ספינה

שלושת השירים, שכל אחד מהם שולח מבט עורג אל הים כמטפורה ואל מה שמעבר לו, הופיעו בספרי שירה שנועדו לילדים; עם זאת, המרחק בין השירים לבין גבולות חדר הילדים - במונחים של מורכבות התוכן, הרגש והלשון - גדול עד מאוד, וספק אם אותה "סְפִינָה קְטַנָּה עַל הַיָּם" שבכל אחד מהשירים תצליח להוביל את הקוראים הצעירים אל משמעותם של "סופי מרחקים" ושל "איי השמש".

לאה גולדברג (1911–1970) מעמידה במרכז השיר את כאב געגועיה של אם לבנה שיצא לחפש את העושר. ארבעת הבתים הראשונים מתארים את להיטותו של הבן ל"דג הזהב". המילים "סוֹפֵי מֶרְחָקִים", "וְהַיָּם עָמֹק וְהָאֹפֶק רָחוֹק", "עָמֹק בַּמְּצוּלָה", "רִשְׁתּוֹ הָרֵיקָה" ו"חָשְׁכוּ עֵינֵי הַדַּיָּג הַכְּחֻלּוֹת" רומזות על כישלון המסע, ולובן התכריכים הנרמז בשורה "לָבָן מִפְרָשׂוֹ, וְרִשְׁתּוֹ לְבָנָה" ובשורות "וְהַשַׁחַף בָּא אֶל הָאֵם הַזְּקֵנָה / דּוֹפֵק עַל חַלּוֹן בְּכָנָף לְבָנָה" צופה את מות הבן. השורה המטפורית "הִפְלִיגוּ לַיָּם עֵינָיו הַכְּחֻלּוֹת" מבליטה את בדידותה של האם, שבנה אינו רואה את מצוקתה; שורה אחת, איומה ובלתי נשכחת של האם, מבטאת כאב ההחמצה: "בְּנִי, גַּם בְּלִי שֶׁמֶשׁ הָיָה לָנוּ אוֹר!"

בשירהּ של דליה רביקוביץ (1936–2005) חוזר חוזר הצירוף "אִיֵּי הַשֶּׁמֶשׁ" שש פעמים; מחוזות מפלָט אלה של הדוברת, הנמצאים מעבר לים, טובלים בלהט חושני הצובע את השיר בצבעי האש: "שִׂיחֵי הָאַלְמֻגִּים", "דְּבַשׁ וְחָלָב", "דּוּכְנֵי הַפֵּרוֹת [...] וְהַדֻּבְדְּבָנִים", "עֲגֻלּוֹת כְּתַפּוּחַ", "מֶשִׁי אָדֹם", "טִפּוֹת הַשֶׁמֶשׁ", "כְּבֵדוֹת כִּדְבַשׁ". את הזוהר הדמיוני מוסיפים צירופים שבהם "זהב" ו"אור", ואת המסתורין מוסיפים "נְעָרוֹת עוֹנְדוֹת מַסְרְקוֹת שֶׁל זָהָב", "סַפָּנִים וְחוֹבְלִים מִשִׁבְעִים אֲרָצוֹת" ו"סוֹחֲרִים וְרוֹכְלִים".

בשירה של רינה ליטוין (1939–2012) הספינה הקטנה, הנעה על הגלים בלב הים הגדול, מטפורית לגעגועים. היא ענוגה בחולשתה, היא אפופה עצב והיא מעוררת תשוקה להעתיר עליה חיבה - אולם נשארת רחוקה ובלתי מושגת.

נירה לוין