רוח

עצמתה, אופייה החמקמק וקולות ההֶמיה והנְהמה שהיא משמיעה חליפות עשו את הרוח לנושא לא נדיר בשירים לילדים.

רוברט לואיס סטיבנסון (1850–1894), סופר ומשורר סקוטי, כתב שירה ופרוזה למבוגרים ולילדים; בין ספריו הידועים - המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, ואי המטמון.

ב- 1885 ראה אור ספרו גן-החרוזים לילד (A Child's Garden of Verses) - אסופה של שישים וארבעה שירים לילדים. המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד כללה אחדים מהם (בתרגומה) בכרך הראשון "שירים לטף" באנציקלופדיה "החבר",

שערכה. בשיר מִי אַתָּה, הָרוּחַ? יש ביטוי לפליאתם של הקטנים נוכח כוח הטבע הבלתי צפוי, הבלתי נשלט. השיר בתרגומה של אנדה פונה אל הרוח במין זכר ומתאפיין בטון הדרמטי של הדובר-ילד. במקור, לעומת זאת, בולט התום

הילדי:

I saw you toss the kites on high

And blow the birds about the sky;

And all around I heard you pass,

Like ladies' skirts across the grass--

O wind, a-blowing all day long,

O wind, that sings so loud a song!

I saw the different things you did,

But always you yourself you hid.

I felt you push, I heard you call,

I could not see yourself at all--

O wind, a-blowing all day long,

O wind, that sings so loud a song!

O you that are so strong and cold,

O blower, are you young or old?

Are you a beast of field and tree,

Or just a stronger child than me?

O wind, a-blowing all day long,

O wind, that sings so loud a song!

גם מרים ילן-שטקליס (1900–1984) בחרה לפנות אל הרוח כשם זכרי, אלא שכאן הדוֹבֵר גוער ברוח המואנש; השיר מעמיד את ה"שׁוֹרֵק וּמְיַלֵּל" מול ה"אֵין שׁוֹמְעִים אוֹתָם כִּמְעַט" ומונה את נזקי הרוח. ועם זאת - ניתן לחוש בנימה קלה של אהדה לרוח, העושֶׂה כרצונו.

בשונה משני השירים הקודמים, הרוח של נורית זרחי (נ' 1941) היא רוח נקבית, ולא במקרה. לא זו בלבד שאין גוערים בה - אלא היא הגוערת באלה שעומדים בדרכה. ריבוי פעלי תנועה בשיר (צוֹעֶקֶת, דּוֹהֶרֶת, רוֹכֶבֶת, גּוֹעֶשֶת, זוֹרֶקֶת, מְנַפַּחַת, נִסְתֶּרֶת, פּוֹתַחַת, זוֹרֶקֶת, דוֹהֶרֶת) ושמות עצם הקשורים לממדים ולכוח (צַמָּרוֹת, סוּסִים, קַלַּחַת רוֹתַחַת, סְפִינוֹת) מעצימים את חיכוכיה של הרוח עם העולם, בעוד שמות עצם כמו פֶּקַע שׁוֹשָׁן, זֶרֶת וגַּרְגִּיר שֶׁל זָהָב מזכירים לקורא מוכה התימהון את רגעי החסד של נוכחותה.

נירה לוין