דפי המידע של איתמר לוי | דף מס' 234
ידידים אילמים ~
לֵד, ולֵץ, ומוּשִׁי, ונוּ-נוּ-נוּ, ושֵׁדָה, ולַסִי, ועַזִית, ופלוּטוֹ, והֵד ועוד ועוד. כלבים בספרות הילדים והנוער
מי ימנה את מספר הכלבים המופיעים בספרי ילדים ונוער? בספרו 'תנו להם ספרים' סיפר אוריאל אופק כי בביקוריו בספריות ילדים באירופה ובאמריקה פגש תמיד עשרות בנים ובנות מצטופפים מול מדפים שנשאו עליהם את התווית 'סיפורי חיות'. לדעתו סוג ספרותי זה הוא מן האהובים ביותר על בני הנוער. הוא מציין כי בקטלוג גדול לספרי ילדים מפורטים עשרות ספרי ילדים ונוער שהכלב הוא גיבורם.
"... יותר מכל בעלי החיים האחרים מרבים הכלבים להופיע בספרות הילדים - הכלב הגיבור, הכלב הנאמן, הכלב הפרא וכלב השעשועים. הטעם לכך מובן מאליו: הרי הכלב הוא בעל החיים המבויית היחיד, המלווה את האדם בכל מקומות מגוריו, והוא נאמן לאדם יותר מכל שאר החיות האחרות. גם הילד נקשר אל הכלב יותר מאשר לבעל חיים אחר..." [תנו להם ספרים/ אוריאל אופק]
~ הכלב של לאה ~
תכירו: זהו דון קאמילו.
לפני כמה שנים עלה במוחי הרעיון להקדיש דף מידע שלם לספרים העוסקים בכלבים ובחתולים.
חשבתי להקדיש פרק לבעלי חיים ביתיים שבעליהם נתנו להם שם ספרותי, [לכלב שלנו, לדוגמא, קראנו 'אוליבר' על שם אוליבר טוויסט].
פניתי למנויי דף המידע וביקשתי מהם לכתוב לי על יקיריהם.
הראשונה ששלחה לי קטע, הייתה לקוחה ותיקה וידידה בשם לאה:
"יש לי כלב חדש.
קראתי לו דון קאמילו.
והוא כבן שנתיים.
'התאהבתי' בו.
תמיד היו לי כלבים.
בינוניים, חומים ולבנים.
דון הוא ההפך הגמור.
קטן, שחור ומכוער להפליא.
למה קראתי לו 'דון קאמילו'?
את דמותו בסרט שיחק פרננדל.
שחקן אופי נפלא עם לסת תחתונה בולטת.
כדי להצחיק אותי היה אישי מבליט את הלסת,
וזה הספיק כדי שאתגלגל מצחוק.
הלסת התחתונה והבולטת של הכלבלבון שלי, זיכתה אותו
בשם דון קאמילו."
לפני כמה שבועות לאה של דון נפטרה.
אני מקדיש לזכרה את דף המידע על כלבים בספרות הילדים.
לאה, כשתגיעי לאן שתגיעי, אל תשכחי לשלוח לי כתובת.
יש לי עוד המון ספרים למצוא לך...
ציורים: דוד גלבוע
~ הכלב של נייט ~
ב-22 בינואר 1943 התפרסמו בעיתונות העברית ידיעות על התרסקות מטוס. "מטוס נוסעים אמריקאני נפל הימה סמוך לגיאונה ההולנדית [צפון אמריקה הדרומית] ועמו ניספו 26 נוסעים ותשעה טייסים ואנשי שירות שבאווירון. בין הנספים אריק נייט, מחברו של הספר 'זה מעל לכל'."
