העברית

השפה העברית, ככלי שנמסרים בו תכנים – בין אם יומן אישי הנסתר מעין זרה ובין אם רשימת תפוצה בלתי מוגבלת של פרטי מידע שוּלִיִים – היא הנושא כאן. שלושה כותבים עסקו בה מנקודת מבט פרטית, אישית מאוד, והעמידו טקסטים טעונים ברגשות.

מיכאל דשא (1915–1998), סופר ומשורר, כתב שירים וסיפורים לילדים וכן שירה וספרי עיון למבוגרים. בין ספריו לילדים – אורית מספרת (1954), ו-לדוכיפת לא אכפת (1959).

השיר "אַרְנוֹנִית" רומז בהומור על בנו של המשורר ונכתב כמונולוג של בתו על אחיה הפעוט ארנון, המדגים בדיבורו שלבים אופייניים בהתפתחות שפה אצל דוברים מתחילים; ארנון מבלבל בניינים בנטיית שורשים, ואומר "עָשַׂתִּי" ו"בָּכַתִּי" תחת "עָשִׂיתִי" ו"בָּכִיתִי". הוא משַׂכֵּל אותיות בְּמילים ואומר "חֶלֶם" ו"שַׁחְמַל" בִּמְקוֹם "לֶחֶם" ו"חַשְׁמַל". הוא משמיט חצאי מילים ואומר "בַּתְיָה" במקום "אַמְבַּטְיָה" ו"מָל" במקום גָּמָל וכו'. השיר מסתיים בשאלה רטורית מבודחת, כשברור שתחדישיו-מעידותיו של הפעוט הם מקור של נחת לכל שומעיו.

לאה נאור (1935-) היא סופרת, משוררת, פזמונאית ומתרגמת, מחזאית ותסריטאית פורה ומנוסה, הנמנית עם יוצרי תוכניות הילדים הראשונות והמשובחות בטלוויזיה הישראלית.

הדובר הצעיר של לאה נאור כבר אינו פעוט. בעברית דיבורית-ילדית הוא מבחין בין מילים אהובות למילים שְׂנואות, וממיין מילים לפי ההקשר שהן נאמרות בו; השנואות קשורות להטפות מוסר, לנימוסים רצויים, לציות להורים – "כְּמוֹ 'סְלִיחָה' וּכְמוֹ 'תַּבְטִיחַ', / וּכְמוֹ 'יֶלֶד נָבוֹן' / אוֹ 'תִּלְבַּשׁ כְּבָר פִּיגָ'מָה'" – מילים המבקשות למַשְׁטֵר אותו בעודו מבטא ניצנים ראשונים של חשיבה עצמאית. את דבריו הוא חותם בקריצה לסגנון דיבור האופייני למבוגרים: "אָז בֵּינְתַיִם אֵין לָנוּ סִכּוּי / לִיחָסִים טוֹבִים."

מרים חרותי (1919–2012) שנולדה ברוסיה הלבנה למשפחת מורים התחנכה ברוח השפה והתרבות העברית. תחילה פרסמה את שיריה בשבועונים לילדים, ואחר כך בספריה ענן קטן (1968), דני, רני ואייל (1974), הג'ירפה והצב (1999) ואחרים.

התבוננותה של מרים חרותי בשפה העברית מעוררת בה חיבה וגעגועים לעָבָר, כאילו פגשה מַכָּרָה ותיקה. היא ממקמת את עצמה על רצף השינויים שחלו בעברית, ומדגימה את חשיבות העברית בביתה בהקפדה על ההבדל "בֵּין שְׁוָא נָע לְבֵין שְׁוָא נָח". היא מציינת את המילה "כֵּיף" השאולה מערבית מדוברת כדוגמה לאחת מדרכי הרחבת השפה, ומסיימת את דבריה בנימה חגיגית; גם היום השפה העברית המשתנה היא בעיניה "כְּמוֹ טַל עַל נְאוֹת דֶּשֶׁא", אולי בהשראת הפסוק "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי" (תהילים כג) כדי להאיר את העברית החיה, ה"צְלוּלָה וּמִתְחַדֶּשֶׁת", כחלק מהבטחת קיומו של עם ישראל.

נירה לוין