עֲפִיפוֹן / ע' הלל
עֲפִיפוֹן בַּשָּׁמַיִם עָף!
עֲפִיפוֹן בַּשָּׁמַיִם הוּא דַג זָהָב.
עֲפִיפוֹן בַּשָּׁמַיִם עָף!
עֲפִיפוֹן בַּשָּׁמַיִם – צִפּוֹר כָּנָף.
עֲפִיפוֹן בַּשָּׁמַיִם עָף!
עֲפִיפוֹן בַּשָּׁמַיִם – כּוֹכָב.
אֶרְצֶה –
אֶשְׂחֶה בַּמַּיִם – דַּג זָהָב!
אֶרְצֶה –
אָעוּף בַּשָּׁמַיִם – צִפּוֹר כָּנָף.
אֶרְצֶה –
אֶהְיֶה כּוֹכָב!
עֲפִיפוֹן בַּשָּׁמַיִם עָף.
עֲפִיפוֹן / ברכה סמילנסקי
עָשִׂינוּ עֲפִיפוֹן,
אֲנִי וְאַהֲרֹן.
פֶּלֶא-פְּלָאִים
בְּכָל מִינֵי צְבָעִים.
הָלַכְנוּ אֶל שְׂפַת הַיָּם
וְהִתְקוֹטַטְנוּ שָׁם:
מִי יָעִיף רִאשׁוֹן
אֶת הָעֲפִיפוֹן?
- נְיָר צִבְעוֹנִי,
נָתַתִּי אֲנִי!
- וַאֲנִי עָבַדְתִּי יוֹתֵר,
עַל כֵּן לֹא אֲוַתֵּר!
כַּנִּרְאֶה, הָעֲפִיפוֹן
מִן הָרִיב לֹא שָׂבַע רָצוֹן –
הִתְרוֹמֵם – וְעָף...
וְלָנוּ הִשְׁאִיר רַק – זָנָב.
טַחֲנַת-רוּחַ / לאה גולדברג
הַגִּבְעָה בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים מְעֻטֶּרֶת,
בְּשָׁמַיִם כְּחֻלִּים עֲפִיפוֹן חַכְלִילִי,
אֲנִי מִשּׁוּם-מָה הַיּוֹם נִזְכֶּרֶת
בַּחֲלוֹם הַמָּעוּף, בַּיַּלְדוּת שֶׁלִּי.
בֵּין זָהָב וָיֶרֶק הַדְּרָכִים נָחוּ,
מֵי-הַנַּחַל הִבְהִיקוּ בְּאוֹר הַפְּלָדָה,
עַל גִּבְעָה מִתְנוֹסֶסֶת מוּל יַעַר וָאָחוּ
טַחֲנַת-רוּחַ עַתִּיקָה עָמְדָה.
פִּרְכְּסוּ וְזָעוּ וְחָרְקוּ הַכְּנָפַיִם.
חָשַׁבְתִּי: הִיא רוֹצָה לַעֲלוֹת וְלִדְאוֹת.
מֵעָלֶיהָ גָּבוֹהַּ, בְּרוֹם הַשָּׁמַיִם
כֹּה חָפְשִׁי וּמָהִיר מְעוּף חֲסִידוֹת.
צַר לָהּ כָּל כָּךְ בֵּין שָׂדוֹת וָשֶׁקֶט
עֵינֶיהָ כָּלוֹת אֶל רָאשֵׁי הֶהָרִים,
לְעוֹלָם אֶל אַדְמַת הַגִּבְעָה מְרֻתֶּקֶת
כְּנָפֶיהָ אוֹתָהּ לֹא יוּכְלוּ לְהָרִים.
וָאֶזְכֹּר עַד הַיּוֹם אֶת זִמְזוּם הָרֵיחַיִם,
כְּשִׁירַת תּוֹכֵחָה, כְּזֶמֶר עָצוּב:
"לָמָּה, לָמָּה נִתְּנוּ לִי כְּנָפַיִם
לְלַמְּדֵנִי שֶׁלֹּא אוּכַל לָעוּף?"
מתוך בולבול-למה-ככה?
כתב ע' הלל
צייר שמואל כץ
מסדה 1966
מתוך שירי ברכה
כתבה ברכה סמילנסקי
ציירה אורה מרקשטיין
מסדה 1960
מתוך עלה של זהב
כתבה לאה גולדברג
כינסה לאה חובב
ספרית פועלים 1988
נדפס בראשונה ב"דבר לילדים", כרך ג, חוברת 19,
י"ב אלול ת רצ"ז.
עפיפון
בשלושת השירים מרחף לו עפיפון אֵי על, גבוה בשמיים; קל תנועה ונוהה אחר כל רוח, גחמני ובלתי צפוי, נאבק בחוט המאותת לו שאינו בן חורין ובו-בזמן מתנאה בהיותו סמל לחופש תנועה ולעליצות חסרת דאגה.
העפיפון בשירה של לאה גולדברג (1970-1911) מופיע להרף עין, רק בבית הראשון. הוא מזכיר למשוררת את "חֲלוֹם הַמָּעוּף" שהיה לה בילדותה. השיר מעמיד זה מול זה טחנת רוח עתיקה שכנפיה העצומות מפרכסות ונעות כאילו – רק כאילו היו בהן חיים, ועפיפון – הדואה בגבהים אף שהוא חסר כנפיים. שני שדות סמנטיים מנוגדים בולטים בשיר – שדה החירות והגובה ושדה הארציות והכובד, והם רומזים שהילדה שנעשתה משוררת מזדהה עם טחנת הרוח; על אף כנפיה הפואטיות, גם היא כבולה לאדמה.
העפיפון הוא העילה למריבה בין שניים בשירה של ברכה סמילנסקי (1975- 1898). שני הילדים עשו אותו במו ידיהם, אבל מרגע שהשלימו את המעשה התעורר בעפיפון כוח החיים הפלאי שהיה טמון בו, שרומזות עליו השורות "פֶּלֶא-פְּלָאִים / בְּכָל מִינֵי צְבָעִים". כהרפתקן-נהנתן נצחי המתעניין רק בעצמו משאיר העפיפון מאחוריו את יוצריו ואת הוויכוח ביניהם וגוזל מהם את האשליה שיוכלו לשלוט בו, ובאמצעותו לגעת באותה מהות נחשקת – החירות.
גם עפיפונו של ע' הלל (1990-1926) נתפס כפלאי, אלא שהדובר הילד השבוי בקסמו של העפיפון מתעלם לחלוטין מכבליו הארציים. העפיפון מתחכך באלה שהשחקים הם מקומם הטבעי – עופות וגרמי שמיים, והדובר המתפעל רומז על חירות ועצמאות ועל ברק של יוהרה: "אֶרְצֶה – / אֶשְׂחֶה בַּמַּיִם – דַּג זָהָב! [...] אֶרְצֶה – / אֶהְיֶה כּוֹכָב!".
נירה לוין