אריק נייט נולד בצפון אנגליה בשנת 1897. מגיל צעיר מאוד הוא היה ללא משפחה. אביו נהרג כשהיה בן ארבע, ואמו עבדה כאומנת ברוסיה. בגיל 15 עבר נייט לגור בארצות הברית ועסק בכתיבה עיתונאית. לאחר ששירת במלחמת העולם הראשונה בצבא קנדה, ניסה את כוחו בציור, אך בגלל עיוורון צבעים זנח את האמנות והחל לפרסם סיפורים קצרים ותסריטים. במלחמת העולם השנייה התגייס נייט לצבא ארצות הברית, ונהרג כאמור בינואר 1943, כאשר מטוס התובלה עליו פיקד התרסק.
נייט נהרג בטרם הספיק לחזות בהצלחה העצומה שזכה לה ספר הילדים שכתב - לסי חוזרת הביתה - בהשראת הכלבה שלו. הספר תורגם לעשרות שפות, וזכה לעיבודים רבים לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון. זהו סיפורה של כלבת רועים נבונה, אשר נמכרה לעשיר סקוטי, בגלל מצבה הכלכלי של בעליה. הכלבה, לסי, כלבתו של בן הכורים, עברה אלפי קילומטרים רצופי מכשולים וסכנות כדי להגיע יום יום אל חברה הילד.
"היא ידעה את המקום אשר אליו היא רוצה לבוא - אל בית הספר, אל ג'ו. אך היא לא ידעה מה ארוכה היא הדרך לשם... חושיה הבריאים אמרו לה לרוץ דרומה, רק דרומה! והיא רצה ורצה ורצה דרומה מבלי להפסיק... עברו ימים ולדרכה לא בא סוף. היא רזתה, פרוותה המבריקה דהתה וכוסתה בוץ ואבק. רגליה נפצעו מרוב ריצה. רועים רדפו אחריה, ירו בה ואף פצעו אחת מרגליה. פעם אחרת נתפסה בידי תופסי כלבים, ואך תודות לאומץ לבה הגדול ולזריזותה המפליאה הצליחה להימלט מהם..."
"יום אחד יצאתי ליער רחוק לצוד ארנבים, בחברתה של כלבתי טוטסי מגזע קולי." סיפר נייט על האירוע שהביא לכתיבת הספר, "בעת המירדף אבדו עקבותיה ונאלצתי לשוב הביתה לבדי. מקץ ימים אחדים שבה הכלבה לחווה לאחר שעברה ברגל דרך ארוכה. כעבור שבוע נסעתי עם הכלבה במכוניתי העירה. כיוון שצריך הייתי לסדר אי אלה עניינים סגרתי את טוטס במכונית, אך בשובי אליה מצאתי את הכלבה עומדת מחוץ למכונית, לאחר שהצליחה 'להשתחל' מתוכה דרך סדק צר בחלון, ועד היום איני יודע איך עשתה זאת." אז נולד במוחו הרעיון לכתוב את הספר 'לסי חוזרת הביתה'.
ציורים: אורה איתן
~ הכלב של נורית ~
הכלב שלי
שותה מטסי כסף
אחרת איך יידע
שאותו אוהב.
בבוקר הוא שותה מקערית בדולח
ולפני השינה מכוסית זהב.
כי למה
אפילו שאני מחבקת אותו
ומלטפת
ומדברת אליו ונושקת בפניו.
הכי הכי בטוח
שאתן לו טסי זהב וכסף
כי אחרת איך יידע
שאותו אוהב.
[השיר 'אהבה' מתוך ספרה של
נורית זרחי 'הפתעה', עם עובד, 1981]
נורית נולדה בשנת 1941 בירושלים. אביה, הסופר ישראל זרחי, נפטר כשהייתה בת שש, ונורית ואמה עברו לקבוצת גבע. חוויות ילדותה כ'ילדת חוץ' בקיבוץ שימשו כבסיס לספרה 'ילדת חוץ'. לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון בעין חרוד, ולאחר שסיימה את השירות הצבאי למדה באוניברסיטה בירושלים ועבדה בעיתונות.
