רפאל ספורטה - בזכות הפשטות
דני קרמן
דברים שנאמרו בערב לזכרו במוזאון גוטמן בתאריך 21.10.15
בכל הזדמנות אני מדגיש שהדור שלנו בילדותו היה קורא ספרים בדיוק כמו שהיום קוראים ומשחקים בסמארטפון ובמחשב, ובמילים אחרות, גם ילדים רעים – ראה ערך דני קרמן – קראו אז ספרים.
ילד ממוצע בימי ילדותי היה מקבל הרבה יותר נזיפות על זה שהוא מרבה לקרוא מילד ממוצע היום על זה שהוא משחק בסמארטפון או במחשב. בין היתר בגלל שאז ההורים עדיין לא פחדו מהילדים.
אחד הדברים שאפיינו את הקריאה שלנו אז, וכאן אני מדבר על עצמי, שהכרנו וזכרנו גם את שמות הכותבים ולפעמים אפילו את שמות המאיירים.
השם רפאל ספורטה היה אחד השמות החשובים בילדותי. הוא היה מזוהה בספריה שהיתה לי בראש עם דבר-לילדים, יחד עם שמות כמו: נחום גוטמן, יצחק יציב, ברכה חבס וצבי זאווירי (והיו כמובן עוד רבים).
השם ספורטה הילך עלי קסם מסיבות די טפשיות, בעיקר כי יש בתוכו את המילה "ספורט". וספורט, פרט לקריאה וציור היה תחום שאהבתי.
היום כשאני מנסה להסביר מה הדבר הראשון שכבש אותי כילד בשירים של ספואטה שקראתי ב"דבר לילדים" (אז כמובן לא הייתי מודע להבחנה הזאת) הייתי מנסח את זה כך: אמת ופשטות.
כאן אני צריך לספר סיפור קטן עלי, ברשותכם.
כפי שאמרתי גם נחום גוטמן היה מגיבורי חיי וכשכבר הייתי מאייר שמפרסם איורים רבים בעיתונות, פגשתי פעם בעיתון "דבר" את גוטמן הזקן (בערך כמו שאני היום) והוא אמר לי: "איש צעיר, אני עוקב כמה שנים אחרי האיורים שלך ותוהה מנין לאדם צעיר, כל כך הרבה סופיסטיקציה".
בהתחלה חשבתי שזאת מחמאה אבל אז עוד לא הגעתי למקום שבו הבנתי את גדולתה של הפשטות.
הנה שיר קצר של ספורטה:
פת בשמן
ככה חוה'לי אוכלת:
פת בשמן היא טובלת –
אמא, עוד! עוד! עוד!
אך זה טוב! טעים מאד!
שימו לב, הכל אמת. ארוע הכי יומיומי ופשוט, ורק המסגרת, הקצב והחרוזים הופכים את זה לשירה.
מן הבוקר עד הערב...
מן הבוקר עד הערב –
קצת... רחצתי את פני.
גם לבשתי חצי גרב!
לא היה לי רגע פנאי!
אלה חרוזים שבפשטות שלהם ספורטה לא חורג ממה שנקרא "המציאות" והמנגנון היחיד, שהופך אותו מדיווח משטרתי לאמנות, הוא הגזמה קלה וכמובן חריזה וקצב.
בחלק מהחרוזים הפשוטים שלו הוא חורג מהמציאות על ידי האנשה. הטבעיות שבה הבובות והדובונים הופכים ליצורים חיים היא מפליאה.
שלא כמו אצל האנגלים למשל, שהאנשה, ה"פרסוניפיקציה" שהם מעניקים לבעלי החיים תפקידה להחליף את בני האדם בחיות, אצל ספורטה הבובה היא בובה והדובון הוא דובון.
מי צורח?
מי צורח? שקט! שקט!
בובתי-פהק! מפהקת...
הס, דובון! טפשון! טפשון!
אל תפריע לה לישון!
