מִישְׁקָה הַצַּיָּר / יהונתן גפן
אֶצְלֵנוּ בַּכְּפָר
גָּר גַּם מִישְׁקָה הַצַּיָּר,
הוּא יוֹשֵׁב כָּל הַיּוֹם עַל כִּסֵּא בֶּחָצֵר.
יֵשׁ לוֹ כּוֹבַע עִם נוֹצָה,
מִכְחוֹל בַּכִּיס שֶׁל הַחֻלְצָה,
וּכְשֶׁכֻּלָּם עוֹבְדִים - מִישְׁקָה מְצַיֵּר.
כְּשֶׁהָאִכָּרִים הוֹלְכִים
לֶאֱסֹף בֵּיצִים בַּלּוּל -
מִישְׁקָה תּוֹפֵס עִפָּרוֹן,
מַתְחִיל לְצַיֵּר חָתוּל.
הָאִכָּרִים יוֹצְאִים לַשָּׂדוֹת,
לַחֲרֹשׁ, לִזְרֹעַ, לִקְצֹר,
ומִישְׁקָה בּוֹחֵשׁ צָהֹב עִם אָדֹם,
אוֹ מוֹסִיף קְצָת כָּחֹל לָאָפֹר.
"מִצַּד אֶחָד," אָמַר לִי אִכָּר,
"אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים וְהוּא צַיָּר.
אֲבָל מִצַּד שֵׁנִי - אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים -
בְּלִי מִישְׁקָה הַכְּפָר יִהְיֶה בְּלִי צְבָעִים."
רוֹנִי הָיְתָה צְרִיכָה לְצַיֵּר / נורית זרחי
רוֹנִי הָיְתָה צְרִיכָה לְצַיֵּר
אֲבָל לֹא הָיָה לָהּ שֻׁלְחָן.
בְּפִנַּת הָאֹכֶל
עָמְדוּ קְעָרוֹת וּסְפָלִים,
וְזֶה שֶׁבַּחֲדַר הַיְּלָדִים קָטָן,
זֶה שֶׁבַּסָּלוֹן עָגֹל וְנָמוּךְ
וְעָלָיו אֵין מַה לְדַבֵּר,
בַּחֲדַר הָעֲבוֹדָה הוּא עָמוּס תִּיקִים
לֹא הָיָה לָהּ מָקוֹם לְצַיֵּר.
הָלְכָה עִם הַמִּכְחוֹל בַּיָּד
הוּא טִפְטֵף וּכְתָמִים הִשְׁאִיר
וְהֶחְלִיטָה אִם אֵין לָהּ אֵיפֹה לְצַיֵּר
הִיא תְּצַיֵּר בָּאֲוִיר.
אֲבָל הָאֲוִיר בַּבַּיִת צָפוּף.
הִיא רָצְתָה דַּף גָּדוֹל יוֹתֵר
יָצְאָה הַחוּצָה עִם הַמִּכְחוֹל
וְהִתְחִילָה לְצַיֵּר.
הָאֲדָמָה הָיְתָה הַשֻּלְחָן שֶׁלָּהּ
וְהַשָׁמַיִם וְהַיָּם,
וְהִיא יָכְלָה לְצַיֵּר צִיּוּר עֲנָקִי
עַד עַל אֵין שָׁם.
אֲנָשִׁים הָלְכוּ יָשָׁר לַצִּיּוּר שֶׁלָּהּ -
גְּבָרִים, נָשִׁים בִּשְׂמָלוֹת אֲרֻכּוֹת
נִכְנְסוּ, הִבְעִירוּ אֵשׁ בַּתַּנּוּרִים וּבִשְּׁלוּ,
יְלָדִים שִׂחֲקוּ וְהָלְכוּ מַכּוֹת.
וְהִיא צִיְּרָה אֶת הָרְחוֹב כֻּלּוֹ,
פִּתְאֹם הִנֵּה גַּם הַבַּיִת שֶׁלָּהּ
פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת
נִכְנְסָה פְּנִימָה וְצִיְּרָה שָׁם שֻׁלְחָן עֲנָקִי בִּשְׁבִילָהּ.
אֲנִי אוֹהֵב לְצַיֵּר / מירה מאיר
מָה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב בְּיוֹתֵר
זֶה פָּשׁוּט -
לְצַיֵּר.
אֲנִי לוֹקֵחַ דַּף חָלָק
וּבִשְׁתֵּי תְּנוּעוֹת -
הוֹפֵךְ אוֹתוֹ לְמִגְרָשׁ-מִשְׂחָק.
וּמַכְנִיס לְשָׁם אֶת רוּתִי
וְאֶת יוֹאֵל וְדָן,
וְלִפְעָמִים אֶת עַצְמִי - אִם יֵשׁ לִי זְמַן.
אוֹ לְמָשָׁל –
בְּיוֹם חֹרֶף קַר
כְּשֶׁגֶּשֶׁם יוֹרֵד, וַאֲפִלּוּ בָּרָד,
וּבַבַּיִת תַּנּוּר דּוֹלֵק וְנֶחְמָד -
אֲנִי לוֹקֵחַ דַּף חָדָשׁ
וּמְצַיֵּר לִי שֶׁמֶשׁ בְּצֶבַע שֶׁל דְּבַשׁ,
וְאֶת הַתִּינֹקֶת חַגִּית
מַתִּיזָה מַיִם בַּגִּגִּית,
וְצוֹחֶקֶת.