"נורית זרחי כבשה לעצמה נתיב משלה בספרות הילדים," כתב אוריאל אופק. "נתיב בעל ייחוד פיוטי פנטאסטי, שיש בו מקוריות רבה, דמיון ללא גבול, הגובל לעתים בסוריאליזם, והומניות כובשת לב."
בראיון לעיתון גלובס משנת 2013 סיפרה זרחי כי לאחר גירושיה כתבה שני ספרי ילדים העוסקים בגירושים. בשני הספרים מופיעה דמות מרכזית של כלב. הספר הראשון 'לא לגרש את נני' ראה אור בשנת 1979. "ההורים שם מתגרשים ולמשפחה של הילדות נכנס גבר חדש." סיפרה זרחי בראיון, "את כל ההסתגלות מסמלת הכלבה נני, שמשמשת כקולה של הילדה הגדולה. במצב כזה של גירושים, נדמה שהעולם נשבר והוא באמת נשבר אבל צריך להמשיך. רציתי להגיד לילדים שהחיים נמשכים גם אם יש משברים".
הוריהם של דורי ואחותה הקטנה - גיבורות הספר 'לא לגרש את נני ' - התגרשו, ואיש חדש הצטרף למשפחה. איש שלא אוהב כלבים, ולא אהב את נני הכלבה האהובה של דורי. "דורי הבינה כבר מקולו, שהוא לא אוהב כלבים. מובן שיש אנשים כאלה, לא כל האנשים יכולים לאהוב אותו הדבר, אבל שאיש כזה יגור אתך בבית שלך ולא יאהב את נני?"
גם בספרה 'וולפיניאה מומי בלום' חווה גיבור הספר את פרידת הוריו, וגם כאן מופיע כלב כמגשר בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. "הגיע הקיץ ומומי נעתר לבקשתה של גברת שחף שנסעה לאמריקה. הוא מקבל על עצמו לטפל בכלבה לולה וגם בפרח הסחלב שבביתה. תוך כדי כך נרקמת מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין כמה מדיירי השכונה. ידידים אלה מקלים על מומי להתגבר על היחסים המורכבים שלו עם הוריו הגרושים, ומזכים אותו בגור כלב משלו וביופי של פריחת הסחלב."
הבית כולו עטוף חושך.
מן החלון
קרן שמש חודרת
ועל הרצפה
אי של אור מציירת,
בא גור כלבלב
אל כתם האור נכנס
וישב.
קטן שכזה
וכבר יודע לבחור
כשהבית עטוף חושך
לשבת בכתם האור.
[השיר 'בכתם האור' מתוך ספרה של
נורית זרחי 'הפתעה', עם עובד, 1981]
ציורים: ארי רון
~ הכלב של אסנת ~
אסנת התינוקת מקיבוץ מגידו נולדה בשנת 1955. אביה, ארי רון, חבר הקיבוץ, צייר מוכשר ביותר, ואשתו דינה, הגיעו לקיבוץ מגידו מירושלים בתחילת שנות ה-50. רון החל ללמוד ציור ב"בצלאל", אך נאלץ להפסיק את לימודיו בגלל הגיוס לצבא. האב המאושר רצה לשעשע את התינוקת החמודה, וצייר לה את פלוטו, הכלב המשפחתי. אסנת אהבה את הציור מאוד. היא הביטה בפלוטו שוב ושוב, קשור לאחד העצים במשק, ולידו קערת אוכל ועצם. האב הגאה שראה כמה בתו אוהבת את הציור, הכין לה ציור נוסף, הפעם רץ הכלבלב בחדווה בשבילי הקיבוץ. אך אסנת לא הסתפקה בציורים וביקשה שיספרו לה את הסיפור על פלוטו. מדוע הוא קשור? לאן הוא רץ? דינה, אמה של אסנת, התנדבה לחבר עבורה את סיפורו של הכלב, וכך התווספו ציור לציור, עלילה לעלילה. אסנת לא ידעה, אבל תוך זמן קצר יהפוך כלבה פלוטו לאחד הכלבים המפורסמים והאהובים ביותר על ילדי ישראל.