לפעמים הצעצוע, הדובון למשל, נשאר בשיר לגמרי דובון צעצוע, אבל הילד מתייחס אליו כאילו הוא חי ועושה איתו את החשבונות שההורים עושים עם הילד:
בץ לבוץ
בץ לבוץ נפל דובון!
התלכלך... כולו נרטב...
נרחצהו בסבון.
ננגב לו את פניו
ונכבס את בגדיו.
נו, נו, נו, דובון שובב!
למה זה לבוץ הלכת?
למה ככה התלכלכת?
נו, נו, נו, זכור היטב!
ויותר לא תרטב!
שימו לב ל"זכור היטב". מה הכוונה? מה הדב צריך לזכור? שהוא התלכלך? הרי את זה הוא זוכר בשמחה. הוא מתבקש לזכור את ה"נו-נו-נו". דהיינו, את הגערה...
לפעמים יכול ספורטה להגזים:
רות משוחחת
בסעודה רות משוחחת.
אל האוכל לא תביט!
פעם היא בלעה מטפחת
ואכלה חצי כפית...
אני מניח שזה לא ממש קרה, אבל זה בטח הופיע באזהרות "את עוד תבלעי את המטפחת", וכו''...
*************
אני התייחסתי פה כמובן רק לרובד אחד שאני זוכר מילדותי, מכל הפנים הרבות של ספורטה שהייתי קורא לו "חרוזי יום יום". אבל לספורטה היו עוד צדדים רבים, כולל השירים שמביאים לכלל ביטוי את האישיות שלו כמחנך, כמורה, כציוני, וכמשורר רומנטי למבוגרים.
אני לא רואה את עצמי מוסמך לנתח את כל יצירתו אבל אני רוצה לומר משהו נוסף על החריזה שלו.
כמאייר, אני מקבל המון כתבי יד של סופרים מכל הגילים שכותבים לילדים. חלקם הגדול של הכותבים כותב בחרוזים רק משום שנדמה להם שילדים "אוהבים חרוזים". רובם לא יודעים שאם יש משהו בחרוזים שמעורר ילדים ולא רק ילדים, זה לא רק החרוז אלא בעיקר הקצב.
את הסוגיה הזאת, האם באמת לילדים ובעיקר לפעוטות, צריך לכתוב בחרוזים שווה יום עיון בפני עצמו. ובכלל, בהזדמנות כדאי בכלל לעסוק ברצינות בעניין שנקרא "ספרות ילדים" ולנסות ולהבין למה אחד הכלים שהכי משתמשים בהם בביקורת ספרי ילדים היא "מה ילדים אוהבים" או "מה מתאים לילדים". ממתי ספרות או אמנות נבדקת בכלים כאלו? אבל לא בזה אני דן היום. אני רוצה להאיר נקודה אחת חשובה שבה החריזה מאד הועילה, ואני מתכוון לשפה.
הצורך למצוא חרוז מתאים גורם למשוררים ובעיקר גרם בעבר, להשתמש במילים רבות שבשפת היום-יום לא משתמשים בהם:
עם העגל היילוד
בקיבוץ – האח נרקוד.
הרי איש לא מדבר לילד ואומר לו – יילוד. וגם "האח", אפילו בתקופה ההיא לא היה נמצא בשפת הדיבור.
אם אתה רוצה חרוז לאמא חמודה, או לתודה, לא כתבת "עסוקה", כתבת "טרודה".
כשאתה צריך ב-3 הברות לכתוב "מהלחם שלי" כתבת "מפיתי". שלא לדבר על הטיות ואפילו המצאות:
אבא למסע יצא
כלב ים גדול ימצא
בקיאק הרחק הפליג
קרח כפור והום...משליג.
ואם רוצים חרוז ל"הס" אז אי אפשר שאמא אותו "תכסה", אלא "תכס".
אפילו מילה כמו "בלאט", תראו לי מי שכותב לילדים שמשתמש בה היום. אולי רק אם הוא זקוק לחרוז לשבת או משהו דומה.
וכך, חברים, בזכות החריזה, למדנו אנחנו בני גילי עברית.
