גַּלִּים וְחוֹל וּמֶרְחָק
וְהִתְחִילוּ דָּגִים לִשְׂחוֹת בִּי אֲפִלּוּ
וְלִוְיָתָן וְדוֹלְפִינִים וּכְשֶׁהַשָּׁמַיִם הִכְחִילוּ
הָפַכְתִּי כְּחֻלָּה בְּעַצְמִי וּשְׁקֵטָה
וְשָׁכַחְתִּי שֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה שֶׁבָּכְתָה
וְשָׁכַחְתִּי לָמָה בָּכִיתִי בִּכְלָל,
הָיִיתִי רַק מַיִם וְקֶצֶף וְגַל.
וּכְשֶׁנִשְׁפַּכְתִּי לָעֹמֶק וּלְכָל הַצְּדָדִים
שָׂחוּ בִּי כָּל מִינֵי יְלָדִים
וְשָׂמַחְתִּי אִתָּם עַד כְּדֵי כָּךְ
שֶׁפִּתְאֹם הִתְיַבֵּשׁ כָּל הַיָּם וּבָרַח
אָז חָזַרְתִּי לִהְיוֹת אֲנִי כָּל כֻּלִּי
וְהָלַכְתִּי הַבַּיְתָה לְאִמָּא שֶׁלִּי.
אֲנִי אֶבְכֶּה / עוזי בן-כנען
צָעַקְתְּ עָלַי לִפְנֵי כֻּלָּם
וּבְקוֹל רָם,
שֶׁאֲנִי יֶלֶד רַע מְאֹד,
לֹא בֶּן-אָדָם.
שֶׁאֶזָּהֵר, שֶׁאֶתְבַּיֵּשׁ
וְגַם סְלִיחָה שְׁאֲבַקֵּשׁ
וּטְרָח! נָתַתְּ לִי אָז מַכָּה
עַל הַיַּשְׁבָן.
וְלֹא חָשַׁבְתְּ עָלַי בִּכְלָל,
גַּם לֹא טִפָּה,
כְּשֶׁנִּשְׁפַּךְ לִי כָּל הַמִּיץ
עַל הַסַּפָּה.
אָז מָה קָרָה אִם הַכִּסּוּי
דָּבִיק טִפֹּנֶת וְדָהוּי?
אַךְ תִּשְׁמְעִי מָה אֶעֱשֶׂה בִּגְלַל מַכָּה!
אֲנִי אֶבְכֶּה!
אֲנִי אֶבְכֶּה!
אֲנִי אֶבְכֶּה לִי כָּל הַיּוֹם,
אֲנִי אֶבְכֶּה!
אֶבְכֶּה חָזָק כְּמוֹ תּוֹתָח,
אֶצְוַח מִכָּאן עַד הַמִּטְבָּח,
אֶבְכֶּה, אֶצְרַח לִי עוֹד וָעוֹד
כֵּן, עַד שֶׁתִּתְנַצְּלִי מְאֹד,
אֲנִי אֶבְכֶּה.
וּבִדְמָעוֹת בְּגֹדֶל דּוּד,
אֶשְׁטֹף אֶת הַמִּיץ מֵהָרִפּוּד,
אֲבָל אַמְשִׁיךְ לִבְכּוֹת בְּקוֹל
וְכָךְ אַטְבִּיעַ אֶת הַכֹּל,
אֲנִי אֶבְכֶּה!
בֻּבָּה מֻבָּה / נורית זרחי
בֻּבָּה מֻבָּה בָּכְתָה
כָּל דִּמְעָה שֶּׁלָּהּ
דְּלִי מַיִם הָיְתָה.
וְהַזֶּרֶם הָלַךְ וְגָבַר,
וְהַשְּׁלוּלִית הָפְכָה נָהָר,
וְהוֹפִיעָה מוּלָהּ סְפִינַת מִפְרָשׂ
וְעַל סִפּוּנָהּ מַלָּחִים תְּרֵיסָר
וְתָקְעוּ חֲצוֹצְרוֹת: עֲלִי מֻבָּה! רוֹצָה?
וּמֻבָּה מִתּוֹךְ דִּמְעוֹתֶיהָ קָפְצָה.
הֵם עָלוּ גַּלִּים וְיָרְדוּ גַּלִּים,
וְרָאוּ יַבָּשׁוֹת וְאִיִּים, ג'וּנְגְּלִים,
וְהָרִים עִם שְׁפִּיצֵי גְּלִידָה וַנִילִים
וְעַל קַו הַמַּשְׁוֶה יְלָדִים סְגֻלִּים.
הֵם הִפְלִיגוּ לְצַד מַעֲרָב וּמִזְרָח
לְמָקוֹם שֶׁבּוֹ לַיְלַָה כְּשֶׁיּוֹם, וּמְהֻפָּךְ.
וּכְשֶׁפָּסַק הַנָּהָר קָרָא כָּל הַצִּי:
מֻבָּה, רַק עוֹד מִיל אֶחָד הִתְאַמְּצִי!
ומֻבָּה בָּכְתָה,
וְקָרְבוּ אָז שְׁנֵי הַקְּטָבִים לִקְרָאתָהּ
וּבְדִיּוּק בִּקְצוֹת הַכַּדּוּר הַחַדִּים
הֵם רָאוּ אֶת דֻּבֵּי הַצָּפוֹן מְדַדִּים,
וְעוֹלֶה מִפִּיהֶם אֵד כָּחֹל –
הֵם רָאוּ אֶת הַכֹּל.
