שִׁיר הַגְּדִי / איציק מאנְגֶר
קָנָה אָבִינוּ גְּדִי לָבָן
קָנָה אוֹתוֹ מִכְּבָר,
בְּ"חַד-גַּדְיָא" כָּלָא אוֹתוֹ
עִם חֶבֶל עַל צַוָּאר.
עָצוּב הַגְּדִי כִּי מַר לוֹ, מַר
בִּמְרִי-לִבּוֹ יִגְנַח.
בַּקַּיִץ לֹא יִרְאֶה דְּשָׁאִים,
בַּחֹרֶף שֶׁלֶג צַח.
אוֹמֵר אָחִי לִי: "אִיצִיק, שְׁמַע,
הֲרֵי זֶה אִי אֶפְשָׁר!
עַל גְּדִי לָבָן שֶׁלֹּא חָטָא
הַלֵּב מַמָּש נִשְׁבָּר."
עוֹנֶה אֲנִי לְנאָטְל: "כֵּן,
מַה יֵּשׁ פֹּה לְדַבֵּר."
וְזֶה הָיָה בְּלֵיל אָבִיב
צָלוּל וּמְסַחְרֵר.
אָבִי יָשֵׁן, אִמִּי נָמָה,
בְּבַּיִת דּוּמִיָּה.
בַּלָּאט הוֹצֵאנוּ אֶת הַגְּדִי
מִתּוֹךְ הַ"חַד-גַּדְיָא".
הוֹלַכְנוּ אֶת הַגְּדִי חִישׁ-קַל
מָשַׁכְנוּ בְּקַרְנָיו,
וְאִם הוּא פֹּה אוֹ אִם הוּא שָׁם
לֹא נְגַלֶּה עַכְשָׁו.
הַסֵּדֶר בָּא, מוֹזְגִים כּוֹסִית,
אָבִי מַבִּיט אֵלַי.
שׁוֹאֵל אוֹתִי: "הֵיכָן הַגְּדִי?"
אֲנִי מֵנִיד כְּתֵפַי.
שׁוֹאֵל אָבִי אֶת נאָטְל: "נוּ?"
עוֹנֶה אָחִי שֶׁלִּי
כִּי מִן הַפֶּסַח שֶׁעָבַר
הוּא לֹא רָאָה שׁוּם גְּדִי.
אָבִי שׁוֹתֵק, אִמִּי בּוֹכָה,
וְדִמְעָתָהּ מָרוֹר,
שָׁרִים כֻּלָּם תַ' "חַד-גַּדְיָא"
אַךְ אוֹי לוֹ לַמִּזְמוֹר.
וּגְדִי לָבָן בִּשְׂדֵה הַבָּר
צוֹחֵק לוֹ כֹּה וָכֹה;
וְנֶהֱנֶה מֵהַחַמָּה
וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
מַעֲשֶׂה בִּגְדִיָּה / פניה ברגשטיין
יָצְאָה הַגְּדִיָּה לַמִּרְעֶה.
אָמַר לָהּ, הִתְרָה בָּהּ, הִזְהִיר הָרוֹעֶה:
"אַל תֵּלְכִי, גְּדִיָּתִי, לְשָׂדוֹת רְחוֹקִים,
זְאֵבִים שָׁם טוֹרְפִים, זְאֵבִים מְחַכִּים".
הָלְכָה הַגְּדִיָּה, לֹא פָּחֹד פָּחֲדָה,
אֶל סֶלַע הִשְׁחִיזָה לָהּ קֶרֶן חַדָּה,
אֶל סֶלַע הִשְׁחִיזָה, הִשְׁחִיזָה עַד-דֹּק,
וְעֵשֶׂב שָׂבְעָה רַעֲנָן וּמָתוֹק.
וּכְשֶׁבָּא, וּכְשֶׁבָּא הַזְּאֵב הַנּוֹרָא,
לֹא פָּחֲדָה הַגְּדִיָּה, לֹא יָרְאָה;
הִיא בְּקֶרֶן מֻשְׁחֶזֶת עָמְדָה בְּפָנָיו,
הִיא בְּקֶרֶן מֻשְׁחֶזֶת פָּגְעָה בְּעֵינָיו.
נִמְלַט הַזְּאֵב בְּאָלָה וּקְלָלָה,
עִוֵּר וּפָצוּעַ, בְּקוֹל יְלָלָה.
אֱמֶת הִיא, אֱמֶת הִיא לַאֲמִתָּהּ...
בַּשָּׂדוֹת גְּדִיַּת-חֶמֶד קְטַנָּה רָעֲתָה.
שִׁיר הַשֶּׂה וְהַגְּדִי / אברהם שלונסקי
שֶׂה וּגְדִי, גְדִי וָשֶׂה... -
כָּךְ מַתְחִיל הַמַּעֲשֶׂה.
שֶׂה עָמַד לְיַד הַשַּׁעַר,
וְהַגְּדִי פָּנָה לַיַּעַר.
וַיֹאמַר לַשֶּׂה הַגְּדִי:
"בּוֹא לַיַּעַר עִמָּדִי!"
