טליה וטלה

ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל הולידה עשרות רבות של שירי רועים, והתבוננות בהם משרטטת מסגרת סמנטית משותפת; הגיבורים הם רועֶה ורועָה, ואיתם כבשה ואיִל, טלה וטליה, עז ותיש, גדי וגְדייה, בני צאן ועדרים גולשים ונוהרים; המקומות הם גליל וכרמל, הר וגבעה, עמק וגיא ובקעה, כרי דשא ועשב, חורש ואחו, שדה וניר, מעין, וגם באר ושוקת, אוהל ודיר; הזמן - אביב ועת הגז; הקולות הם שירה, רינה וצהלה, פעייה ופעמון, מצילה ורנן חליל, ולצדם מחול מחניים; הצבעים הם הצחור ולֹבֶן החלב, הצח כשלג, הצלוּל כטל והנקוֹד. רבים מהשירים מתארים ברוח אידילית חיי רועים המסורים לצאנם ולארצם, ומורגשת נימה של התרפקות על סיפורי המקרא והזדהות עם סמליותם. העדרים הללו גלשו גם לשירה שנכתבה בעשורים הראשונים של המאה העשרים – לילדים. שאול

שאול טשרניחובסקי (1943-1875) מציג דו-שיח בין דובר מבוגר לנמענים צעירים. הדובר יוצר זיקה בין צבעו של הטלה לנופי ארץ ישראל (השיר נכתב לפני קום המדינה): "מַדּוּעַ לְבֶן-צֶמֶר? / [...]" / לָבָן הוּא מִלֹּבֶן / חֶרְמוֹן וּלְבָנוֹן. // לָזֶה שִׁלְגֵי-כֶסֶף, / לָזֶה – קַרְחֵי חֵן, / אֲשֶׁר שָׁם יָרֹנּוּ /עֵינוֹת הַיַּרְדֵּן." בהסברו רומז הדובר לערכים ציוניים (הכרת המולדת ונאמנות לה) ומשפחתיים (אהבת אם ומסירות). בהיות הטלה צחור, חף מחטא, תמים ובעיקר רך בשנים, הוא מייצג את הילד העברי החדש; בשאלתו "וּגְבוּל מוֹלַדְתֶּךָ / יָדַעְתָּ, קָטָן? / -"אַרְצִי כָּל הָאָרֶץ / בְּאֵר-שֶׁבַע וְדָן" הדובר פונה אל הטלה כסמל לילדים – לא כקרבן, אלט כסמל לחיים חדשים.

שירה של לאה גולדברג (1911–1970) פורסם בשער גיליון דבר לילדים מינואר 1938 כשמעליו ההקדשה "לילדי אפיקים". סמנטיקה של אופל ומסתורין, הופעתו של הנביא, הקינה בשעת המעבר בין יום ללילה והאובדן מיצבו את ערב מול הגלעד כשיר ערש. הממד הלאומי מרחף בהקשר החוץ-שירי, אבל הזיקה בין הטלה לילד ברורה; שניהם רכים בשנים, תמימים וחסרי אונים, תלויים באמותיהם (הכבשה והאישה) וזקוקים לחיקה החם.

רפאל ספורטה (1983-1913) כתב מונולוג אוהב של רועה לטליה. גם כאן הטליה היא תמה וברה עד כדי "תַּלְתַּלַיִךְ כֶּסֶף" - והטקסט נקרא כמילות אהבה של אב לבתו. נוכחים כאן המחויבות לצרכים החומריים - "שִׂימִי פִּיךְ בְּכַף יָדִי, / לַחֲכִי נָא עֵשֶׂב!", המגע האוהב – "לֶטֶף, לֶטֶף, טַלְיָתִי!" והמסירות ללא גבול - "אֶשָּׂאֵךְ עִם צֵאת כּוֹכָב / בַּיְתָה עַל כַּפַּיִם". בבית האחרון תחדיש אונומטופיאי של ספורטה, שהרגישות לצליליות היא אחת ממאפייני שירתו לילדים. ההברה "מֶה" המייצגת את פעיית הכבשים, נעשתה כאן שם עצם: "יִתְעָרֵב קוֹל חֲלִילִי / עִם קוֹל מֶהֶמַיִךְ".

ד"ר נירה לוין