בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ שָׁנָה חֲדָשָׁה / מרים חֵרוּתי
שָׁנָה חֲדָשָׁה, בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ
בִּלְבוּשׁ מִכְלוֹל, עוֹטָה צְחֹרִים.
נֵרוֹת הִדְלַקְנוּ לִכְבוֹדֵךְ,
פְּרָחִים לִקַּטְנוּ לְזֵרִים.
גַּנִּים הִקְטִירוּ מִסָּבִיב
נִיחוֹחַ-חַג לְמַעֲנֵךְ,
הַצַּמָּרוֹת אַחַר אָסִיף -
עִטּוּר יָרֹק לְשִׂמְלָתֵךְ.
רַבַּת-הַהוֹד, הַטִּי חַסְדֵּךְ
וִיבֹרַךְ עֲמַל-אָדָם:
אִישׁ אֶל אָחִיו אָז יְחַיֵּךְ,
שָׂדוֹת יַבְשִׁילוּ בְּעִתָּם.
עִם רֶדֶת יוֹם אַחְרוֹן שֶׁל חוֹל,
אַתְּ חֶרֶשׁ תִּקְרְבִי הֲלֹם.
הוֹפִיעִי-נָא, וְעַל הַכֹּל
הַרְעִיפִי אֹשֶׁר וְשָׁלוֹם!
שָׁנָה חֲדָשָׁה / פניה ברגשטיין
הַבֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ יָפָה שִׁבְעָתַיִם,
וְכָל הַלְּבָבוֹת רְחָבִים וּפְתוּחִים -
שָׁנָה חֲדָשָׁה בְּפִתְחֵי שְׁעָרֵינוּ,
מְפֹעֶמֶת תִּקְוָה, מְעֻטֶּרֶת פְּרָחִים.
מַה דֶּרֶךְ בָּחַרְתְּ לָךְ, שָׁנָה מְחֻדֶּשֶׁת?
מִנַּיִן תָּבוֹאִי אֵלֵינוּ וְאֵיךְ?
הִנְנִי וְאֵצֵא לִקְרָאתֵךְ קַל-רַגְלַיִם,
הִנְנִי הָרִאשׁוֹן לְפָגְשֵׁךְ בְּבוֹאֵךְ.
אִם בָּרֶגֶל עוֹשָׂה אַתְּ הַדֶּרֶךְ אֵלֵינוּ -
צַפֵּה אֲצַפֶּה בַּמִּשְׁעוֹל וּבַשְׁבִיל,
וְאִם עַל כָּנָף קַלַּת-רַחַף תַּגִּיעִי -
לְגָבְהֵי מְרוֹמִים לַעֲלוֹת אַעְפִּיל.
וְהָיָה אִם בַּיָּם אַתְּ אֵלֵינוּ חוֹתֶרֶת -
אֶנְהַר לִקְרָאתֵךְ עִם זִרְמוֹ שֶׁל הַגַּל,
וְכָל שֶׁלִּבִּי לוֹ נִכְסָף וְכָמֵהַּ,
מִמֵּךְ הָרִאשׁוֹן אֲבַקֵּשׁ וְאֶשְׁאַל.
הַעֲלִי אוֹר חֶדְוָה בְּעַצְבוּת חַלּוֹנֵנוּ,
הַצְהִילִי לֵב אַבָּא בְּנֹעַם בְּשׂוֹרָה,
שִׂמְחָה לֹא-צְפוּיָה הַעֲנִיקִי לְאִמָּא,
וְהַחְזִירִי אֶל פִּי אֲחוֹתִי אֶת שִׁירָהּ.
וְצַוִּי לַשָּׂדוֹת כִּי עָמָל לֹא יַכְזִיבוּ,
וּפִרְשִׂי כְּנַף שָׁלוֹם עַל אָדָם וְעַל חַי,
וּבָתִים בְּהִירִים עַד הָאֹפֶק הַצִּיבִי,
וּמַלְאִי כָּתְלֵיהֶם צָהֳלַת קוֹל אֶחָי.
וְאוֹתִי תַּעֲשִׂי לְנוֹשֵׂא כֵּלַיִךְ,
לִהְיוֹת סַבָּלֵךְ וְלָשֵׂאת הַמִּטְעָן,
וּמִשֶּׁפַע טוּבֵךְ לְפַזֵּר מְלוֹא חָפְנַיִם
לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, לְגָדוֹל וְקָטָן.
גַּם הַשָּׁנָה / לאה גולדברג
כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מוֹרִיק הַדֶּשֶׁא,
וְעוֹלָה הַחַמָּה וְיוֹרֵד הַמָּטָר.
כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲדָמָה מִתְחַדֶּשֶׁת
וּמַלְבִּין הֶחָצָב, וּמַזְהִיב הֶהָדָר.
