בְּכֶתֶם הָאוֹר
הַבַּיִת כֻּלּוֹ עָטוּף חֹשֶׁךְ.
מִן הַחַלּוֹן
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ חוֹדֶרֶת
וְעַל הָרִצְפָּה
אִי שֶׁל אוֹר מְצַיֶּרֶת,
בָּא גּוּר כְּלַבְלָב
אֶל כֶּתֶם הָאוֹר נִכְנַס
וְיָשַׁב.
קָטָן שֶׁכָּזֶה
וּכְבָר יוֹדֵעַ לִבְחֹר
כְּשֶׁהַבַּיִת עָטוּף חֹשֶׁךְ
לָשֶׁבֶת בְּכֶתֶם הָאוֹר.
אוֹר
אֶרְאֶלָּה יוֹשֶׁבֶת לְיַד הַשֻּלְחָן וּמְחַכָּה,
מוּלָהּ הַצַּלַּחַת רֵיקָה.
"אֵיפֹה הָאֹכֶל?" –
אֶרְאֶלָּה בַּכַּף מַכָּה.
בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, נִכְנַס
לַצַּלַּחַת שֶׁלָּהּ
וְכָל הַצַּלַּחַת אוֹר מִתְמַלְּאָה.
אֶרְאֶלָּה אוֹכֶלֶת לְאַט לְאַט,
שֶׁלֹּא לִגְמֹר.
וְגַם כְּשֶׁיּוֹרֵד הַלַּיְלָה
עוֹד יֵשׁ לָהּ בַּפֶּה אוֹר.
שִׁיר שֶׁמֶשׁ
הַשֶּׁמֶשׁ הִצְטַלְּמָה –
תּוּכְלוּ לִרְאוֹת
אֶת פָּנֶיהָ בִּפְנֵי הַחַרְצִיּוֹת.
וּכְשֶׁהִיא נוֹסַעַת לְאֶרֶץ אַחֶרֶת
יֵשׁ לִי תְּמוּנָה שֶׁלָּהּ לְמַזְכֶּרֶת.
גַּם כְּשֶׁבַּחוּץ כְּבָר חֲשֵׁכָה
אֶצְלִי הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד פְּתוּחָה.
מתוך הפתעה
כתבה נורית זרחי
איירה מיכל זיו
עם עובד 1981
מתוך הנמר שמתחת למיטה
כתבה נורית זרחי
אייר אבנר כץ
מסדה 1975
מתוך הנמר שמתחת למיטה
כתבה נורית זרחי
אייר אבנר כץ
מסדה 1975
אור
לָשֶׁבֶת בְּכֶתֶם הָאוֹר
שלושת השירים נכתבו בידי משוררת אחת - נורית זרחי, והם מופיעים בספרי השירה הוותיקים שלה לילדים: הנמר שמתחת למיטה (1975) ו-הפתעה (1981). כל אחד מהם מציג בדרכו אוֹר.
השיר שֶׁמֶשׁ מציע חיוך של הומור וזוהֵר כולו בצהוב - של השמש שהצטלמה ושל החרציות המייצגות אותה בהיעדרה - וביתר שאת בזכות המשפט המציב את הניגוד ל"חֲשֵׁכָה"; "אֶצְלִי הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד פְּתוּחָה".
השיר אוֹר מעלה מעין מחזה קטן, משעשע. גיבורתו תופסת את מקומה כבר בשורה הראשונה, אך תפנית מפתיעה בעלילה מעבירה את תשומת הלב לגיבור האמיתי של המחזה - השמש (כאן כשם עצם ממין זכר), הפולש למקום לא לו ויוצר סיטואציה פנטסטית; האור גודש את הצלחת הריקה של הילדה חסרת הסבלנות, וזו, המודעת לגודל הפלא, "אוֹכֶלֶת לְאַט לְאַט". מה טעמו של האור קשה לדעת, אך נראה שאראלה חווה פליאה; "גַם כְּשֶׁיּוֹרֵד הַלַּיְלָה / יֵשׁ לָהּ בַּפֶּה אוֹר".
השיר השלישי, לָשֶׁבֶת בְּכֶתֶם הָאוֹר, מתאר רגע בסביבת בית ש"כֻּלּוֹ עָטוּף חֹשֶׁךְ". קרן שמש אחת החודרת פנימה מציירת על הרצפה "אִי שֶׁל אוֹר". בולט ההבדל בין המֻחלטוּת של "כֻּלּוֹ עָטוּף חֹשֶׁךְ" לבין הצִנְעָה שב"אִי שֶׁל אוֹר" - מקום קטן המוקף חשיכה גדולה. זה המקום שבוחר לשבת בו כלב, שמתואר בהַקְטָנָה כפולה - "גּוּר כְּלַבְלָב". ראו, אומרת המשוררת, הוא יודע איפה כדאי לו לשבת, ובמקום המדויק הזה הוא בוחר; בַּאופטימיות, בַּהבטחה שאיננה אלא "כֶּתֶם שֶׁל אוֹר", ואף על פי כן טוב מן החושך.
ו