גיבורים בלי אבא ובלי אמא

הספר שהכי אהבתי כילדה, ושאליו חזרתי שוב ושוב (מה שלא קרה לי כמעט עם אף ספר אחר) היה 'גילגי' של אסטריד לינדגרן, ובכל פעם שקראתי אותו – התגלגלתי מצחוק מחדש. על גילגי כבר נכתב כאן לפנַי; אבל לא מכבר קראתי שנורית זרחי (הנערצת) רואה בגילגי מסכנה גדולה וחשבתי שעם כל הכבוד לקביעתה, ויש כבוד, רק מבוגרים מסוגלים לאבחן ככה. לילדים לא מפריע בכלל שגיבורת הספר היא בעצם ילדה נטושה שגדלה ללא הורים, ללא חוקים וגבולות, ושמעלליה המרהיבים הם כנראה ביטוי מוחצן למצוקתה הנפשית. אדרבא: כילדה, הוקסמתי כליל מהחירות המוחלטת בחייה של גילגי, ומהבּחירוֹת האמיצות והמקוריות שלה כיצד להתנהל בעולם ללא הורים. הג'ינג'ית המופלאה הזאת היתה בשבילי סוג של רול-מודל: הוכחה שגם ילדה יכולה להיות הכי חזקה בעולם, אמיצה ועשויה ללא חת, ועם זאת אופטימית ללא תנאי, נדיבה להפליא ומצחיקה עד דמעות. האם מותר לקרוא לילדה כזאת מסכנה גדולה? רק אם אתה מבוגר. 

ואז שמתי לב שרוב גיבורי וגיבורות הילדות שלי היו יתומים, או בילו זמן ממושך הרחק מאבא ואמא שלהם. לא שהיה לי רע בבית, חלילה; אבל כמה קינאתי בילדי קיבוץ שגרו וישנו בנפרד מהוריהם, בילדי פנימייה ואפילו בילדים בבתי יתומים. ובוודאי לא הייתי היחידה, שהרי גיבורים רבים כל כך בספרי הילדים האהובים ביותר מאז ומעולם הם נטולי הורים: האסופית, פוליאנה, טום סויר והקלברי פין, מיטב גיבוריו של דיקנס (אוליבר טוויסט, דיוויד קופרפילד, נל הקטנה), הנסיכה הקטנה ועוד רבים אחרים, כולל מוטל בן פייסי החזן שלנו. וגם כשהגיבורים אינם יתומים, כמו היידי בת ההרים, עליסה או ארבעת האחים מ'נרניה', כמעט תמיד עלילותיהם העיקריות מתרחשות כשההורים לא בסביבה.

כל זה רק מוכיח שהפרה רוצה להיניק לא פחות משהעגל רוצה לקרוא, כלומר שגם סופרי הילדים נמשכים ליצור גיבור-ילד ששורד בכוחות עצמו, עצמאי בעל כורחו. לא רק מפני שכך הם פטורים מלהתעסק בדמויות ההורים וביחסים בביתו של הגיבור, לדעתי, אלא מפני שיש כאן מענה לכמיהה אוניברסאלית של הילד שבתוכם, כמו גם של הילד הקורא. שהרי עולמו הפרטי של הילד, כל ילד, הוא עולם בודד, גם כשהוא גדל בחיק משפחה חמה ואוהבת; ועם זאת, אין לו כמעט לגיטימציה לחוש את הבדידות הזאת, כי מכל עבר מזכירים לו שהוא לא לבד, לא לבד, לטוב ולרע. אבל עמוק בפנים הוא יודע שהוא צומח לגמרי לבד, מגדל את עצמו כמו יתום, וכמעט אף אחד בעולם לא מבין אותו כמוהו. לכן הקריאה על גיבורים נטולי הורים היא כל כך משחררת: היא מעניקה חלון אוורור ליתום הפנימי שבכל אחד מאיתנו, השואף לאוטונומיה מוחלטת הרחק מהוריו, וחוסכת לנו את הסבל הכרוך ביתמות אמיתית. גם כשגיבור הספר נתון לסמכות אחרת שאינה הורית, כמו מורים קפדניים, אם בית קשוחה או מעביד אכזר, זה לא מוריד מהקסם, ואולי אף מעצים אותו. 

עד כדי כך נמשכתי לספרי יתומים, שעד היום לא שכחתי ספר אחד שהילך עלי קסם אפל כשהייתי בת 10 בערך. טוב, לומר 'לא שכחתי' זה קצת מוגזם: זכרתי רק שקראו לו 'יתומה', ושהוא מתרחש בבית יתומות איפשהו באירופה: הגיבורה, בת אצולה שנתייתמה, מגיעה למוסד ואוכלת מרורים מידי החניכות האחרות שמתעללות בה באכזריות, ויש שם ילדה אחת סהרורית שקמה ממיטתה לילה-לילה והולכת בשנתה, בכתונת לילה לבנה וארוכה, ופעם אחת הגיבורה נפלה במדרגות ואחת הילדות הצילה אותה. בלילות הייתי חולמת שאני הולכת במסדרונות ארוכים וחשוכים מאחורי אותה יתומה סהרורית, לבושה כמוה בכתונת לילה לבנה, ארוכה ומעומלנת, ופוחדת פחד מוות. 

בלי הרבה תקוות, כתבתי למאתר הספרים איתמר לוי האחד והיחיד וציינתי את הרמזים הקלושים דלעיל. איתמר השיב לי בזריזות: מכירה את לקסיקון אופק לספרות ילדים? עייני בכרך ב', עמ' 533. ואמנם, שם היא היתה: 'יתומה' מאת לידיה צ'רסקיה (תרגם ועיבד: ש. סקולסקי, 1954), סופרת רוסייה שהרבתה לכתוב על יתומים ויתומות. איתמר ידע גם לספר שלגיבורה קראו בעברית זכרני או זכריני, ושהוא מחפש את הספר בנרות כבר זמן רב בשביל שתי נשים, ששמן כשם הגיבורה. ביקשתי שיזכרני ויוסיף גם אותי לרשימה.