אביב

בערך "אביב" בתזאורוס אוצר המילים (ערכו פרופ' חיים רבין וד"ר צבי רַדַי) מופיעים בין היתר הביטויים "פריחה", "נֹעַר", "לבלוב וחינוט הפירות", "התעַלְווּת העצים", "האדמה נתערטלה מעגמימותה", "וכל הארץ פורחת כגן אלוהים", "הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו", "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר, נתנו ריח" ועוד רבים, המתארים התעוררות חושנית בטבע המלווה בהתרוממות רוח ובתחושת התחדשות גם בקרב בני האדם.

פניה ברגשטיין (1908–1950), על רקע ההתרחקות מן החורף המיוצג בצירוף הדחוס "עַנְנֵי מָטָר שְׁחוֹרִים", מזכירה את מאפייניו המוסכמים של האביב: השיר נפתח בהברה האונומטופיאית "צִיף" ובשתי שורות שבולט בהן מצלול עשיר בהגהTS ומדמה ציוצים. למילים "שִׁיר", "צָהֳלָה" ו"צוֹחֵק" המהדהדות קולות אופטימיים מצטרפות הנרדפות "גִיל" ו"שָׂשׂוֹן" ומגדירות את מצב הרוח. ברגשטיין בחרה ב"חַמָּה" וב"זָהָב" להבלטת נוכחותה המיטיבה של השמש, וכן ב"נִצָּן" ו"עַלְעָלָיו" (הדור הבא בצומח) וב"יַלְדִּי" (הדור הבא באדם) כדי לרמוז על התחדשות וצמיחה. את התיאור היא חותמת בצירוף "חֶמְדַּת אָבִיב", ההולם את הלשון הפיוטית בשיר.

לאה גולדברג (1911–1970) מתארת את השפעתו המצהילה של האביב במרחב הביתי הצנוע, היום-יומי, ומציבה את השמש מול שלושה ברואים נטולי ייחוד, שׁוּלִיִּים: דרורה (אפורה), חתול (חי באשפתות) וכלנית (חִנָּנית אך קטנה ועונתית). לכל אחד מהם מונולוג משלו; בתיאור הדרורה והחתול נרמזת הוֹרוּת מְסוּרָה. הבית האחרון מכוון את המבט אל השמש, אֵם נדיבה כל-יכולה, המבטיחה שפע "נַחַת" - לכול.

האביב של אילנה אבן-טוב ישראלי (1940-) הוא יצרי וחושני מאוד, כפי שרומזת המטפורה "נִדְלָק בָּעֵצִים / זוֹרֵק בָּהֶם אֵשׁ". מלבד התארים "צבעוני" ו"רועש" מופיעים לאורך השיר שמות צבעים ושמות תואר הגודשים אותו בקולות, בניחוחות וברגשות - מן הענוג ("וָרֹד וְלָבָן / וְכָתֹם חַיְכָנִי") עד לסוער ("וּבָא לִי לָרוּץ / וְלִצְעֹק כִּמְשֻׁגָע"). להבדיל משני השירים האחרים, המדגישים את "וּבַכֹּל" ו"לְכֻלָּם", הבית השני כאן אישי מאוד ונרמזים בו סערת רגשות וכיסופים.

נירה לוין