הֶחָתוּל גִּדְעוֹן / איילת שדה
הֶחָתוּל גִּדְעוֹן חוֹשֵׁב שֶׁהוּא נָמֵר,
הוּא לֹא רָצָה חֲבֵרִים חֲתוּלִים
גַּם לֹא לֶאֱכֹל מִקְּעָרָה בַּמִּרְפֶּסֶת
וְלֹא שֶׁיְּלַטְּפוּ וְיַעֲשׂוּ לוֹ נְעִימִים.
גִּדְעוֹן הֶחְלִיט לִנְסֹעַ לְאַפְרִיקָה
לְחַפֵּשׂ חָבֵר פִּיל אוֹ גִ'ירָף אוֹ קַרְנָף,
הוּא יָצָא מֵהַבַּיִת, שָׁאַג שְׁאִיגוֹת,
שָׁלַף צִפָּרְנַיִם וְנִפְנֵף בַּזָּנָב.
כָּל הַיּוֹם הוּא הִסְתּוֹבֵב בֶּחָצֵר
וְנָהַם עַל כָּל נְמָלָה שֶׁעָבְרָה,
הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא מַפְחִיד אֶת כֻּלָּם
וְנִשְׁבַּע שֶׁשּׁוּב לֹא יָשׁוּב חֲזָרָה.
הִגִּיעַ הָעֶרֶב וְעִמּוֹ גַּם הַחֹשֶׁךְ,
מִיקָה קָרְאָה לוֹ שֶׁיָּבוֹא וְיֹאכַל
וְגִדְעוֹן הֶחְלִיט שֶׁעַכְשָׁו הוּא חָתוּל
וְלִהְיוֹת נָמֵר גַּם מָחָר הוּא יוּכַל.
חָתוּל מְשֻׁנֶּה / יהונתן גפן
לְבֶצֶר שָׁאוּל
(שֶׁהָיָה כָּאן הָעֶרֶב)
יֵשׁ חָתוּל
שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁהוּא כֶּלֶב.
הוּא לֹא מְיַלֵּל,
לֹא נִרְדָּם בְּעִגּוּל,
וְאֵין לוֹ שָׂפָם
כְּמוֹ לְכָל חָתוּל.
מְשֻׁנֶּה מְאוֹד
שֶׁבִּמְקוֹם שַׁמֶּנֶת
הוּא מְלַקֵּק עֲצָמוֹת
לִפְנֵי הַדֶּלֶת.
-אוּלַי הוּא פָּשׁוּט לֹא יוֹדֵעַ –
אוֹמֵר שָׁאוּל.
-אוּלַי אַף אֶחָד לֹא אָמַר לוֹ -
אַף פַּעַם
שֶׁהוּא חָתוּל.
וְאִם פַּעַם
הוּא יִהְיֶה מֻכְרָח –
יָכוֹל לִהְיוֹת
שֶׁאֲפִלּוּ יִנְבַּח.
הֶחָתוּל דּוֹן קִיחוֹט / לאה גולדברג
בֶּחָצֵר שֶׁלָּנוּ גָּרִים לְפָחוֹת
עֲשָׂרָה חֲתוּלִים אֲפֹרִים וּשְׁחֹרִים.
וְאֶחָד אָפֹר אֲשֶׁר שְׁמוֹ דּוֹן קִיחוֹט,
הוּא אַבִּיר מִמִּשְׁפַּחַת הָאַבִּירִים.
הוּא רָזֶה וְאָרֹךְ וְעֵינָיו עֲגוּמוֹת,
וְתָמִיד הוּא מַבִּיט הַרְחֵק-הַרְחֵק,
וְנִדְמֶה כִּי הוֹזֶה הוּא, חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת,
וְאוֹהֵב לָנוּעַ וְלֹא לְשַׂחֵק.
כָּל גּוּפוֹ הוּא רַק עוֹר וַעֲצָמוֹת,
אַךְ הוּא גֵא, עַל כְּבוֹדוֹ אֵינוֹ מְוַתֵּר.
וְעַל כֵּן נִדְמֶה לִי: מִכָּל הַשֵּׁמוֹת
"דּוֹן קִיחוֹט" הוּא לוֹ שֵׁם הַמַּתְאִים בְּיוֹתֵר.
הוּא חַלָשׁ, אַךְ נִלְחָם הוּא בְּגִבּוֹרִים,
וְיִקְרֶה לֹא-אַחַת: מַפָּלָה יִנְחַל,
וַאֲזַי חֲתוּלִים אָפֹרִים וּשְׁחֹרִים
לוֹעֲגִים לו, אַךְ זֶה לֹא אִכְפַּת לוֹ כְּלָל.