בוקר אחד, בראשית שנת 1957, יצא ארי רון חבר קיבוץ מגידו בדרכו לתל אביב העיר הגדולה, לבוש בבגדיו החגיגיים, לפגוש את לאה גולדברג. נטלה המשוררת את דפי הציורים, ואת הטקסט הנלווה וקראה שוב ושוב על הרפתקאותיו של הכלב פלוטו, כלבה של אסנת מקיבוץ מגידו, מקום בו לא ביקרה המשוררת מעולם. כעבור כמה דקות, הרימה את ראשה וקבעה כי הסיפור נהדר ומקסים. אבל, כך היא המשיכה, ילדים לא אוהבים ספורים בפרוזה. ילדים זקוקים לחרוזים. ארי הסביר לה כי הסיפור נכתב בכלל כסיפור לפני השינה לבתו הפעוטה, ואין שום אפשרות שדינה רעייתו מסוגלת להפוך את הסיפור לשיר בחרוזים. 'אם לא איכפת לכם,' אמרה לאה גולדברג, 'אני אכתוב את החרוזים'. וכך סוכם.
ארי, האב הגאה, ביקש להקדיש את הספר לבתו אסנת. הוא ידע שרק בזכות בקשותיה החוזרות ונישנות לשמוע את סיפור מאורעותיו של פלוטו כלב המשפחה, הפכו הציורים לספר. הוא רצה לכתוב על כך בהקדשה, אך לאה גולדברג, במכתב בכתב ידה בו היא מודיעה לו כי ספרו יופיע בקרוב - ביקשה לקצר את ההקדשה ולכתוב רק 'לאסנת'.
9.2.57 ארי שלום רב לך סלח לי שלא עניתי תיכף. לא הייתי בקו הבריאות. לספר שלך [ואני שמחה מאד שיופע במהרה!] יש להוסיף עמוד שער. איה פלוטו צייר: ארי רון חרזה: לאה גולדברג
אשר להקדשה. בפרנציפ אינני מתנגדת. אבל ההקדשה אינטימית בנוסח זה מעט יתר על המידה. אבקשך לכתוב רק "לאסנת". על ידי מלה אחת זו אתה עושה חסד גם אתי ומרשה לי להשתתף בהקדשה לבתך, מה שינעם לי מאד. הייתי רוצה מאד להגיע אליכם ולראות את הגברת הצעירה וכן את דינה. אלא שבינתים אין מצב בריאותי מרשה לי קפיצות יתרות. על כל פנים מקוה אני שאגיע אליכם באחד הימים. והרבה ברכות לדינה שלך בידידות לאה גולדברג
כמה הערות בנוגע למכתב: א. לאה גולדברג כותבת בו בפירוש : "לספר שלך". ב. בתחילה היה שמו של הספר "איפה פלוטו", אבל המשוררת בחרה דווקא בצורת השאלה היפה יותר "איה פלוטו". ג. ברשימת שמות המחברים היא רושמת ראשון - ולא כמקובל - את שמו של הצייר, ורק אחר-כך את שמה שלה. ד. לפני שמה היא כותבת - "חרזה: לאה גולדברג", דומה ורצתה לומר, הסיפור הוא של מישהו אחר, אני רק הפכתי אותו לסיפור בחרוזים!!!
הסיפור במלואו הופיע ב'דף המידע של איתמר' מס. 17 על לאה גולדברג, יוני 2007
ציורים: ארי רון
ציורים: קארל צ'פק
~ הכלב של קארל ~
מספרים על קארל שגינתו, בה טיפל בעצמו, הייתה אחת מהגינות היפות בפראג. "הוא כמו המלך מידאס. כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב." אמר עליו אחד מידידיו. ואכן קארל צ'פק, לבד מהיותו אחד הסופרים הנודעים של צ'כיה בעל שליטה מדהימה בשפה הצ'כית, היה גם צלם מוכשר וצייר מחונן.
