צִפּוֹר

כנפיהן הפרושות של הציפורים מעוררות ברבים מאתנו קנאה; איך נשקיט את הכמיהה לחירות, לקלות תנועה, למרחקים? המשורר חיים לנסקי, שהוגלה לסיביר בעוון כתיבה בעברית ומצא שם את מותו ב- 1942, ביטא את התחושות הללו באחד משיריו הנפלאים, המסתיים בשורה "לְמַאי אֵינִי סְנוּנִית? לְמַאי אֵינִי סְנוּנִית?" ("שוב צפצוף פרידה", בתוך חיים לנסקי, ילקוט שירים, הוצאת יחדיו בשיתוף אגודת הסופרים 1978). אבל כנפי הציפורים יודעות גם צער;

ע' הלל כתב על העורב הסובֵל לנֶצַח מן השם הרע שיצא לו, אך ביַעֲדו את השיר לילדים מיתן את העצב במנה גדושה של הומור. יצחק קצנלסון כתב בפשטות מכמירת לב על יד אכזרית-לרגע ועל דמעות חרטה. זוג השלדגים של נורית זרחי - על אף אהבתם, על אף חלומותיהם, לא יזכו לבנות את קנם בין ענפי הסבך. לא מוניטין ולא ילד קְצַר רואי עומדים בינם לבין האושר, אלא השגרה המפוכחת היא הגוזלת מן השניים את טיפת הדבש.

נירה לוין