שיעור ראשון בקריאה ביקורתית

בכתה ה, לראשונה, נדרשתי לכתוב עבודה מקיפה בספרות. את העבודה, בהיקף שכמותו לא הכרתי לפני כן, הגתה המחנכת החדשה והנערצת שלנו מ', אישה עם תשוקה אדירה לספרות, שכיהנה גם כספרנית בית הספר. כל אחד מאיתנו נדרש לבחור בסופר או בסופרת האהובים עליו, לסכם בחיבור קצר את קורות חייו/חייה ולנתח באריכות, על פי שורה ארוכה של קריטריונים, את אחת מיצירותיו/יצירותיה. כל זה, כמובן, בכתב יד, בלי עזרה מהשילוש המקודש: "גוגל", "ויקיפדיה" , "קופי-פייסט" ובלי שהצירוף "סופר אהוב" יגרום למישהו לגחך. כדי ש"כולנו נפיק תועלת," מיד לאחר שהעבודות הוגשו, ולפני שהוחזרו לנו ( מנוקדות בהערות דוגמת "יכולת להעמיק יותר!") הוקדשו שיעורי הספרות לקריאה בקול מתוך היצירות הנבחרות.

אני בחרתי בתחילה בדיקנס, אך בגדתי בו בשל התאהבות פתע בסיפוריו הקצרים של דיימון ראניון, שאת מקצתם קראה בפנינו אותה מ' ( פומית עם סיגריה בפיה!) בשיעור חברה ולפעמים גם בספרייה, שעל דלתה - מדע בדיוני! - היינו צובאים עם הצלצול להפסקה. ראניון קסם לי בשל השפה הייחודית שהעניק לגיבוריו, אנשי העולם התחתון של ברודווי, שפה שבה כמעט לכל דבר המוכר לנו בשמו, היה שם ייחודי. כך אקדח היה "משכנע" , שוטר - "כפתור", מקרר - "בית סוהר" וכל הנשים היו "חתיכות". ראניון היה הסופר שלימד אותי על חשיבותם האדירה של שפה וסגנון ועל תפקידם בעיצוב המקום והדמות, והוא שהביא אותי, לראשונה, להיות מודעת לצרימות ולזיופי סגנון, שהיו שכיחים מאוד בספרות של זמני, ובעיקר בזו המתורגמת.

גם זה היה שיעור חשוב, אבל השיעור שעליו התכוונתי לספר היה יעיל ואכזרי פי כמה, והוא נלמד על בשרו של אחר.

הילד הזה, ע' נעים ההליכות והשקט, בחר לו לסופר אהוב את יגאל מוסנזון ואת ספרי חסמב"ה. הבחירה מלכתחילה, גררה עקימת חוטם מורתית, ועצה ידידותית שאין לסרב לה לבחור בספר אחר, טוב יותר. ואולם הילד לא שעה לעצה והמורה ויתרה.

לא זכור לי אם דברנו על כך בחברת הילדים. אפשר שכן, כי בעידן ההוא ספרים עדיין היו נושא שיחה לגיטימי, ואפשר שלא. אני הייתי אמביוולנטית ביחס לחסמב"ה. רק שנה או שנתיים קודם לכן הייתי להוטה לקרוא כל ספר חדש בסדרה שיצא ( נהגנו לרוץ לקנותם - כמה סמלי - בחנות לכלי כתיבה, ברחוב הפלמ"ח בירושלים) אך כעת, ממרום גילי החדש, הדו-ספרתי, ומאחר שתפריטי הספרותי התעשר בינתיים, וחִכִּי נתעדן, סרו מעלי קסמי חסמב"ה ( מה גם שהסדרה הלכה והידרדרה מספר לספר).

זכור לי, בחדות, קולה העמוק של מ', בהציגה את "היצירה" האהובה על ע' : 'חסמב"ה בשבי הליגיון הירדני' ? 'חסמב"ה נגד כנופיית חשב"ז'? 'בציפורני פלורנט והקיקלופים'? מה זה משנה. ממילא, ביום ההוא לא רק כל החסמ"בות היו לעיסה - גם המרחק ביניהן לבין "דני-דין" ו"קופיקו" הצטמצם, באמצעות הקריאה התיאטרלית שהייתה מלאת פתוס פרודי, קריאה השמה ללעג ולקלס הן את סגנון הכתיבה המליצי, המיושן והמגויס, הן את התכנים הנגועים בשוביניזם, גזענות, לאומנות.

שיתפנו פעולה. צחקנו במלוא גרוננו. פתאום גם אנחנו הקטנים, הרגשנו חכמים ומתוחכמים : סופר חשוב נתפס בקלקלתו! במו צחוקנו הוכחנו ששוב איננו ילדים תמימים, שיש דברים שאי אפשר למכור לנו : אישה כקישוט בלונדיני למפקד ( בלונדיני גם הוא), מזרחי - בתפקיד המשרת או הפושע, ערבים מפלצתיים, דמוניים. גם הילד ע', נעים ההליכות והשקט, חייך, בעוד גיבוריו נשחטים על שולחן המורה. רק אחר כך, בהפסקה, היו מי שצקצקו: "זה היה לא יפה", "זה היה מעליב", "ככה לא מתנהגת מורה", "היא לא תגיד לנו מה לאהוב". אפשר שגם אני הייתי ביניהם. הצלצול כמו מחק את הצחוק, את השותפות לפשע. ידענו שקו אדום נחצה. מעשה שלא ייעשה נעשה.

נדמה לי שמ' התנצלה בפני ע'. אני רוצה לחשוב כך. קשה להצדיק אדם בוגר וחזק הרומס אדם צעיר, ולו גם בשם ערכים נעלים. אבל היום, כשאני עצמי עוסקת בביקורת, לצד כתיבה ספרותית, אני מסוגלת להבין מה הניע את מורתי מ'. אפשר להגדיר זאת כפשע של אהבה, מעין מעשה אבירות שיצא מכלל שליטה. היום, כשיש מודעות גבוהה לזכויות הילד, הסבירות שדבר מה דומה יקרה לילדיי, אפסית כמו הסבירות למצוא בכתה מורה מעשנת. היום, על מזבח עידוד הקריאה, קשה יהיה למצוא מורה שתפסול כל טקסט שילד מצא בו עניין - ויהא נבוב ומשולל ערכים ספרותיים ככל שיהיה. היום, כשהכתבת החומר הנלמד משמשת תחליף לקריאת סיפורים בכתה ולדיון, ובין המורים עצמם יש פחות ופחות אנשים שלא יכולים לדמיין את חייהם בלי קריאה, חסרים לנו מורים מסוכנים, משפיעים ומשמעותיים כמו מ'.

 

שהם סמיט