צ'פק נולד בשנת 1890. לאחר שסיים את התיכון החל ללמוד באוניברסיטה של פראג ביולוגיה ופילוסופיה. הוא שימש כעיתונאי במלחמת העולם הראשונה, והפך כעבור שנים לבכיר סופריה של צ'כוסלובקיה.
"סיפוריו לילדים," כתב אוריאל אופק, "שגיבוריהם פשוטי עם, ילדים, בעלי חיים ודמויות פולקלור, מצטיינים בהומור, טוב לב ובביקורת חברתית סמויה."
"היצור שאך זה נולד לא היה אלא פרור של כלום לבנבן, שבקלות יכלתם להחזיק אותו בכף היד. אך כיוון שהיו לו זוג אוזנים שחורות קטנטנות וזנבנב זעיר, היה עלינו להסכים שזהו גור כלבים. וכיוון שרצינו שזאת תהיה בת, קראנו לה דשנקה."
את ספרו 'דשנקה - חייה של כלבה צעירה' פירסם צ'פק בשנת 1935, עם ציורים וצילומים מעשה ידיו. הספר ראה אור בעברית בשנת 1982, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרה ששמה - 'ספריית גורים'.
ביד אמן צייר צ'פק את ימיו הראשונים של גור הכלבים. כיצד אמו שומרת עליו, פקיחת העיניים הראשונה, צמיחת השיניים, האכילה מהצלחת, המשחקים, המלחמה במטאטא ומעל הכול - הכרסום. "גם זו פעילות חשובה של דשנקה. היא פשוט לועסת לחתיכות כל דבר שהיא נתקלת בו. במיוחד רהיטי נצרים, מטאטאים, שטיחים, אנטנות, נעלים, מברשת גילוח, ציוד צילום, קופסות גפרורים, חוטים, פרחים, סבון, בגדים ובייחוד כפתורים." כך כתב צ'פק ואפילו הכין רשימה בה סיכם את סכום הנזקים שעולל גור של פוקס טרייר = 2999 כתר.
ואנו מוסיפים לרשימה [לא ברור איך צ'פק שכח אותם, אלא אם כן הכלבים האירופאים שונים מהכלבים של ארץ ישראל] - ספרים, ספרים ועוד ספרים...
ציורים: נחום גוטמן
~ הכלבים של גוטמן ~
נחום גוטמן אהב לצייר בעלי חיים, ובעלי החיים החזירו לו אהבה ושמחו לעמוד מולו ולהניח לו לצייר אותם. גוטמן ידע ללכוד את רגשותיהם, ואת מצב רוחם. הוא שירטט ביד אמן את תנועותיהם, את ריצתם, את נפנוף כנפיהם. חלק מספריו של גוטמן הפכו לקלאסיקה של ספרות הילדים בתחום בעלי החיים: 'ביאטריצ'ה', ו- 'הרפתקאות חמור שכולו תכלת', ומעל כולם 'בארץ לובנגולו מלך זולו', אשר חלק עיקרי ממנו מוקדש לבעיותיו של צייר המנסה לצייר בעלי חיים בג'ונגל.
אנו שמחים להציג כמה מציורי הכלבים של נחום גוטמן!
על שתיים ועל ארבע/ לוין קיפניס, דביר 1938
שימו לב לחיוך בזוית הפה, ללשון המשתרבבת ולעינים השמחות. "אין יפה מלשון ארוכה שהיא מושטה החוצה ומתנועעת."
זהו כלב שמירה. כלב היודע כי "המעשה החשוב ביותר הוא השמירה. אם לא אשמור - יבואו גנבים ויגנבו את כל אשר בבית ובחצר."
הכלב נראה אולי שמח ושלו, אבל הביטו כמה מאיים צלו שעל הקיר.
אני אוהב לצייר/ מירה מאיר. ספרית פועלים, 1974
את השירים בספר כתבה מירה מאיר על פי ציורים שמצא גוטמן בתיק ישן, ומסר לה.