בְּכָל שָׁנָה נוֹלָדִים אֲנָשִׁים לָרֹב,
לִדְמָעוֹת וְלִצְחוֹק, לְאַחְוָה וְשִׂנְאָה,
וְיֵשׁ מִישֶׁהוּ הָרוֹצֶה רַק בַּטוֹב
גַּם הַשָּׁנָה.
מתוך ענן קטן
כתבה מרים חרותי
ציירה חנה אדולפי
יזרעאל 1967
מתוך שיר ידעתי
כתבה פניה ברגשטיין
ציירה צילה בינדר
הקיבוץ המאוחד 1953
מתוך דבר לילדים
חוב' 23, כ"ט אלול תרצ"ט (1938)
שנה חדשה
מבין שלושת השירים שעניינם תחילתה של שנה חדשה - דווקא הוותיק יותר אומר את שלו בלשון מדויקת, ברגישות, בחגיגיות אך בלא מליצות.
לאה גולדברג (1911–1970) מתארת בשני בתי שיר את נוהגו של עולם, את מה שמתרחש שוב ושוב דרך טבע. "מוֹרִיק הַדֶּשֶׁא", "עוֹלָה הַחַמָּה", "יוֹרֵד הַמָּטָר", "מַלְבִּין הֶחָצָב", "מַזְהִיב הֶהָדָר". היא בוחרת במילים המוסיפות לשגרה נופך של חג - חַמָּה ולא שמש, מָטָר ולא גשם, מַזְהִיב ולא מצהיב. גם אנשים נולדים, ולאה גולדברג איננה מייפה את המציאות ואינה מחפה על כשליה; גם שנאה יש בעולם. שש השורות הראשונות מעוררות אפוא תימהון: הזה שיר לחג? באות שתי השורות האחרונות כנגד הצפוי והמתרחש-מעצמו, ומביאות את נקודת המבט ההומניסטית, את אפשרות הבחירה על אף המחזוריות השוחקת: אפשר לבחור בטוב, לקוות ולשאוף לו.
פניה ברגשטיין (1908–1950) בוחרת במודע להשמיע לקוראיה הצעירים קול בהיר ואופטימי כצו השעה, כמתבקש מהמעשה הציוני הקולקטיבי של הזמן. הדובר היחיד פונה אל השנה החדשה כנציג הקולקטיב בגוף ראשון רבים: "שָׁנָה חֲדָשָׁה בְּפִתְחֵי שְׁעָרֵינוּ", "מִנַּיִן תָּבוֹאִי אֵלֵינוּ וְאֵיךְ?" ומצהיר כי נפלה בחלקו זכות ראשונים: "הִנְנִי וְאֵצֵא לִקְרָאתֵךְ קַל-רַגְלַיִם, / הִנְנִי הָרִאשׁוֹן לְפָגְשֵׁךְ בְּבוֹאֵךְ". אוצר המילים - "צַפֵּה אֲצַפֶּה", "לַעֲלוֹת אַעְפִּיל", "אֶנְהַר לִקְרָאתֵךְ" ו"נִכְסָף וְכָמֵהַּ" מוסר את האמונה בכוחה של השנה החדשה להיות גורם מדרבן ומשלהב להמשך הדרך. קשיי היום יום נרמזים בצירוף "עַצְבוּת חַלּוֹנֵנוּ". לאחר שהשנה החדשה תפיח רוח של שמחה בתוך הבית, ברשות הפרט, היא מצופה להשפיע מטובה גם על החוץ, על רשות הרבים: "וְצַוִּי לַשָּׂדוֹת כִּי עָמָל לֹא יַכְזִיבוּ, / וּפִרְשִׂי כְּנַף שָׁלוֹם עַל אָדָם וְעַל חַי". בבית האחרון הדובר חוזר על נאמנותו לתפקיד השליח - "נוֹשֵׂא כֵּלַיִךְ" של השנה החדשה.
מרים חרותי (1919–2012) פרסמה את רוב שיריה בשבועון "דבר לילדים", וכינסה אותם בשני ספרים: "ענן קטן" (1968) ו"דני, רני ואייל" (1974). אף ששירה הוא המאוחר ביותר בין השלושה, הוא גם הנמלץ ביותר; ביטויים כמו "בִּלְבוּשׁ מִכְלוֹל, עוֹטָה צְחֹרִים", "נֵרוֹת הִדְלַקְנוּ...", "גַּנִּים הִקְטִירוּ", "רַבַּת-הַהוֹד, הַטִּי חַסְדֵּךְ" מגביהים את השנה החדשה אל סף קדושה ומעצבים אותה ככל-יכולה.
נירה לוין