וְיַרְגִּישׁ כָּל אָדָם כַּאֲשֶׁר יִרְאֶנּוּ:
לְעִתִּים יְצוּר זֶה עָלוּב, מְזֵה-רָעָב,
יֵרָתַע מֵחָתוּל, הָרָעֵב עוֹד מִמֶּנּוּ,
וְעַל נֵתַח שָׁמֵן יְוַתֵּר לְלֹא-קְרָב.
אָז יֵשֵׁב מִן הַצַּד גַּם גֵּא גַּם נִרְגָּשׁ:
"אַבִּיר דְּמוּת הַיָּגוֹן" וּמָגֵן-הַחַלָּשׁ!
מתוך ביצה של תנין
כתבה איילת שדה
ציירה שירז פומן
עם עובד 2015
מתוך הכוכבים הם הילדים של הירח
כתב יהונתן גפן
ציירה נורית גפן-בצר
דביר 1974
מתוך צריף קטן
כתבה לאה גולדברג
צייר אריה נבון
ספרית פועלים 1959
חתול
חתולים מתהלכים לא רק ברחובות ובחצרות ובבתים, אלא גם בין שורותיהם של שירים שנכתבו לילדים; הם ביתיים, רכים למגע ושקטים, ובה בעת נחשבים גחמנים, דעתנים ואנוכיים. גיבוריהם של שלושת השירים שלהלן מתייחדים בתכונה יוצאת דופן; שלושתם בטוחים שאינם מי שהם באמת.
לאה גולדברג (1970-1911) מתארת חתול שמראהו והתנהגותו מזכירים לה את דמותו של דון קישוט, גיבורו האלמותי של סרוונטס. בתרגומו של ביאליק מתואר האביר הספרדי כך: "... גבה קומה ודק בשר [...] וישתקע כל הימים בסיפורי בדים וירב להגות בסיפורי נפלאות [...] ובאחרונה נתקעה מחשבה בלבו, להיעשות אף הוא ל'אביר משוטט' רב-פעלים וגדול-עליליה [...] כי אמר: [...] לי נקם ושילם לרשעי ארץ, ומרפא וישע לשבורי לב. באשר אופיע, שמה אביא רווח והצלה לאומללים" (מתוך דון קישוט איש למנשא, מאת מיגואל דה סרוונטס, תרגם וקיצר ח"נ ביאליק, דביר 1973). כמו האביר בן דמות היגון, גם דון קיחוט של לאה גולדברג כולו "עוֹר וַעֲצָמוֹת, / אַךְ הוּא גֵא, עַל כְּבוֹדוֹ אֵינוֹ מְוַתֵּר / ...] הוּא חַלָשׁ, אַךְ נִלְחָם הוּא בְּגִבּוֹרִים, / וְיִקְרֶה לֹא-אַחַת: מַפָּלָה יִנְחַל". גם דון קיחוט החתול מתהדר בהיותו מגן החלשים: "אָז יֵשֵׁב מִן הַצַּד גַּם גֵּא גַּם נִרְגָּשׁ: / 'אַבִּיר דְּמוּת הַיָּגוֹן' וּמָגֵן-הַחַלָּשׁ!".
החתול בשירו של יהונתן גפן (1947-) הוא "חתול מְשֻׁנֶה"; לכאורה שונה מאוד מגיבורה של לאה גולדברג - אינו גאה במי שהוא ואינו שואף לתקן עולם. ואף על פי כן יש דמיון בין שני החתולים - שניהם מנותקים מהמציאות; זה משתבח באבירות דמיונית והאחר בטוח שהוא כלב...
גם החתול גדעון, גיבורה של איילת שדה (1967-) הולך בגדולות ומשתוקק לחיים של אחרים; "הֶחָתוּל גִּדְעוֹן חוֹשֵׁב שֶׁהוּא נָמֵר". הוא עושה כל מה שלדעתו הולם חבר בכיר במשפחת החתוליים – נוהם, שואג, שולף ציפורניים ו"מַפְחִיד אֶת כֻּלָּם", אבל החשכה היורדת וארוחת הערב המתקרבת משכיחים מגדעון את ייעודו ההרואי וההרפתקה הקצרה באה אל קִצָהּ. שיבושי לשון כמו "יַעֲשׂוּ לוֹ נְעִימִים" ו"שָׁאַג שְׁאִיגוֹת" רומזים שגדעון הוא קצת כמו ילד...
בשלושת השירים נושבת רוח של הומור: על דון קיחוט של לאה גולדברג מרחף חיוך של סלחנות, החתול המשונה של יהונתן גפן גורר חיוך מלגלג, וגדעון של איילת שדה מעורר בקוראים חיוך של הזדהות – גם הם יוצאים מדי בוקר להרפתקאות מסעירות ובערב חוזרים בהקלה למיטותיהם.
נירה לוין