עיניים עגולות וגדולות, אוזניים שמוטות, זנב ששיערו סמור בהפתעה, עמידה על הרגליים האחוריות - כך נראה כלב סקרן המציץ לראות מה אדוניו עושה.
"קרא לי ידידי הצייר/ וכך אמר - את רואה, זה עצוב לשכב בתוך תיק/ אולי תספרי משהו מצחיק/ ואולי - לא חשוב/ אפשר גם עצוב."
תעלולי עין אחת עיקשת/ אנדה אמיר פינקרפלד, עמיחי, 1958
היי! של מי זאת היד הקטנה שמבצבצת מהמלונה?
השרשרת עבה במיוחד כדי להראות כמה הכלב חזק ומאיים!
שימו לב כמה מפחיד פרצופו של כלב השמירה.
"כלב זה היה קשור בשרשרת ליד מלונתו, במשך שעות היום. רק בלילות היה מתהלך חופשי ברחבי החצר והגן, כשומר נאמן, ומפיל פחדו על כל קרב לא קרוא."
שביל קליפות התפוזים / נחום גוטמן, הוצאת יבנה
"קצינים מדרגות שונות וכובעים אדומים לראשיהם מהלכים בחשיבות מבריקה. שולחים לפניהם רגלים נעולות בנעלים חומות, שהתפרים שבהן מנוקבים בעיגולים, והן מבריקות כך, שקשה להתרכז ולראות את פני האנשים."
שימו לב כיצד מאפיין גוטמן את הקצין הבריטי, בעזרת אפו המורם לשמים, וכיצד הוא מצייר את אפו של הכלב.
אם תסתכלו בתמונה זמן רב, תוכלו לראות את הכלב מחייך מתחת לשפמו. מה מצחיק את הכלב?
חרוזים עליזים / אנדה עמיר פינקרפלד, עם עובד 1944
כיצד מציירים הרים נובחים? מציירים את פסגתם כמו פה של כלבלב קטן.
עשרה קווים קטנים היוצאים מפיו של הכלבלב - באים לתאר 'נביחה ממושכה'.
כדי להמחיש את ההרים הגבוהים עליהם ניצב הכלבלב, צייר המאייר בפינה הימנית של הציור, כפר קטן.
"הלך כלבלב בין ההרים.
לפתע את קולו הרים
בנביחה ממושכה.
וההרים שממולו
נבחו, ענו בבת קולו."
[עמ' 25]
אנו מבקשים את עזרת הציבור: בפתיחת השיר כתבה המשוררת - 'לכלב ורו בהרי אפרים'. האם אתם יודעים למי היא התכוונה?
שמונה בעקבות אחד / ימימה טרנוביץ. טברסקי, 1945
"מרים ניגשה אל הכלב, התכופפה אליו והקשיבה. הייתה דממה כבדה בחדר. נדמה כי חדלנו לנשום. אז הרימה מרים את עיניה אלינו והן היו מלאות דמעות. היא לא אמרה דבר, אבל אנחנו ידענו, כן ידענו: הוא מת! כן לקש מת! תמיד יהיה לקש שלנו שקט כל כך, לא ינבח, לא ישתובב."
עמוס הממושקף והרציני, יהודה הגיבור, איתן הרתחן, יונתן הקטן, דוב השמן, רינה חדת הלשון, מרים האמהית, חברי קבוצת "איילה" וכלבם לקש - וחגי העירוני, שבא לקיבוץ - עוסקים בעיקוב אחרי מרגל גרמני מסוכן, הזומם לחשוף סודות צבאיים.
ראו באיזו עדינות מצייר גוטמן את רגע מותו של הכלב האהוב. בכוונה הוא מצייר אותו מגבו שלא נראה את הסבל על פניו. ראו איך החיים עוזבים אותו, כששביל של דם עוזב את גופו. כמה הוא שקט עכשיו.