שמלות

בשלושת השירים, שבדרך הטבע פונים בעיקר אל ילדוֹת, מופיעים תיאורים של שמלות; השמלות של אמהּ של הדוברת, שמלותיה של הדוברת עצמה, ושמלה השייכת לילדה שאינה רוצה בה. בשירים מופיעים צבעי הבדים, גזרות, דוגמאות ותוספות אופנתיות, ובחלקם גם הרגשות שהשמלות מעוררות; תסכול, עוינות וכעס.

הדוברת בשירהּ של מרים ילן-שטקליס (1984-1900) היא ילדה המתבוננת בשמלותיה הרבות מאוד של אמה: "בְּוַדַּאי מִילְיוֹן" ו"עַד-אֵין-סְפֹר". מן התיאורים משתמעת גנדרנותה של האם: "אַחַת אֲדֻמָּה עִם מְעִיל עֶלְיוֹן, / וְאַחַת יְרֻקָּה / וּמְתוּקָה, / וְאַחַת יֵשׁ בָּהּ פֶּרַח גָּדוֹל חַכְלִילִי – / [...] בְּזוֹ / שֶׁבַּפַּס הָשָׁחֹר. / וְזוֹ שֶׁתָּפוּר צַוָּארוֹן בָּהּ גָּבוֹהַ – / [...] וְיוֹתֵר נֶהְדֶּרֶת." המילים "אֶל בֵּית-הַחֲרֹשֶׁת", "לַקּוֹלְנוֹעַ", "לְבַקֵּר אֵיזוֹ גְּבֵֶרֶת", "יוֹשֶׁבֶת עַל שִׁרְטוּטֶיהָ" רומזים על אישה פעילה, שחלק גדול מחייה מתנהל מחוץ לבית ועיסוקיה הרבים גורעים מזמנה עם ילדתה. לא זו בלבד שאין כאן התפעלות מן היופי או גאווה באם המתקשטת, אלא ההתבוננות בשמלות מציפה בדוברת כעס: "כָּל אַחַת וְאַחַת מִתְרַבְרֶבֶת, / כָּל אַחַת וְאַחַת לִי אוֹיֶבֶת. / וּשְׂנוּאוֹת הֵן עָלַי / עַד בְּלִי דַּי, עַד בְּלִי דַּי!". דווקא הבגד חסר החן, "חָלוּק מְרֻפָּט. / יָשָׁן הוּא, [...] / תָּלוּי עַל מַסְמֵר שֶׁלְּיַד הָאַמְבָּט" הוא מקור לנחמה, ומייצג את השעות שבהן האישה הזו נתפסת כאמא.

נורית זרחי (1941-) משמיעה את קולה של ילדה המתבוננת במלתחה שלה עצמה: כל בית מייצג נקודת מבט אחרת: צבעים – "לְבָנָה כְּמוֹ שֶׁלֶג", "כְּחֻלָּה כְּמוֹ יָם", "כְּמוֹ שָׁמַיִם תְּכֵלֶת", "אֲדֻמָּה כְּמוֹ דָם" – במבנה של תואר ודימוי; שימושים – "לָצֵאת לְבִקּוּרִים", "לִלְבֹּשׁ לַשִּׁעוּרִים" – הרומזים על גילה ועל עיסוקיה של הדוברת; גזרות ודוגמאות – "אַחַת עִם שְׁנֵי כִּיסִים, / אַחַת עִם שַׁרְווּל נָפוּחַ, / מְצֻיֶּרֶת פַּסִּים פַּסִּים." הדוברת אינה מסגירה את טעמהּ או את רגשותיה, ורק בבית האחרון המתאר את השמלה "שֶׁקִּבַּלְתִּי מִסַּבְתָּא" היא רומזת בהומור על אופנה בהקשר של זמן.

יהונתן גפן (1947-) מציב את היחיד – וליתר דיוק את היחידה – מול הכלל. בניית הפער מתחילה לאחר הצגת הנושא – "כְּבָר רְאִיתֶם...?"; הדובר משמיע את דעתו - "שִׂמְלָה יְפֵהפִיָּה!" ואת דעת הכלל - "כֻּלָּם אוֹמְרִים". הוא מוסיף מידע חשוב על נדירותה של השמלה – "...שֶׁדּוֹדָתָהּ רוּת / חִפְּשָׂה בְּכָל חוּצְלָאָרֶץ" וקורץ לקורא המבוגר בתוספת "וּמָצְאָה דַּוְקָא בַּעֲפוּלָה!". ההמשך מוקדש לתיאור מפורט של הבגד – איכות הבד, גזרה, צבעים ועיצוב, והתיאור נחתם בתרועת חצוצרות – "כָּל הַיְּלָדוֹת מַבִּיטוֹת וּמְקַנְאוֹת / כִּי אֲפִלּוּ לַמַּלְכָּה אֵין שִׂמְלָה שֶׁכָּזֹאת!". לאחר קריאת הבית האחרון מתבררת תכליתם של דברי השבח: הנמענת שלהם "... יוֹשֶׁבֶת בַּצַּד, / נְפוּחַת לְחָיַיִם. / כִּי עֲנָת לֹא אוֹהֶבֶת שְׂמָלוֹת, / רַק מִכְנָסַיִם."

נירה לוין