אני חוזר לבית הספר - על מפגשים עם ילדים

בתשע השנים האחרונות אני פוגש תלמידים בבתי ספר בכל הארץ. יש לי שני בני זוג. עם אפרים סידון אנחנו משוחחים על שפת המילים ושפת הקווים, ועם מיכאל דק אנחנו עורכים מפגשים בנושא יצירותיו של אריך קסטנר. בניסיון לשתף את קוראי "דףדף" בחוויות שלנו, בחרתי בדרך של "ראיון עם עצמי".

הנהו:

מראיין: מי מארגן את המפגשים האלה?

דני קרמן: רובם מאורגנים על ידי "סל תרבות". אבל אנחנו עובדים עם גופים אחרים, וכמובן גם ישירות עם בתי ספר.

מ: עם אילו גילים אתם נפגשים?

ד.ק. בדרך כלל עם כתות ד-ה-ו. אלו הגילים של הקוראים שלנו וגם הקוראים של ספרי קסטנר.

מ: האם המפגשים האלה תורמים לך משהו בעבודתך כמאייר?

ד.ק. אני רואה במפגשים האלה, פרט לפרנסה, ממש שליחות. רוב הילדים, גם הקוראים שביניהם, חיים עם מושגים מסולפים. אני חושב שהמילה הנפוצה ביותר שאני שומע מהם היא – השראה. אנחנו מנסים להסביר להם את עבודת הסופר והמאייר ללא מיסטיקה, ומדברים אליהם ממש כמו שאנחנו מדברים בנושאים האלה עם מבוגרים (שגם הם יודעים מעט מאד על עבודת היוצר, שהרי גם הם היו לא מזמן ילדים). אם משהו מהמפגשים האלה מחלחל לתוך העבודה שלי, זה נעשה באופן לא מודע, כך שאין לי יכולת לדעת.

כפי שאתה יודע, אני לא מאמין שסופר או מאייר צריך לתת לקוראים שלו מה שהם מצפים לו. אם הייתי מצייר לילדים מה שהם רוצים, הייתי מצייר רק "בוב ספוג" (שאני לא יודע מה זה), או את "האח הגדול".

מ: יש לך איזו תובנה כללית מכלל המפגשים?

ד.ק. יש כמה. אבל המסקנה העיקרית והעצובה היא, שהצלחנו בחינוך ממש כמו ברמת החיים והמשכורות, ליצור בארץ פערים בלתי נסבלים. אלא שבניגוד לתחום המשכורות, שכולם מודעים לו, כאן בחינוך, מורה בבית ספר גרוע לא יודעת איזה הבדל יש בין הילדים שלה ובין הילדים בבית ספר אחר, שני קילומטרים משם.

מ: תן דוגמא.

ד.ק. יש אינסוף דוגמאות. כשאנחנו נכנסים לבית ספר שמייד זוכה אצלנו לכינוי "בית ספר צועק" – כלומר, הילדים צועקים, המורים צועקים עליהם, אפילו המנהל/ת משתיק/ה אותם בצעקות. אנחנו שואלים למה יש פה כל כך הרבה צעקות והתשובה המיידית היא "ככה זה ילדים. מה, אתם לא יודעים?"

או כשאנחנו רואים שביישוב X כמעט כל הילדים, במשך 50 הדקות שאנחנו איתם, קמים בזה אחר זה לשירותים, או אני לא יודע לאן – מסבירים לנו ש"ככה זה עם ילדים". אז אני שואל אותם למה הילדים ברמת הכובש, למשל, מסוגלים לא להשתין 50 דקות?

מ: וזה, לדעתך, תלוי במורים?

ד.ק. בוודאי. כשהמורים (בדרך כלל מורות) יושבים, מקשיבים, לא חוששים לצחוק או להראות שהם נהנים , תמיד גם התלמידים קשובים ונהנים. אבל כשאנחנו רואים שהמורים רואים את תפקידם בעיקר לדאוג שהילדים יהיו שקטים והם עומדים ומסתכלים עליהם, ומסבירים להם שאם הם ירעישו אנחנו (הסופרים) נספר בתל-אביב איזה בית ספר לא טוב אנחנו... והכי גרוע – שמולך יושבת מורה ומתקנת מבחנים. אז למה שהילדים יקשיבו? אז ברור שנושא המפגש הוא לא ספרים, אלא משמעת.

