בספרה השני על קטני וחברו המעופף, אסטריד לינדגרן מזיזה את הכלים על לוח המשחק של העלילה: אמא שסובלת מחוסר דם נאלצת לנסוע לכפר למנוחה ממושכת, ולמשחק נכנסת העוזרת שאבא שוכר, המבקשת להיקרא "מנהלת משק הבית", מצהירה שהיא אוהבת ילדים "אם הם מחונכים" ומאמינה ש"ילדים זקוקים גם ליד תקיפה". כשאבא נאלץ לנסוע לפריז מנהלת משק הבית עוברת לגור בבית עם הילדים. אחר כך נשלחים שני האחים הגדולים לבית חולים למחלות מדבקות, וקטני, שהוא כבר בכיתה ב ואמיץ יותר משהיה - מוצא את עצמו בבית עם "גברת מבוגרת וזעופה [...] גבוהה וחסונה, שהיו לה כמה סנטרים וחוץ מזה מין 'עיניים כועסות' כאלה שהפחידו את קטני כל כך". קטני מכנה אותה "מְבַהֶלֶת משק הבית" (הברקה של המתרגמת דנה כספי). שלושת גיבורי הספר – קָטָנִי שבני משפחתו עזבוהו, מְבַהֶלֶת משק הבית טרופת הדעת וקרלסון שהמצב החדש משחיז את דמיונו ותעוזתו - מבלים ימים ולילות של מעשי קונדס פרועים, מרדפים וקרבות בלימה, מחבט שטיחים ומלכודת עכברים, צחוק ובכי, וביניהם הפסקות אש חביבות סביב קציצות בשר ועוגות תפוחים. לינדגרן, אומנית הסיפור, מציגה גם בזירה המצחיקה-סוערת הזאת דמויות אנושיות הנעות בין רגעי תהילה לעליבות ומפחי נפש. קטני, שנכנסה לחייו אישה זרה ("עכשיו אהיה תקוע איתה גם ביום וגם בלילה?") סולד ופוחד ממנה, כועס עליה ומנסה להתנקם בה, אבל כשהוא נאלץ לשהות בחברתה כמה שעות בחדר נעול – "פתאום התחוור לו שהוא כבר לא כועס עליה. בכלל-בכלל לא כועס. איך זה קרה? צריך רק לשבת נעולים במשך שעתיים עם אדם כלשהו כדי ללמוד לסבול אותו? לא שהוא פתאום חיבב את גברת בּוֹק – בכלל לא – אבל איכשהו היא פתאום נראתה לו יותר אנושית". בסופו של דבר לינדגרן מחזירה את הדמויות למקומותיהן המקוריים ואת עולמן - לשגרה שפויה (אך משאירה חלון פתוח למהומה הבאה).

הספר ראה אור בשוודית ב-1962.

אילון ויקלנד

איורים מאת