שַׁחַר / רומֵם סַרַנְגָה
קְצָת אַחֲרֵי שֶׁהַלַּיְלָה נִרְדָּם
וּקְצָת לִפְנֵי שֶׁהַבֹּקֶר קָם
יֵשׁ רֶגַע אֶחָד
מְאֹד מְיֻחָד:
הָרֶגַע שֶׁבֵּין הַשָּׁחֹר לַכָּחֹל.
הָרֶגַע שֶׁבֵּין הַיַּנְשׁוּף לְתַרְנְגוֹל,
הָרֶגַע שֶׁבּוֹ, אִם מַקְשִׁיבִים טוֹב טוֹב,
שׁוֹמְעִים שֶׁהִגִּיעַ אוֹטוֹ זֶבֶל לָרְחוֹב.
ש ַׁחַר בְּסִינַי / אפרים תלמי
אַט לְאַט הוּרַם וִילוֹן הַלַּיְלָה.
עַל מִצְחוֹ חִוֵּר שֶׁל שַׁחַק
צָץ חִיּוּךְ וָרֹד שֶׁל שַׁחַר...
הִתְקַשְּׁטוּ הָרֵי סִינַי וְהִגִּישׁוּ שַׁי לוֹ
הֵיכָלוֹת שֶׁל דָּר וְשֵׁן,
אַרְמוֹנוֹת שְׁקוּפִים שֶׁל חֵן,
עֲטוּרִים רְדִיד שֶׁל אוֹר,
מַלְמָלָה שֶׁל רֹךְ צָחוֹר,
וּלְרַגְלָם - שָׁטִיחַ חוּם,
הָרָקוּם
אֹדֶם-לַהַט-
אַרְגָּמָן שֶׁל יוֹם,
זֹךְ שֶׁל בַּהַט
כְּלִיל-הַתֹּם,
אוֹר וְצֵל,
וְצִנָּה שֶׁל לֵיל - - -
הֶאְדִּימוּ פְּנֵי רָקִיעַ.
כָּל מִדְבַּר-סִינַי זָרַח.
עַל מִרְכֶּבֶת-אֵשׁ הִגִּיעַ
יוֹם חָדָשׁ דָּרַךְ - - -
שַׁחַר / זאב
הַלַּיְלָה עָטַף עַרְפִלִּים וְנָמוֹג,
נִפְקַח עִם כְּחוֹל מַבְהִיר
אֹפֶק רָחוֹק.
רוּחַ עָבְרָה -
מַשַּׁב
וּדְמִי.
הֵבִיאָה רֵיחוֹת שֶׁל אָבִיב
עִם רֵיחַ שֶׁל פְּרִי.
דְּמִי
וּמַשָּׁב
נָשְׁבוּ קַיִץ עִם חֹרֶף יַחְדָּו
וָהָס.
נָגְהוּ אוֹר שֶׁמֶשׁ לֹא עָלָה
עִם אוֹר כּוֹכָב שֶׁחָלַף.
עוֹלָם גָּדוֹל רוֹדֵם -
הוֹד.
עוֹלָם נֵעוֹר, פּוֹעֵם
סוֹד.
וְאוֹר.
בתוך איתמר 8 קומה שלישית
כתב רומם סרנגה
איירה קרן אסף
מודן 2011
בתוך אני אוהב לטייל
כתב אפרים תלמי
ציירה תרצה טנאי
מסדה 1974
בתוך פרחי בר
כתב זאב (אהרן זאב)
ציירה תרצה טנאי
הקיבוץ המאוחד 1951
שחר
הדלת, אותו לוח עץ הסובב על צירים, פותח או חוסם מעבר – מופיעה לעתים במשמעותה המטפורית
כחוסמת ציפיות ותקוות או רומזת על סיכוי להתגשמותה של משאלת לב או על הזדמנות לפריצה משמחת
של גבולות המציאות.
זאב (אהרן זאב, 1968-1900) מתאר את הבוקר במונחים מיתיים, כבריאה מתחדשת. הלשון פיוטית ודרמטית, המִשלב גבוה; השקט הוא "הס", הלילה "עטף ערפילים", אור השמש ואור הכוכבים "נגהו", העולם "רודם" וכולו "הוד" ו"סוד". האווירה החגיגית, מפעימה, אומרת מסתורין. התחדשות היום, אף שרובנו מקבלים אותה כשגרה המובטחת לנו, לעולם לא תהיה הרגל; רומז לכך השיבוץ המקראי "רוח עָבְרָה" ("אֱנוֹשׁ, כֶּחָצִיר יָמָיו; כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כֵּן יָצִיץ. כִּי רוּחַ עָבְרָה-בּוֹ וְאֵינֶנּוּ; וְלֹא-יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ." תהילים קג טו-טז), המביא אל השיר את רוח הבריאה הגדולה, המעניקה חיים לכל הברואים - מקטן וזמני (אנוש) עד גדול ונצחי ומתחדש תדיר (יום).
אפרים תלמי (1982-1905) משח גם הוא חגיגיות ציורית שופעת מטפורות על תיאור הולדתו של יום חדש: "הורם וילון הלילה", "מצחו החיוור של שחק", "חיוך ורוד של שחר", "רדיד של אור", "מלמלה של אור צחור" ועוד. הוא מאפיין את הבוקר החדש כמהות העשוייה חומרים נדירים, שכולה רַכּוּת מושלמת, מעודנת, טהורה, מלכותית ורבת חן. בשיר שפע של שמות עצם ושמות תואר, והפעלים המעטים בו משרתים את התיאור ומקדמים את הרגע הדרמטי של הזריחה.
רומם סרנגה פותח בהאנשה - הלילה נרדם" ו"הבוקר קם", כאילו היו אלה שני ענקים. רגע המפגש הקוסמי ביניהם צבוע בשחור ובכחול. אך אזכור העוף הלילי - הינשוף, ומבשר הבוקר - התרנגול מוביל את הקוראים מן השחקים אל הקרקע, ולאחד המאפיינים החגיגיים-פחות של הבוקר הישראלי: "הרגע שבו, אם מקשיבים טוב טוב, / שומעים שהגיע אוטו זבל לרחוב".
נירה לוין