וּלְהֶפֶךְ -
בְּיוֹם חַמְסִין וְשָׁרָב
כְּשֶׁחַם נוֹרָא
אֲנִי מְצַיֵּר לִי בְּרֵכָה קְרִירָה,
וְלִפְעָמִים יַעַר יָרֹק וּמֵצֵל,
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ גֶּשֶׁם.
וְזֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁ
אֲנִי יָכוֹל
בַּמִּכְחוֹל
לַעֲשׂוֹת לִי הַכֹּל
מָה שֶׁרַק מִתְחַשֵּׁק.
וּכְשֶׁאוֹתִי מַרְגִּיזִים
אֲנִי יָכוֹל לְצַיֵּר לִי
אַרְמוֹן פְּלָאִים
אוֹ מְעָרָה שְׁחֹרָה
וּבָהּ אוֹצָר
אוֹ בֶּן-אָדָם עָף
כִּי יֵשׁ לוֹ כָּנָף.
פָּשׁוּט מְאֹד.
כָּל עוֹד יֵשׁ לִי נְיָר
וּצְבָעִים וּמִכְחוֹל -
אֲנִי יָכוֹל לִבְרֹא לִי
אֶת הַכֹּל.
מתוך הדרקון הלא-נכון
כתב יהונתן גפן
ציירה הנה אדלן
דביר 1986
מתוך הפתעה
כתבה נורית זרחי
ציירה תרצה טנאי
מסדה 1974
מתוך אני אוהב לצייר
כתבה מירה מאיר
צייר נחום גוטמן
ספרית פועלים 1972
ציור
צִיֵר: פֹּעַל. 1. צר צורה בצבע או בכל דבר כיוצא בו, רשם דמויות בעפרון או במכחול וכדומה. 2. תיאר, דימה (מילון אבן שושן, 2003). ההגדרה המילונית מציגה את המשמעות המילולית-מוחשית של הפועל ורומזת למשמעות נלווית הנובעת מהקרבה בין השורש צי"ר לשורש יצ"ר. שלושת השירים עוסקים במשמעויות הללו, ומהדהדת בהם הדרמה הרגשית-נפשית הקשורה בציור וביצירה.
השיר הוותיק של מירה מאיר (1932–2016) עוסק בחווית הציור הראשונית, הטבעית, של ילדים באשר הם. הילדים המגלים שהם יכולים לברוא עולמות בעפרונות צבעוניים מבינים שהציור מציע להם מציאות חלופית, שהם שולטים בה ויכולים לעצב אותה על פי רצונם וטעמם: "בְּיוֹם חַמְסִין וְשָׁרָב / כְּשֶׁחַם נוֹרָא / אֲנִי מְצַיֵּר לִי בְּרֵכָה קְרִירָה...", או "וּכְשֶׁאוֹתִי מַרְגִּיזִים / אֲנִי יָכוֹל לְצַיֵּר לִי / אַרְמוֹן פְּלָאִים...". די בנייר ובעפרונות צבעוניים ליצור עולם שלם: "כָּל עוֹד יֵשׁ לִי נְיָר / וּצְבָעִים וּמִכְחוֹל - / אֲנִי יָכוֹל לִבְרֹא לִי / אֶת הַכֹּל."
במרכז השיר של נורית זרחי (1941-) מונחים תשוקת היצירה המניעה את חיי האמן - "רוֹנִי הָיְתָה צְרִיכָה לְצַיֵּר", ולא "רוני בחרה לצייר" - והכוח העצום של התשוקה הזו, שאינה יודעת מחסומים או גבולות; "הִיא רָצְתָה דַּף גָּדוֹל יוֹתֵר / יָצְאָה הַחוּצָה עִם הַמִּכְחוֹל / וְהִתְחִילָה לְצַיֵּר." הצייר מחזיק בידו מכחול ענקים, והעולם כולו הוא הן בד הציור שלו והן היצירה המשתנה ללא הרף, כשהמציאות והדמיון מתערבבים בסערת רגשות תמידית.
יהונתן גפן (1947-) מגדיר בשירו את תפקידו-ייעודו החברתי של הצייר. לכאורה הצייר מעורר תרעומת - "מִצַּד אֶחָד," אָמַר לִי אִכָּר, / "אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים וְהוּא צַיָּר." מתחת לשורות אלה מזמזמות שאלות נוקבות: האם חייו של אמן קלים יותר? נוחים יותר? האם אפשר לוותר עליו? גפן מציג במילים פשוטות את החוזה הבלתי כתוב שבין אמנים לעמלים אחרים ואת ההזדקקות ההדדית; "אֲבָל מִצַּד שֵׁנִי - אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים - / בְּלִי מִישְׁקָה הַכְּפָר יִהְיֶה בְּלִי צְבָעִים."
נירה לוין