דלת

הדלת, אותו לוח עץ הסובב על צירים, פותח או חוסם מעבר – מופיעה לעתים במשמעותה המטפורית

כחוסמת ציפיות ותקוות או רומזת על סיכוי להתגשמותה של משאלת לב או על הזדמנות לפריצה משמחת

של גבולות המציאות.

חיים נחמן ביאליק (1873–1934) פרסם בראשונה את השיר מאחורי השער בירחון לבני הנעורים "מולדת" בעריכת יעקב פיכמן (כרך ט, חוב' א, תרפ"ז 1926), ואותו נוסח כונס בקובץ "שירים ופזמונות לילדים" (1933). השיר המרובד פונה לקהלים שונים; ילדים ימצאו בו עלילה קטנה החסרה התחלה וסיום, על נער שיונה מעליו וסירה תחתיו מובילות אותו "לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה" - המקום שאליו הוא משתוקק להגיע. היונה והסירה – שתיהן בעלות כנפיים ("עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה"), לאמור בעלות חזון או יודעות את הנסתר, שתיהן מנחות אותו בחציית המכשול הגדול שלפניו - הים ("הוֹי, אִמְרוּ הַגַּלִּים, / הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה"). אך המסע אינו מגיע אל סופו ("אֵיךְ אָבֹא [...] / [...] / וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר, / וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?"); היונה והנער עדיין מחכים.

אך השיר מיועד גם לקהל אחר, ולראיה – ביאליק כלל את מאחורי השער גם במדור "מזמורים ופזמונות" שבכרך שיריו למבוגרים. כאן מתפרש המטען הסימבולי של השיר: המסע כייצוג של מעבר מגולה לגאולה, היחיד המייצג קולקטיב של צעירים העוזבים את מקומותיהם חסרי התוחלת, היונה והים המיתיים במרחב החוצץ בין עידנים, והשער המטפורי שאינו נפתח אף שהוא קניינם של אלה המתדפקים עליו, שהרי החלום יכול להתקיים כל עוד אינו מתגשם, וכשהמפתח נשבר - הדלת נשארת נעולה.

רֶמָה סמסונוב (1921–2012) כתבה שיר ילדים קלאסי, שכולו כאן ועכשיו הקורצים לרגע קט לדמיון. שני הבתים הראשונים מציגים כל אחד דמות משם השיר - דֹּב וְאַרְיֵה. כשהדלת נפתחת בפעם הראשונה "נִכְנַס דֹּב", ובפעם השנייה – "אֶתְמוֹל כְּשֶׁפָּתַחְתִּי / נִכְנַס אַרְיֵה!". בזכות שמותיהם נתפסים שני הבאים כבעלי חיים מואנשים; שניהם "כַּמּוּבָן עַל שְׁתַּיִם", זה "הֵבִיא מַמְתַּקִּים וְסִפֵּר סִפּוּרִים" וזה "הֵבִיא מַחְבֶּרֶת / וְהַרְבֵּה צְבָעִים", והמראות הדמיוניים המצוירים במילים בוזקים על השיר הומור ועליצות. הבית האחרון, הקצר, מסגיר את זהות הדמויות שמאחורי השמות ומחזיר את הסדר כל כנו; הסיכוי להרפתקה דמיונית מתחלף בשגרה ברוכה, והדלת מוותרת על תפקיד מפתח וחוזרת לתפקידה כניצבת.

בשיר של נורית זרחי (1941) מתממשת ההבטחה לקרנבל, והאות המבשר חגיגה הוא "צִלְצוּל בַּדֶּלֶת". מחמשת בתי השיר נפקדות "נפתחה" ו"נסגרה" והדלת נוכחת-אך-מוצנעת. ועם זאת - דַּרְכָּהּ, באווירה הזויה של חלום בהקיץ ("הָיִיתִי עֲיֵפָה כְּמוֹ אֶבֶן"; "הָיִיתִי עֲיֵפָה כְּמוֹ הַר"), זורמים-באים לתוך הבית "אֲפֹרֵי כֶּסֶף שְׁנֵי שׁוּעָלִים", "שְׁתֵּי נְמִיוֹת", "עוֹרְבִים שְׁחֹרִים כִּדְפוּס", ו"שְׁנֵי קוֹפֵי מֶשִׁי רַכִּים קִימוֹנִים". העייפות הקיצונית מולידה הזיה פנטסטית, המועצמת בביטויים בלשון גבוהה השייכים במובהק לשדה העושר, אבל משמעויותיהם מצויות גם באגדי ובנסתר: "מַטְמוֹן אַחַר מַטְמוֹן", "אֳנִיּוֹת זְכוּכִית", "תֵּבוֹת", "חוּטֵי דַּר", "יַהֲלוֹמִים וּפְנִינֵי הוֹן". הצירופים "קוֹפֵי מֶשִׁי רַכִּים קִימוֹנִים" ו"פְּנִינֵי הוֹן" אינם מתבהרים בשיר; "קִימוֹנִים" – ייתכן שמקורה בקִמּוֹנִיָּה (צורת משנה של קָמִין, ארובת עשן) הרומזת על צבעם הכהה, ואולי היא רומזת לצבע או לניחוח האקזוטי של הקינמון; הצירוף "פְּנִינֵי הוֹן" כורך יחד שני שמות משדה העושר והנכסים. שתי השורות האחרונות הן הפואנטה המפוכחת-מחויכת המציגה את כוח הדמיון גם בשעת עייפות.

נירה לוין