אַךְ אָמַר הַשֶּׂה: "כְּבָר עֶרֶב,
וְהַזְּאֵב שׁוֹחֵר לַטֶּרֶף,
הוּא יִגַּשׁ קָרוֹב-קָרוֹב
וְאֶת שְׁנֵינוּ הוּא יִטְרֹף."
אָז הַגְּדִי אָחוֹר הָפַךְ לוֹ -
וְהָלַךְ לוֹ וְהָלַךְ לוֹ.
וְחָלַף לוֹ וְהָלַךְ
אֶל הַיַּעַר הַנִּדַּח.
וְיָדַע אָז רַק הַסַּהַר
מָה קָרָה לַגְּדִי בַּיַּעַר,
מָה קָרָה שֶׁהוּא לֹא שַָׁב,
וְהַשֶּׂה חִכָּה לַשָּׁוְא...
וַיִבְכֶּה הַשֶּׂה בְּלִי הֶרֶף:
"גַד-גִדְיִי הָיָה לְטֶרֶף..."
וְנִשְׁאַר בְּלִי גְדִי הַשֶּׂה... -
כָּךְ נִגְמַר הַמַּעֲשֶׂה.
מתוך ניחוח הדסים, מבחר סיפורים ושירים לחגים
ערכה יונה טפר
תרגם את השיר יעקב שבתאי
צייר אבנר כץ
הקיבוץ המאוחד 1985
מתוך שיר ידעתי
כתבה פניה ברגשטיין
ציירה צילה בינדר
הקיבוץ המאוחד 1953
מתוך אני וטלי בארץ הלמה
כתב אברהם שלונסקי
ספרית פועלים 1957
(בראשונה ב"דבר - מוסף לילדים", 11.8.33)
שה וגדי
אחת הקריאות האפשריות של הפיוט חד גדיא שבסוף את ההגדה של פסח היא קריאתו כאלגוריה על גורלו של העם היהודי; עם ישראל משול לגדי, שהחזקים ממנו נופלים זה בידי זה עד שבא הקדוש ברוך-הוא ומשליט צדק ושלום בעולם. חד גדיא היה מקור השראה ליצירות אמנות וספרות, בהן שירים לילדים; השלושה שקובצו כאן קוראים תיגר על התפקיד המסורתי של הגדי כסמל לתום ולנמיכות רוח של קבלת דין. ולא במקרה, אחת מהשלושה היא גדיה.
אברהם שלונסקי (1900–1973) פרסם באוגוסט 1933 במוסף לילדים של עיתון "דבר" שיר סיפורי מחורז ושקול המדגים את הרגישות המוזיקלית ביצירתו. גיבורי השיר הם גדי וטלה. השורה הראשונה רומזת לשירו הידוע של מתתיהו שלם מסוף שנות העשרים - שֶׂה וּגְדִי, שיר פסטורלי על שניים המשתובבים בשדה, רצים אל המעיין לשתות מים ושבים בשמחה הביתה לעת ערב; אבל שלונסקי, חדשן משחר דרכו, מועיד לגיבוריו גורל אחר. השה בשירו של שלונסקי מַתְרֵֶה בגדי שלא ייכנס ליער - הן שם מְשַׁחֵר הזאב לטרף - אבל הגדי הנועז מפנה את גבו לשה הפחדן ונעלם ביער. השה הנאמן להשקפתו הפטליסטית מבכה את חברו ("גַד-גִדְיִי הָיָה לְטֶרֶף..."), אבל השיר מאשר רק את הפְּרֵדָה ומותיר ספק באשר לגורלו של הגדי ההרפתקן; האומנם נטרף? ואולי מצא לעצמו חיים חדשים מעברו האחר של היער...?
פניה ברגשטיין (1908–1950) מעמתת רועה עם גדייה דווקא. הרועה הדאגן אינו רואה בעין יפה את עצמאותה של הגדייה ומזהיר אותה מפני "... שָׂדוֹת רְחוֹקִים, / זְאֵבִים שָׁם טוֹרְפִים, זְאֵבִים מְחַכִּים". אבל הגדייה מפגינה אומץ והחלטיות. חמש פעמים מופיעות בשיר מילים מהשורש שח"ז (הִשְׁחִיזָה, מֻשְׁחֶזֶת) בהקשר של קֶרֶן. הגדייה מכירה ביתרונותיה הטבעיים, אינה מוותרת על תכניותיה, פוגעת בזאב ומניסה אותו. דומה שהדוברת עצמה גאה בלוחמת הפמיניסטית הקטנה, ובשורה האחרונה היא מעניקה לה את התואר "גְּדִיַּת-חֶמֶד".
איציק מאנגר (1901–1969), משורר, מחזאי וסופר יידיש, כתב את שירו בהשראת הפיוט חד גדיא. מאנגר סולל שביל יציב מן ההגדה של פסח אל עולמם של שני אחים, הופך את הגדי הסמלי לגדי בשר ודם ומציל אותו מן הגורל המר הצפוי לו (הן בהגדה והן במטבח הבית...). בעוד ההורים מקוננים על אובדן הגדי, חמלתם ועורמתם של השובבים אִיצִיק ונאָטְל מעניקה לו חיי נצח "בִּשְׂדֵה הַבָּר" שם הוא "צוֹחֵק לוֹ כֹּה וָכֹה; / וְנֶהֱנֶה מֵהַחַמָּה / וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ".
נירה לוין