בֻּבָּתִי

בכל מקום שהיו בו ילדים וילדות היו גם בובות, ולא מעט שירים נכתבו על ילדות ובובותיהן. על פי מוסכמות שרק בשנים האחרונות החלו להתערער, שירים על בובות נמסרו מפי דוברת-ילדה אף שלא נמסר במפורש מין הדובר. יעידו על כך גם האיורים שלצד השירים, שהוצגו בהם לרוב ילדה ובובתה.

שאול טשרניחובסקי (1875–1943), רופא, משורר ומתרגם, כתב על בובה חולה בנימה של קוצר רוח; הדוברת בשיר מתלוננת "כָּל-הַבֹּקֶר אֵין לִי נַחַת" וחוזרת פעמיים על "טפשונת" - פעם ראשונה בהצגת בובתה - "לִי בֻּבָּה, בֻּבָּה טִפְּשֹׁנֶת", ופעם שנייה בפנייה ישירה אל הבובה - "בֻּבָּתִי, בִּתִּי טִפְּשֹׁנֶת". הבובה "בּוֹכִיָּה הִיא, מִתְיַפַּחַת", ובאין סיבה נראית לעין מוצאת ה"אֵם" חסרת הסבלנות ("הַסִּי, הַסִּי!") פתרון שאולי יניח את דעתה של הבכיינית...

יעקב כַּהַן (1881–1960) היה משורר וסופר, מחזאי, מתרגם ובלשן, חתן פרס ישראל וחתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. לצד שירים למבוגרים שכתב על רקע פעילותו הפוליטית בתנועה הרוויזיוניסטית ("נִלְחָמָה לַדְּרוֹר לְאַרְצֵנוּ, נִלְחָמָה / וְאִם מֵת הַדְּרוֹר – תְּחִי הַנְּקָמָה! / אִם מִשְׁפָּט אֵין בָּאָרֶץ, תִּשְׁפֹּט הַחֶרֶב / וְלוּ נִפֹּל כַּחוֹל – מִזְּכֻיּוֹתֵינוּ לֹא נֶרֶף" [מתוך אנחנו בריונים, 1903]), שפרסם גם שירים לילדים, רכים וענוגים להפליא. האֵם הקטנה בשירו עטופת צער על מחלת הבובה. השורות "בֻּבָּה שֶׁלִּי", "יַלְדָּה שֶׁלִּי" ו"הֵן אַתְּ יַלְדָּה / טוֹבָה, בִּתִּי" מעידות על תחושת האמהוּת של בעלת הבובה. ראו כמה פעלים מתארים מה תעשה כדי להביא מזור לבובתה-בתה!

רפאל ספורטה (1913–1983) היה מורה ומנהל בתי ספר, סופר ומשורר פורה שכתב מאות שירים וסיפורים לילדים. שירו בֻּבָּתִי, בִּתִּי הוא שיר ערש קלאסי, המתאר בלשון פיוטית ובביטויים מאנישים את העולם השקוע בשינה. גם כאן בולטת חיבתה של הילדה לבובתה, הן בביטוי החושני הלא-צפוי "רֵיחַ שׁוֹשָׁנִים", והן בשורה החוזרת "בֻּבָּתִי, בִּתִּי קְטַנְטֹנֶת".

שֵׂיבָתָם של שלושת השירים ניכרת בלשון הנפלאה שבה נכתבו: "עֻגַּת הַנֹּפֶת" ו"צִנְצֶנֶת-הָרְפוּאוֹת" אצל טשרניחובסקי; "חוֹלָה דָוָה" ו"אֲכַס אוֹתָךְ" אצל כַּהַן; "צֵל יְכַס הַגַּן" ו"רֹאשׁ אֱלֵי כָנָף" אצל ספורטה.

נירה לוין