ספר הזכויות שלי
דניאלה כרמי
הרהורים בעקבות
ספר הזכויות שלי
מאת: חגית גור ורלה מזלי
אני מתאפקת לא לכתוב את ההרהורים שלי על 'הקלברי פין' של מארק טווין, שהוא בעיני הספר הכן, הישר והמצחיק ביותר על אודות גזענות שורשית שהרעילה חברה שלמה, הרי היא החברה האמריקנית.
עד היום מתיימרת חברה זו להיות סמל ל"חברה חופשית", ספינת הדגל של משטרי המערב. אבל אפשר להרהר בלי סוף על ה"סמל" הזה, ועל פי מעללי אותה חברה, סופנו שאנחנו תוהים מה לה ולסמל שאימצה לעצמה.
לנו לא יזיק לקרוא את אותו ספר נפלא של מארק טווין שוב ושוב, כדי לעמוד על הצביעות הבסיסית שהתלוותה לה יהירות, ושהרעילה עד היסוד את אותה חברה. לא יזיק לנו אולי ללמוד פרק על יומרנות ועל צביעות שכדאי היה להפיק ממנו כאן, במקומותינו, כמה לקחים אישיים.
ואם אני מתאפקת, הרי זה רק לטובת הרהורים על אודות ספר צנוע לילדי גן-חובה וכיתות א'-ב' אשר לא פחות מכך מיועד הוא לגננות-גננים ולמורים והורים: "ספר הזכויות שלי" שמבוסס על האמנה בדבר זכויות הילד שאומצה על ידי האו"ם בשנת 1989 ואושרה עד היום על ידי 170 מדינות.
בשפה פשוטה ובהירה, עם איורים שצומחים עמוק מתוך עולמם של ילדים, מציין הספר כמה זכויות יסוד.
זכות אחת מדהימה בפשטותה ובניסוחה התמציתי המפתיע: "כל ילד מאוד חשוב. כל ילדה מאוד חשובה. גם אני".
אני יכולה רק לדמיין גננת מקריאה לילדים את המשפט הזה, שנשמע כמו בית מתוך שיר, והם, הילדים, מתחברים אליו לרגע קט, אחדים מהם אולי פעם אחת ויחידה במהלך שנות הילדות הרכה.
קצת הלאה כתוב: "יש לי זכות להאמין או לא להאמין באלוהים"... מעניין כמה מתוך מיליארדי הילדים בעולמנו (וגם כמה מאות אלפים בארצנו) שמעו אי פעם על הזכות הזאת וקבלו עליה הסבר ממצה באמת ובתמים, וגם אפשרות לממש אותה.
אם נדלג לרגע על הזכות לשחק ולבלות ולא לקבל מכות ולא להיות מושפלים וכואבים - שבה עוסקים יותר לאחרונה, לפחות מן השפה ולחוץ, בולטות גם הזכויות החברתיות-כלכליות שכמעט שלא נחקקו אי פעם בארצות העולם השלישי, וכבר הולכות ומתכרסמות מזמן במסגרת המשטרים הקפיטליסטיים בארצות המערב: הזכות של הילד ללמוד ולא לעבוד, הזכות לאוכל ולשתייה ולבית, הזכות לקבל חינוך והיענות לצרכיו המיוחדים: לקבל חינוך רגיל ומיוחד, כסא גלגלים, מכשיר שמיעה, אזרים המותאמים למצבי לקות כאלה ואחרים.
אבל כל זה לא היה מביא אותי לידי הרהור אם לא היה מושך את תשומת לבי ניסוח הזכות החשובה: "לי ולכל הילדים יש זכות לחיות בלי פחד". זה שלילד שלי ולילדי סביבתי תהיה הזכות לחיות בלי פחד, זה ברור ומקובל במקומותינו. זה הגיוני ומובן מאליו לכל אדם. אף אחד לא מערער על הזכות הזאת. אבל אילו התעכבו רק לרגע המורים וההורים על חלק המשפט החשוב אולי יותר מכול: "ולכול הילדים".
כי יש להבין: אם הילדים האחרים, בארצות השכנות וגם הרחוקות, יחיו חיי פחד, אין כל סיכוי שילדינו יחיו בלי פחד.
כאן, נדמה לי, כדאי היה להפנים את אותו קשר הכרחי, מעשי, ענייני וגם מוסרי, שאולי יועיל להסתכלות הכללית שלנו על מצב העניינים כולו. כאן התפקיד החשוב של הורים, גננות ומורים שטוב היה אילו הדגישו, בשעה שהם מדברים עם הילדים: זכויות ילדי העם השכן, והעמים האחרים, קשורים קשר בל יינתק עם הסיכוי למימוש הזכויות של ילדינו. הזכות של ילדיהם של העמים השכנים, לחיות בלי פחד, גם אם נקראים הם כרגע אויבים, קשורה קשר הדוק, מחוברת בקשר אמיץ כמו לטבור, אל הזכות של ילדינו אנו לחיות בלי פחד.
דניאלה כרמי