ולמדנו גם שלמשורר מותר גם להמציא מילים אם אין לו חרוז מתאים. אם נחוץ חרוז לשבלול ומדובר בספל אז ספורטה מיד ממציא ספלול.
או:
תינתינוקת שובבית
שקוראים לה זהבית.
האם יעלה בדעתו של מישהו לכתוב בפרוזה את המילה "תינתינוקת"
ספורטה אהב מאד להוסיף או להכפיל הברות.
זה המקום לציין שבניגוד לשלונסקי, למשל, שחיפש כל הזמן הזדמנויות לאמצאות כאלה והיה מלקק את השפתיים כשהצליח, ומצפה שגם אתה הקורא תלקק את השפתיים, וללקק את השפתיים זה יופי אבל לפעמים אגב ליקוק והשתאות שוכחים על מה הכתוב מדבר.
ההמצאות הלשוניות של ספורטה הרבה יותר עדינות.
אני רוצה כעת לעזוב את הניתוחים הספרותיים שבטח כבר קלטתם שזה לא התחום החזק שלי ולדבר על ספורטה האדם, ולקרוא לחלק הזה של דברי: איך הכרתי איש שלא הכרתי?
לפעמים אני חושב: מה יהיה אם צ'ארלס דיקנס, למשל, יקום פתאום לתחייה וירצה לבלות אתי שבוע.
הרי אני מכיר אותו. יש לי דעה ברורה על כל מה שכתב ועשה, איך הוא צריך להיראות ואיך הוא צריך להתנהג בכל מצב. מה, אני אשנה את דעתי עליו רק בגלל שאני מכיר אותו?
אז אולי זה הזמן להודות לסדר העולמי ולכך שהמתים (טוב, פרט לאחד או שניים) לא חוזרים אלינו כדי להוכיח לנו שכל מה שבנינו בראש הוא עורבא פרח.
אני הייתי בן ארבעים ושלוש כשספורטה מת. בקלות הייתי יכול לפגוש אותו. אבל לא פגשתי.
יום אחד הופיעה בביתי נעמי, בתו הצעירה. זה היה כמה חודשים לאחר שרפאל מת. דרכה הכרתי גם את רוני הנפלאה ובעיקר את ריבה , אלמנתו של רפאל, שיום אחד כשנעשה ארוע לזכרה, נספר עליה יותר. הכרתי את הבית שבו חי רפאל, וכך לחרוזים המקסימים מ"דבר לילדים" ול"זרת זרת שלום" ול"כל הארץ דגלים" נוספו לי עוד כמה מימדים - השירה שלו למבוגרים, הציורים שלו וגם יצירות רבות לילדים שלא הכרתי. פתאום גיליתי למשל שרפאל נולד בקפריסין, שהוא היה עורך ב"מחנה נח"ל", כתב - עת שגם אני הייתי קשור אליו. גם את הפנים שלו התחלתי להכיר מצילומים וטוב הלב שנשקף מפניו הצטרף לשאר הנתונים שיחד בנו לי את הדמות של האיש הנפלא הזה.
בכל מקום שבו כותבים על ספורטה נאמר "משורר ומחנך". אני אגב, מעדיף את המילה מורה על מחנך.
אף פעם לא חשבתי שמי שכותב לילדים חייב:
א. לאהוב ילדים
ב. להבין ילדים
ג. להיות ילד בעצמו, או להיות מחנך.
מה גם שברוב המקרים שהתכונות האלה מוזכרות הן נאמרות מהפה לחוץ.
אבל אם בנוסף לכשרון, לאהבת השפה והסתכלות חמה וחדה על החיים, נוספות, כמו במקרה של רפאל ספורטה גם כל התכונות האלה, והוא אולי המשורר היחיד שאפשר לומר עליו את כל הדברים האלה בלב שלם, אנחנו מקבלים יצירה מצויינת לילדים.
אני חושב שמה שהמשפחה, ובעיקר חווה אני חייב לומר, עושה, הוא מפעל נפלא, ואני בשם כולנו מודה להם על כך.
דני קרמן