עשב פרא

ספרו הראשון של הסופר. מכיל תריסר סיפורים סדורים בשלושה שערים: העין השלישית; יחפת צואר; וראשים ועופרת. יצחק אוורבוך-אורפז, זוכה פרס ישראל בתחום הספרות, נולד בזינקוב, בריה"מ לשעבר, ב-1923. משפחתו נמלטה מאוקראינה הבולשביקית ועברה לבסרביה לבית סבו. בגלל מחלה, הוא נאלץ לוותר על לימודים פורמליים, ושכר לו מורה פרטי שלימד אותו ספרות עברית, נביאים אחרונים ודף גמרא שבועי. בגיל 17 עלה לארץ במסגרת עליית הנוער, ואחרי כחצי שנה של עבודה ולימודים בכפר הנוער מאיר שפיה הצטרף לגרעין קיבוצי במושבה מגדיאל. לקראת סוף 1942 הגיעו ידיעות מקוטעות על מותם של הוריו ואחותו בטרנסדניסטריה. הוא התגייס לצבא הבריטי ויצא לאירופה. בשובו ארצה ניסה להתבסס בעבודה בליטוש יהלומים, ונקרא למלחמת העצמאות, בה שירת כקצין תותחנים. באחת החופשות כתב סיפור לתחרות וזכה בפרס. הסיפור נדפס ב"במחנה" וכדי לקרוא אותו ברדיו ביקשו שיעברת את שמו הגלותי, וכך הוא הפך מאוורבוך לאורפז. בגיל מבוגר יחסית ניגש לבחינות מוקדמות ובחינת בגרות, במסגרת המכינה הצבאית, ולמד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. בגמר שירותו הצבאי התקבל כעורך לילה בעיתון "על המשמר". בנוסף, לסירוגין, כתב ב"על המשמר" טור אישי שבועי שמגיב על תופעות בתחומי התרבות והחברה. ב-1979 שהה כסופר אורח באוניברסיטת תל-אביב, ובשנות השמונים והתשעים הנחה בסדנאות לכתיבה יוצרת בתל-אביב ובירושלים. אחרי מלחמת ששת-הימים פעל בוועד לשלום וביטחון ובאירועים אחרים שדוגלים בשלום של פשרה בין ישראל והפלסטינים. כמו כן היה מעורב בפעילויות לשימור החוף מפני אילי הנדל"ן. ב-1982 הוא החזיר את שם אבותיו אוורבוך, והמתח שבין הזהות הישראלית ליהודית הוסיף להעסיק את כתיבתו המאוחרת. ספריו זכו בפרס ברש ("עור בעד עור"), בפרס טלפיר ("נמלים"), בפרס פיכמן ("בית לאדם אחד"), ובפרס אפרת ("הצליין החילוני"). כמו כן זכה בפרס ביאליק (1986), בפרס ניומן (1997) ובפרס נשיא המדינה (1999) על מפעל חיים. עוד בין ספריו: "עיר שאין בה מסתור" (1973), "העלם" (1984), "הכלה הנצחית" (1988), "אהבות קטנות, טירופים קטנים" (1992), "לצלוח את המאה" (1993), "לילה בסנטה פאולינה" (1997) ו"לפני הרעש" (1999) - מהדורה מחודשת הכוללת יצירות קודמות ומסה חדשה.