חֹשֶׁךְ / אילנה אבן-טוב ישראלי
חֹשֶׁךְ –
אֲנִי חוֹשֵׁב שֵׁדִים,
אֲנִי רוֹאֶה בְּרָקִים,
אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת הַחֹשֶׁךְ
מֵצִיץ בַּחֲדָרִים
וְקוֹלוֹ כְּמוֹ רוּחַ בְּתוֹךְ הַשִּׂיחִים.
לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמֵעַ צְעָדִים.
אִישׁ הַחֹשֶׁךְ / שלומית כהן-אסיף
לְאִישׁ הַחֹשֶׁךְ
יֵשׁ עָקֵב שֶׁל שׁוּעָל
וְעָקֵב שֶׁל זְאֵב.
לְאִישׁ הַחֹשֶׁךְ
עֵינַיִם שֶׁל עֲטַלֵּף
וּצְחוֹק שֶׁל עוֹרֵב.
כְּבָר יוֹמַיִם אֲנִי לֹא פּוֹחֵד מֵאִישׁ הַחֹשֶׁךְ
וַאֲנִי רַק חוֹשֵׁב:
"אִם מַפְסִיקִים לְפַחֵד מִן הַחֹשֶׁךְ
הַפַּחַד יָכוֹל לַחְזֹר?
וְלָמָּה מַחְשָׁבוֹת שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ
אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב בָּאוֹר?"
הַנָּמֵר שֶׁמִּתַּחַת לַמִּטָּה / נורית זרחי
כְּשֶׁקּוֹרֶה לִי דָּבָר רַע,
לְמָשָׁל, מַכָּה אוֹ דְּקִירָה,
אָז אִמָּא אוֹמֶרֶת:
"וּמָה,
וְחַיָּלִים לֹא נִפְצָעִים בַּמִּלְחָמָה?"
וּכְשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת בָּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
כִּי תַּחַת הַמִּטָּה יֵשׁ לִי נָמֵר,
אָז אַבָּא אוֹמֵר:
"וּבַגּ'וּנְגֶּל לֹא מַפְחִיד יוֹתֵר?"
וְאִם הֵם יוֹצְאִים לְסֶרֶט
וְלֹא מוֹצְאִים לִי שׁוֹמֵר,
הֵם אוֹמְרִים: "כְּשֶׁיְּשֵׁנִים לֹא פּוֹחֲדִים,
שְׁנִי מַהֵר".
וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה נָכוֹן
מָה שֶׁאִמָּא אוֹמֶרֶת, מָה שֶׁאַבָּא אוֹמֵר,
אֲבָל אֵיךְ זֶה יָכוֹל לַעֲזֹר
כְּשֶׁמִּתַּחַת לַמִּטָּה
יֵשׁ לִי נָמֵר.
בתוך והדשא שר בכפות רגלי
כתבה אילנה אבן-טוב ישראלי
ציירה רות צרפתי
הוצאת רונן 1991
בתוך לפעמים בגשם לפעמים בלב
כתבה שלומית כהן-אסיף
רכגולד 1987
בתוך הנמר שמתחת למטה
כתבה נורית זרחי
צייר אבנר כץ
מסדה 1976
חושך
הפחד מחושך הוא שריד קמאי שהיה לו תפקיד קריטי בהבטחת שרידותו של האדם בזמנים קדומים,
שבהם שקיעת השמש, רדת הלילה והחשיכה נתפסו כאיום ממשי על החיים. פחד מפני החושך
והלילה שכיח אצל ילדים צעירים; הוא מתקשר בתודעתם למגבלה בתנועה ובראייה, לזמן פעילותם של
בעלי חיים שהתרבות המערבית סימנה כמסוכנים, להופעתם של יצורים דמוניים עלומי מראה ולכשפים
ומכשפים המוכרים להם ממעשיות ומסיפורי עם.
שלושת השירים מבטאים את הפחד הזה, את בדידותם של פחדני הלילה ואת החששות האפלים-מצמררים שהחושך מעורר.
נורית זרחי (1941-) מתארת את החושך כגורם חרדה הטורד דרך קבע את שלוותה של הילדה בשיר ומשבש את חייה. התחושה המתמשכת של חוסר ביטחון לא זו בלבד שאינה זוכה לאמפתיה מצד הוריה של הילדה, אלא גוררת תוכחה לגלגנית: "וּבַגּ'וּנְגֶּל לֹא מַפְחִיד יוֹתֵר?" או "כְּשֶׁיְּשֵׁנִים לֹא פּוֹחֲדִים, שְׁנִי מַהֵר". הצגת הסצנות המשפחתיות הנוגעות לפחד מפני החושך מאפשרת לזרחי למחות על הורות מנוכרת ונטולת חמלה (וראו גם בשיר "בילי", אף הוא של נורית זרחי).
הילד בשירה של שלומית כהן-אסיף (1948-) מנסה להתמודד עם הפחד מחושך דווקא תוך ניסיון לעצב את דמותו הדמיונית של "אִישׁ הַחֹשֶׁךְ". הוא רואה בעיני רוחו יצור כלאיים שאיבריו הם איברי בעלי חיים מאיימים – שועל, זאב, עטלף ועורב. הדימוי התרבותי של השועל קושר אותו לעורמה ולניצול חולשותיהם של אחרים, הזאב קשור לאכזריות, העטלף קרוב לערפד וליצורים דמוניים אחרים והעורב נחשב מבשר רעות. לתחושתו של הילד, אותו "אִישׁ הַחֹשֶׁךְ" עוקב אחריו ואינו מרפה, בעזרת "עָקֵב שֶׁל שׁוּעָל / וְעָקֵב שֶׁל זְאֵב". גם כשהילד מצליח להתגבר על פחדו הוא מוטרד שמא ישוב הפחד וישתלט עליו ותוהה על ההשפעה הדרמטית של הלילה על תודעתו ועל רגשותיו.
אילנה אבן-טוב ישראלי (1940-) מניחה בראש השיר שורה בת מילה אחת - "חֹשֶׁךְ" - והדובר שלה מגיב ומתאר בלשון חסכנית ונוקבת את תחושותיו המיידיות שיש בהן יצורי לילה מיתיים ותופעות טבע המלוות אותם. לתחושתו, החושך הוא ישות מוגדרת, בעלת נוכחות כמו-פיזית ודרכי פעולה המבקשות להטיל אימה. השורה האחרונה, הנפרדת מגוף השיר, מעוררת חוסר ביטחון גם אצל הקוראים.
נירה לוין