מ: ואתם? גם אתם עוסקים במשמעת?

ד.ק. לפעמים אין בררה וזה רע מאד. אנחנו, בניגוד למה שרוב המורים חושבים, לא עוסקים בחינוך. אם למשל, יש ילד אחד שהורס מפגש כזה, שמבחינתם מתקיים פעם בחיים, ל – 100 ילדים אחרים, המורים צריכים לחשוב על זה מראש למצוא לו עיסוק אחר, אפילו אם "זה לא חינוכי".

מ: האם ההכנה לקראת המפגש חשובה?

ד.ק. אני לא מאמין שאפשר לקחת כיתה של 30 תלמידים חסרי סקרנות ולעורר בהם סקרנות יומיים לפני מפגש. ואם כן, לפעמים זה נעשה באמצעים פסולים (הם סלבריטאים... רואים אותם בטלוויזיה... וכו'). היום, בעידן האינטרנט, קל מאד למצוא עלינו פרטים. למשל – שאפרים סידון היה שחקן כדורגל. אבל מה זה עוזר להם אם במהלך המפגש הכדורגלן סידון מתעקש לדבר דווקא על ספרים?

מ: האם אתם נתקלים בתופעות של הערצה?

ד.ק. כמובן, אנחנו מעדיפים את המילה "אהבה". וגם זאת כדאי שתופנה לספרים ולא אלינו. מסיבה זו אנחנו לא מחלקים חתימות. אבל חותמים באהבה ובתשומת לב על ספרים שלנו.

תופעת ה"סלבס" איומה. לפני שבועות אחדים רצו אחרי בחצר המון ילדים ובעיקר בלטה ילדה אחת שעברה את כל החצר בריצה והגיעה אלי מתנשפת ושאלה: "אתה דני קרמן?" כשאמרתי "כן" היא אמרה: "אף פעם לא שמעתי עליך"...

מ: עד כמה אתם משתפים את הילדים במפגשים?

ד.ק. המפגש ממוקד בעיקר בדברים שלנו. המורים לפעמים מאוכזבים שזה לא מספיק "אינטראקטיבי". גם במקרה הזה הם מנסים להלביש מודלים חינוכיים על מפגש קצר בן 50 דקות, שבו אנחנו מבקשים להעביר להם נושאים רבים בתחומים שאין להם סיכוי להשיג ממקורות אחרים. אם אנחנו נותנים להם להתבטא זה לא משיג את המטרה.

יש כמובן בסוף זמן לשאלות. אבל אם לתת סטטיסטיקה גסה, רק שאלה אחת מתוך 10 מקדמת את המפגש. חלק גדול מהשאלות בא לברר "אם זה נכון ש... כמו שקראנו בוויקיפדיה..."

מ: נראה לך שמפגשים כאלה יעודדו את הקריאה אצל ילדים?

ד.ק. אני מניח שבכל מפגש כזה יש כמה ילדים שיצאו ממנו עם המסקנות הנכונות, ולא רק "היה כיף וצחוקים". לפני שבועיים פגשתי בכיתה ד' מורה שסיפרה לי שהיא פגשה אותי כשהיתה בכיתה ד', וזוכרת את זה היטב עד היום. זה היה נעים מאד.

מ: אתה מצייר להם על הלוח?

ד.ק. כן. ומנסה להדגיש שזה לא דומה למה שאני עושה בבית על יד השולחן. אבל ברוב המקרים, ה"קסם" הזה שציור נהיה להם מול העיניים עובד עליהם ויוצר סוג של אמון שאני לא "סתם מדבר".

אני מקווה שיום אחד אפגוש איזה מאייר טוב שיגיד לי: "אתה יודע, כשראיתי אותך מצייר החלטתי להיות מאייר".