ענן עם סדק

 

"פעם היה ילד שאהב להיות כל מיני דברים. פעם היה רוח, פעם גשם, פעם חודש תשרי". "פעם היה עקרב. אמנם היה קטן , אבל כבר היה רע מאוד". "פעם היה גמל (...) הוא רצה מאוד לשרוק אבל לא הצליח". "פעם היה במים דג קטן, והוא בכה", "פעם היה לוויתן קטן. הוא היה אפור בהיר". פעם היה סופר (ומאייר) נפלא ושמו עודד בורלא.

 

פעם היה – כך התחילו כל הסיפורים בספר של עודד בורלא, הסופר שהיה אהוב עלי כל כך כשהייתי בת ארבע, ובת חמש, ובת שש, ושבע – ואהוב עלי גם היום, בשל רוח השטות שלו, ובשל רוח האדם שבו – שילוב שעד היום רק מעטים כל-כך מבין הכותבים לילדים מתברכים בו.

 

"כמו סיפורים", זה היה שמו יוצא הדופן של הספר, ואני בפירוש זוכרת את המבוכה שחשתי נוכחו. למה כמו סיפורים ולא סיפורים? כך, באמצעים פשוטים, פיוטיים ולא יומרניים, כמו שם (שמו של ספר אהוב נוסף היה "שלוש ועוד כחול") , כמו החזרה על המילה "פעם", או כמו סיפור על ילד שכשאשר נמאס לו להיות תאומים החליט להיות ממטרה או חליל, אתגר עודד בורלא את קוראיו הצעירים, הזעירים אפילו, להרהר בטבעם של המעשה הסיפורי והדמיון.

 

סיפוריו של עודד בורלא היו תמיד (כמעט) רעננים ומצחיקים גם בזכות לשונם הייחודית, שאף היא היתה נדירה למדי בנוף ספרי הילדים של סוף שנות השישים-תחילת שנות השבעים. "אם לא תפסיק לפטפט – אני אשב עליך ואתה תתקמט מאוד", אמר הצב לעקרב. "שיחקתי אתמול עם חבר שלי ואני נפלתי וקיבלתי מכה חזקה בצד השני", מסביר הלוויתן הקטן לאביו. חינה של הלשון הבורלאית מצוי, בין השאר, במיזוג הכובש בין שפה נאה ותקנית, לבין שפה ילדית המשקפת נקודת מבט ילדית, באלגנטיות של התחביר, בפער האירוני בין שפה גבוהה ונמוכה ("הביט אולי בשעונו בעיון רב ואמר: יא! מאוחר מאוד!") ובמשחקיות המניבה שלל ביטויים כמו "פשושים ושש" או "הגחליל מן הגליל".

 

עודד בורלא נחשב, ובצדק, לאבי הנונסנס בספרות הילדים העברית. על רקע זה חשוב לציין כי מופרכות האירועים בסיפוריו, אינה פוגמת בחוויה הרגשית שלהם או בעוצמת ההזדהות עם הדמויות המשונות המאכלסות אותם. אפשר שהסיבה לכך קשורה בתכונה בורלאית נוספת: בסיפורים, גם במצחיקים שבהם, עובר חוט דקיק של תוגה – היא התוגה הלא מובנת מאליה של המצב הילדי, של אי-ההבנה המתמדת הכרוכה בלהיות ילד.

 

בשבילי, וגם בשביל אחי הצעיר ממני, עודד בורלא היה סופר-פולחן. שוב ושוב ביקשנו מאמנו לקרוא לנו את הסיפורים שכבר ידענו בעל-פה, ושוב ושוב דקלמנו את הרפליקות האהובות. זכור לי במיוחד משפט אחד, שאותו אמר הלוויתן הקטן לאביו, בסוף הסיפור שהיה חביב עלינו מכולם. "בתוך המים ראיתי הרבה דברים יפים, וכולם רטובים. אבל הדבר הכי יפה היה בחוץ, מעל למים – ראיתי ענן. עם סדק."

ילדים אולי אינם יודעים מהי פיוטיות, אך זה לא מפריע להם ליהנות ממנה. משהו במשפט הזה , הלא-מפורש, העדין, שניצב לו כאי-פואנטה חידתית גאה לסיפור קסם לנו. המילה סדק קסמה לנו, הרעיון של סדק בענן, וכמובן, שמחת הגילוי: הענן הקטן הסדוק באיור נראה בדיוק כמו לוויתן קטן.

 

לעודד בורלא היה כישרון לסדקים. לסדקים שדרכם חודר המטאפיזי אל הפיזי, לסדקים בשפה, לסדקים באושר וגם לסדקים בעצבות. הספר העצוב והיפה "היה היה טיגריס", מתאר, כל-כולו, את גוויעתו של טיגריס בא בימים אשר הילך בצעירותו אימים על חבל מנצ'וריה ומסתיים, לאחר מותו, בשיחה קטנה בין זוג קיכלים.

"חבל," אמר הקיכלי לחברתו, "רציתי לעזור לו ולהנעים לו את רגעים האחרונים... ועכשיו הוא איננו..."

"נכון! הוא איננו!" קראה הקיכלית בפינוק, "ואני ישנני! ואני מרשה לך לזמר לי!"

"יופי!" קרא הקיכלי, "את יודעת מה?"

"מה?"

"ראיתי פרח קטן מציץ מן השלג! עוד מעט יבוא האביב!"

 

שהם סמיט