אָז הֵרִיעַ כָּל הַסִּפּוּן לִכְבוֹדָהּ –
כִּי אֶת כָּל הַיַּמִּים
הִיא בָּכְתָה לְבַדָּהּ,
סָבִיב לָעוֹלָם
אֶת כֻּלָּם
וְכַאֲשֵֶׁר דַּי הָיָה לָהּ בְּהַרְפַּתְקוֹת
בֻּבָּה מֻבָּה
פָּסְקָה לִבְכּוֹת.
מתוך הסוס המעופף
כתבה: רונית קנו
הליקון 111, סתיו 2015
בתוך מה שבלב
כתב עוזי בן-כנען
רכגולד 1987
בתוך פס על כל העיר
כתבה נורית זרחי
ציירה רות צרפתי
מסדה 1975
בכי
בשלושת השירים יחד אפשר למנות 17 מילים מהשורש בכ"ה, והן מלוות ב"דמעה" ו"דמעות"
ובפעלים מהשורשים צע"ק, צו"ח וצר"ח. בשלושת השירים בולטים ביטויי הפלגה, כמו "כָּל דִּמְעָה
שֶּׁלָּהּ / דְּלִי מַיִם הָיְתָה [...] כִּי אֶת כָּל הַיַּמִּים / הִיא בָּכְתָה לְבַדָּהּ", "אֶבְכֶּה חָזָק כְּמוֹ תּוֹתָח [...] וּבִדְמָעוֹת בְּגֹדֶל דּוּד", ו"מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי הָפַכְתִּי לְיָם [...] אֲבָל אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי יָם עֲנָק". אלה, בתוספת רגשות מובלעים או גלויים ובתוך הקשרים שונים, עושים את בכיותיהם של בובה, ילד וילדה לאירועים דרמטיים.
הגיבורה של נורית זרחי (1941-) נושאת שם חסר משמעות, שהחזרה המשולשת בו על הצליל בּ ("בֻּבָּה מֻבָּה") עושה אותו לרצף פונטי גולמני חסר חן; הגולמנות, כך מתברר, מאפיינת גם את הבובה עצמה, המזילה דמעות ללא סיבה ובמנותק מכל רגש. התיאור האיגיוני של מפעלה היוצא דופן של בֻּבָּה מֻבָּה – "כִּי אֶת כָּל הַיַּמִּים / הִיא בָּכְתָה לְבַדָּהּ, / סָבִיב לָעוֹלָם / אֶת כֻּלָּם" – נע בין חמלה ללגלוג; היא אמנם זוכה לתשואות, אך רק לאחר שבכייה סיפק הרפתקאות ושעשועים לאחרים. זרחי מעצימה את בכיה של הבובה במילים מהשדה הסמנטי של "מים" - דלי, נהר, שלולית, ימים, ספינת מפרש, סיפון, מלחים, גלים, יבשות, איים, הפליגו, צי – ומרחיקה עוד את הבובה מרגשותיה. בכייה אינו נוגע באיש, ולמרבה הצער – גם לא בה עצמה.
הדובר בשירו של עוזי בן כנען (1991-1954) הוא ילד המוחה על עלבון צורב שספג מאמו: "צָעַקְתְּ עָלַי לִפְנֵי כֻּלָּם / וּבְקוֹל רָם, / שֶׁאֲנִי יֶלֶד רַע מְאֹד, / לֹא בֶּן-אָדָם. [...] וּטְרָח! נָתַתְּ לִי אָז מַכָּה / עַל הַיַּשְׁבָן". העלבון מעורר בילד הפגוע את הצורך לנקום, וביודעו שבכיו יכאיב לאם מאוד הוא מכריז: "אַךְ תִּשְׁמְעִי מָה אֶעֱשֶׂה בִּגְלַל מַכָּה! / אֲנִי אֶבְכֶּה! / אֲנִי אֶבְכֶּה! / אֲנִי אֶבְכֶּה לִי כָּל הַיּוֹם, / אֲנִי אֶבְכֶּה!". הדימויים "חָזָק כְּמוֹ תּוֹתָח" ו"בִּדְמָעוֹת בְּגֹדֶל דּוּד" מוסיפים נפח לבכי ועוצמה לאיוּם על אמא, והפעלים "אֶצְוַח" ו"אֶצְרַח" מוסיפים מרכיב קולי-מהומתי שאמור לגרום לאמא להתנצל. אך גם אם "תִּתְנַצְּלִי מְאֹד" לא ייסלח לאם קהת רגש, והילד בזעמו מבטיח להטביע את "הכול"; את העולם, את כל מה שיקר וחשוב לאמא, לאמור – את ריפוד הספה.
רונית קנו מתארת את הדרמה שבעקבות הבכי; השורה "מֵרֹב שֶׁבָּכִיתִי הָפַכְתִּי לְיָם" רומזת על עוצמת העצב ועל כמות הדמעות, ועל הטראומה שהביאה לביטול זהותה: "אֲבָל אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי יָם עֲנָק, / הִתְמַלֵּאתִי גַּלִּים וְחוֹל וּמֶרְחָק". גם המילים "הצילו", "כולם" ו"ענק" תורמות להפלגה. מכאן פתוחה הדרך לרגיעה; המטפורה "הָיִיתִי יָם עֲנָק" מפנה את מקומה לתיאור המתמתן והולך "הָיִיתִי רַק מַיִם וְקֶצֶף וְגַל", ולשורה המחזירה את הדוברת אל המציאות - "הָפַכְתִּי כְּחֻלָּה בְּעַצְמִי וּשְׁקֵטָה". השהות בים כמקום מקלט דמוי רחם מאפשרת את ההיזכרות בשמחה ואת השיבה לשגרה.
נירה לוין