מכתב

בעידן התקשורת הדיגיטלית המילים הולכות ודוהות המילים "מִכְתָּב", "גְּלוּיָה" ו"מִבְרָק", הולכות ומאבדות את מקומן ואת חשיבותן במציאות החיים ובלקסיקון. שלושת השירים שלהלן פורסמו בתוך שלושים שנה במחצית השנייה של המאה הקודמת: הוותיק שבהם נכתב בימים שבהם המכתב היה אמצעי התקשורת היחיד כמעט בארץ, כשברוב המוחלט של הבתים בישראל הצעירה לא היה מכשיר טלפון. בשלושת השירים מופיע הַדַּוָּר, שלביקוריו היומיים הייתה נגיעה גם לחיי הילדים.

הדוברת בשירהּ של פניה ברגשטיין (1950-1908) היא רק ילדה, אין לה מכרים או עסקים במקומות רחוקים, אך היא רוצה להיות ככל האדם: "כֻּלָּם עַל סְבִיבִי / מְקַבְּלִים מִכְתָּבִים, / רַק לֹא אֲנִי". מכתב שיגיע ממרחקים יביא עמו חדשות, יפרוץ את גבולות ילדותה, יוסיף לה חשיבות, ובהתחשב במגבלות האידיאולוגיות של הקיבוץ - יעניק לה את החוויה האסורה של רכוש פרטי. היא אינה מעלה בדעתה מי עשוי לכתוב במיוחד לה, ושמות המקומות הרחוקים שהיא מכירה מגלמים את הסיכוי. "בְּוַדַּאי תְּקַבְּלִי, [...] שָׁם כְּבָר כּוֹתְבִים לָךְ", מנחם אותה הדוור כדרכם של מבוגרים. אכזבתה של הדוברת מדברי הדוור מהדהדת במילותיה שלה: "כּוֹתְבִים לִי, כּוֹתְבִים לִי, / כּוֹתְבִים עֵת רַבָּה, / וְאֵלַי הַמִּכְתָּב / עֲדַיִן לֹא בָּא."

גם הדובר של רבקה דוידית (1970-1908) מצפה בקוצר רוח לדוור: "בְּחַיַּי, כִּי עַד עַכְשָׁו / עוֹד לֹא קִבַּלְתִּי שׁוּם מִכְתָּב!" אבל המכתבים אינם מעניינים אותו; אל הבולים הוא לוטש עין – "וּבַיַּלְקוּט לוֹ – אוֹצָרוֹת / בּוּלִים מִכָּל הָאֲרָצוֹת". הדובר מנסה להסוות את השקפתו שיש טעם במכתבים רק בזכות הבולים שעליהם, אבל הדוור, הרָגיש לכבוד עיסוקו, מזכה את הילד במענה לשון עוקצני: "לִי מִכְתָּבִים בְּלִי דַי, / אַךְ הֵם שְׁלוּחִים, יַלְדִּי הַטּוֹב, / רַק לַיּוֹדֵעַ קְרֹא וּכְתֹב!".

הדוור של מרים אלון (2011-1938) הוא הפחות אישי והפחות חביב מבין השלושה; אמנם מכיר את לקוחותיו אבל אופן עבודתי מוכני וכמוהו הטקסט הקבוע המתאר את מרכולתו: "לֹא מִכְתָּב / לֹא גְּלוּיָה / לֹא מִבְרָק / לֹא חֲבִילָה / וְאֵין גַּם שׁוּם / מִכְתָּב רָשׁוּם". הדובר, התמה על הפזמון החוזר המיותר, אינו מבחין בצורך של הדוור לזכות בתשומת לב ומצהיר בגלוי על עמדתו: "... / מִי בִּכְלָל רוֹצֶה מִכְתָּב, / אֲנִי צָרִיךְ... / רַק אֶת הַבּוּל".

נירה לוין